הזמנת ביקור
חנות
אירועים
תרום ליד ושם
כרזת הסרט "תיבת הנגינה", 1989
- הספר פורסם בראשונה באנגלית ותורגם לעברית רק בשנת 2000: חנה ארנדט, אייכמן בירושלים – דו"ח על הבנאליות של הרוע, תרגום: אריה אוריאל, ת"א 2000.
- Hannah Arendt, The Origins of Totalitarianism, 1951.
תיבת הנגינה (Music Box)
קוסטה-גאברס
ארה"ב, 1989 / אנגלית והונגרית (תרגום לעברית) / 194 דקות
מומלץ לתלמידי החטיבה העליונה
ברשימה זו נדון בסרטו של הבמאי קוסטה-גאברס משנת 1989 "תיבת הנגינה" ובהקשריו ההיסטוריים והחינוכיים.
הסרט
"תיבת הנגינה" הופק בשנת 1989 ובוים על ידי הבמאי היווני-צרפתי קוסטה גאברס.
ג'ו אסתרהאס, תסריטאי הסרט, נולד בהונגריה בשנת 1944, אביו אישטבאן, שהיה עורך עיתון, שיתף פעולה עם המשטר ההונגרי הפרו-נאצי בתקופת המלחמה וכתב ספרות אנטישמית.
"תיבת הנגינה" הופק על רקע משפטו של איוואן דמיאניוק, עלילתו נושאת דמיון רב לפרשת זו וכפי שנראה, השאלות שעולות במהלכה רלוונטיות לדיון בנושא משפטים מאוחרים לפושעי מלחמה.
הסרט עוסק במשפחה אמריקנית ממוצא הונגרי. אב המשפחה מייק לזלו, בתו אן תלבוט, בנה מייקי ואחיה קארצ'י לזלו שהאידיליה הקיומית האמריקנית שלהם מתערערת כשעברו של האב כפושע מלחמה צף ועולה.
מייק לזלו, יליד הונגריה אשר חי בארה"ב שנים רבות, הוא איש משפחה מסור שילדיו ושאר בני משפחתו קשורים אליו מאוד. על פניו, נראה שמייק הוא אדם נורמטיבי לחלוטין, חיובי, אהוד ופעיל בקהילה. בתו אן, היא עורכת דין במקצועה ואם למייקי הקרוי על שם סבו. אחיה קארצ'י הוא חייל ותיק ששירת במלחמת וייטנאם. במובנים רבים מדובר במשפחה "כל אמריקנית" טיפוסית.
ראשית הסיפור בתביעה של השלטונות האמריקנים לשלילת אזרחותו של מייק לזלו באשמת זיוף טופס בקשת ההגירה לארה"ב שנים קודם לכן. לדברי השלטונות האמריקאיים, לזלו זייף את טופס בקשת ההגירה מאחר שבתקופת השואה שירת ביחידה מיוחדת של הז'נדרמריה ההונגרית הנאצית וביצע פשעי מלחמה.
כאשר לזלו מקבל את כתב האשמה הוא מכחיש באופן גורף את כל ההאשמות נגדו. לדבריו: "עבדתי במפעל, גידלתי ילדים... כאן ארצי, חייתי פה 37 שנים". ראוי לציין שהשתלשלות האירועים בשלב זה נושאת דמיון רב לראשיתה של פרשת דמיאניוק, כאשר בתביעה דומה של משרד המשפטים האמריקני בשנת 1975 בית הדין במדינת אוהיו נתבקש לשלול את אזרחותו של ג'ון דמיאניוק בנסיבות כמעט זהות.
העימות עם העבר
בנקודה זו, על בני משפחתו של לזלו לנקוט עמדה בנוגע למעשים המיוחסים לו. בתחילה, ההאשמות על עברו של אב המשפחה מתקבלות בחוסר אמון מוחלט. בתו אן, עורכת דין במקצועה, מתלווה אליו להליכים המשפטיים הראשוניים מתוך בטחון גמור שההאשמות נובעות מטעות בזיהוי ושאי שם חייב להיות מייקל לזלו אחר. לאחר היסוסים הנעוצים במעורבות המשפחתית שלה בתיק ובחוסר הכשרתה במשפטי פושעי מלחמה, נענית אן לבסוף להפצרות אביה ומשמשת כסניגורית שלו במשפטו.
מסיבה זו, העימות המפגיש את אן עם העבר נושא אופי אינטימי ומחייב אותה להתמודד, בנוסף להליכים המשפטיים, גם עם אהבתה הרבה לאביה והקשר ההדוק ביניהם. קונפליקט זה, בין עובדת היותה הסנגורית של אביה ובין עובדת היותה בתו האוהבת, הוא אחד הצירים המרכזיים בעלילה.
באופן זה הסרט מאפשר לנו להתבונן בנקודת המבט של הדור השני לרוצחים, ובמקרה דנן אלה שלא היו מודעים למעשי הוריהם. בעיניהם של אלה, מדובר לעיתים בהורים ובעלים למופת, הנחשבים לבני אדם ערכיים ומועילים לסביבתם. במהלך הסרט, גם כאשר אן נחשפת להאשמות נגד אביה היא מתגייסת להגנתו ללא ספקות. יתרה מכך, היא משתדלת לאטום את עצמה לכל עדות העלולה לערער על חפותו. בסופו של דבר היא אף מצליחה להביא לזיכויו.
אשמה ואחריות – צדדים שונים לעבר
סביב נושא משפטי הפושעים הנאצים עולות שאלות שונות: האם על פשעי המלחמה שבוצעו במהלך השואה חל חוק התיישנות? האם קיים קונצנזוס סביב חיובם של הפושעים הללו בדין ובנוגע לאשמתם ולאחריותם האישית?
וכן, מי נוטל חלק בדיון הזה ומהן הדעות השונות והמניעים השונים שבבסיסן?
סוגיות אלה עלו לראשונה בישראל בשנת 1961, במשפט אייכמן. משפט זה זכה לסיקור עיתונאי נרחב ובינלאומי. שליחת עיתון הניו-יורקר האמריקני לירושלים דאז היתה חנה ארנדט (1906-1975), הוגת דעות ותיאורטיקנית פוליטית בולטת וחשובה. ארנדט, ילידת גרמניה, עזבה את מולדתה עם עליית הנאצים לשלטון וב-1940 היגרה לארה"ב. ארנדט נכחה לפחות בחלק מן הישיבות במשפט אייכמן ורשימותיה העיתונאיות רוכזו לספר שיצא לאור באנגלית בשנת 1963 "אייכמן בירושלים – דו"ח על הבנאליות של הרוע"1. לצורך הצגת גישתה במסגרת מצומצמת זו אסכם כי ארנדט ערערה על אחריותו האישית של אייכמן בהשמדת היהודים. באולם בית המשפט היא ראתה לפניה ביורוקרט אפור משהו, בעל יוזמה בביצוע תפקידו, אך בשום אופן לא "מעצב מדיניות" או קובע סדר יום. ארנדט ראתה באייכמן ייצוג של תוארו הרשמי: "פקיד מומחה לענייני יהודים". ברם, ה"הומניזציה" שערכה ארנדט לפושע הכילה למעשה מימד מהותי ביותר בתיאוריה הפוליטית שלה. בכתיבתה האקדמית עסקה ארנדט במקורות הטוטליטריות2, בדיונים מקיפים בנוגע לשורשי הטוטליטריות שזיהתה באנטישמיות, בלאומיות ובאימפריאליזם ובחזון הטוטליטרי עצמו. על כן ולשיטתה של ארנדט, שאלת אשמתו של אייכמן מהותית פחות מן הדיון הרחב יותר בטוטליטריות. לדעתה השיטה הטוטליטרית עצמה, משתלטת על אנשים ועל מערכות חברתיות, בהדגשת חשיבות האינטרסים ה"גדולים" מהווייתם של יחידים. במקום זה, היחיד אינו אלא חלק ממערכת עוצמתית וכל-כוללת ובמובן מסוים, קורבן של השיטה הטוטליטרית.
באופן טבעי, ביקורתה של ארנדט עוררה פולמוס נרחב בעיתונות האמריקנית ובחוגים אינטלקטואלים ישראלים ואמריקניים. אולם, ראוי לשים לב לכך שהדיון שלעיל, שכזכור במרכזו שאלת אחריותו של היחיד (במקרה הזה אייכמן), התנהל פחות מעשרים שנה לאחר השואה.
שאלה האחריות והאשמה עולה גם שנים לאחר מכן, בדיון בפרשת דמיאניוק וניתן להעלותה גם לגבי דמותו של לזלו בסרט בהשוואה בין המקרים אפשר לראות כי במקרה של אייכמן מדובר בפקיד נאצי בכיר, בעל תפקיד קריטי בארגון ההיבטים המעשיים של "הפתרון הסופי". דמיאניוק ולזלו, היו, כפי שציינתי, "אנשי שטח", אלה שביצעו את פשעיהם במו ידיהם ובאופן ישיר, בניגוד לאייכמן שכונה "רוצח שולחן כתיבה". כשהפשעים העומדים לדיון הנם פשעים שבוצעו במו ידיהם של הפושעים קשה להתייחס אליהם כאל "קרבנות השיטה" או להחיל עליהם תזות תיאורטיות פוליטיות. אם בין אייכמן ובין קרבנותיו עמד "שולחן כתיבה", כמרחק פיזי או מטאפורי, הרי שדמיאניוק הואשם באלימות ישירה, בדחיפת קרבנותיו לתאי הגזים, ברצח. במקרהו הדמיוני של לזלו, הוא הואשם ברצח ובאונס במסגרת פעילות "צלב החץ" בבודפשט.
למרות שהאחריות שונה בין המקרים – אייכמן הואשם באחריות לרצח מילונים ואילו דמיאניוק ולזלו הדמיוני ברצח עשרות או מאות – נשארות בתוקפן שאלות האחריות, האשמה וחוק ההתיישנות.
כמו כן, שאלת דעת הקהל והביקורת בנוגע למשפט אייכמן ומשפט דמיאניוק, רלוונטית גם למשפט המתנהל נגד לזלו. בחלוף הזמן לאחר השואה, מרבית פושעי המלחמה אינם בחיים והניצולים המבוגרים שמתייצבים נגד הפושעים בבית משפט - עדותם שלאחר שנים רבות מוטלת בספק על ידי פרקליטיהם של הנאשמים. הזכרתי את שאלת זיהויים של הפושעים שניצבת במוקד פרשת דמיאניוק ומשפטו של לזלו. מומלץ להתבונן בעדויות הניצולים הנשמעות בסרט, בייחוד בעדויות האחרונות של העד מקבוצת העבודה שחזה ברצח בני משפחתו על גשר לנסיד בבודפשט. זה אינו מסוגל להישיר מבט כאשר תמונתו של לזלו הצעיר מוצגת באולם בית המשפט ולבסוף עושה זאת בחטף ובקושי רב. בעדות הבאה מתייצבת ניצולה שהיתה קורבן אונס של לזלו ועמיתיו שנחישותה לעמוד מולו לאחר שנים, מביאה את לזלו לכדי התמוטטות פיזית. זה המקום שבו אפילו מנגנוני ההכחשה העבותים ביותר של הפושע לא יכולים להגן עליו.
ואם בענייני בריאותו הלקויה של הפושע עסקינן, אזכיר שהבריאות הרופפת של רבים מפושעי המלחמה הקשישים עולה תדיר בדיון המשפטי והציבורי בשאלת העמדתם לדין ובביצוע גזרי הדין. גם כאן עלינו לשאול את עצמנו מהן מקורותיה של האמפטיה כלפי מצבם הרפואי הבעייתי של פושעים, אשר נראים כיום כ"קשישים בלתי מזיקים". שמא אין לפנינו אג'נדה נסתרת.
לבסוף אתייחס לשתי נקודות אחרונות בדיון. במהלך הסרט, מוצגות שתי הפגנות בנוגע ללזלו. האחת, לאחר חשיפת הפרשה בתקשורת, לזלו ונכדו מייקי נכנסים לביתם מן הכניסה האחורית ושומעים את קולות המפגינים מחוץ לבית. אבן נזרקת ומנפצת את זגוגית החלון. בתמונה זו, מייקי הצעיר הוא קורבן של הפגנת אלימות שלא לצורך (וגם בביה"ס מתנכלים לו התלמידים מסיבה זו). ההפגנה השנייה מתרחשת עם כניסתם של לזלו ואן לבית המשפט, זוהי הפגנת תמיכה של מכחישי שואה. הפגנה זו מייצגת את דעותיו של חותנה של אן, הרי תלבוט. תלבוט מבטא את דעותיו האנטישמיות בפני אן ובפני נכדו ותמיכתו בלזלו, חורגת מעבר לחיבתו האישית כלפיו.
"איך יכולת לעשות זאת למייקי ולי?" – סוף דבר
הסוגיה האחרונה בדיוננו עוסקת בהתמודדותה של אן עם גילוי האמת אודות עברו של אביה. לאחר נסיעה של בית הדין להונגריה בעקבות עדות, אן מבקרת בגשר לנסיד. בעקבות הביקור אן מחליטה לפגוש את אחותו של טיבור זולדן, דמות מעברו של אביה. במהלך הביקור היא מגלה שזולדן היה חבר בז'נדרמריה עם אביה ובסופו, אחותו של זולדן נותנת לה קבלה של בית עבוט ומבקשת ממנה להשיב את החפץ שאחיה משכן. עם שובה לארה"ב היא פוקדת את בית העבוט ומוצאת את תיבת הנגינה. התמונות שהוטמנו בתיבה מוכיחות את אשמת אביה. אן נאלצת להתמודד עם אמת זו.
שאלת הדור השני לקרבנות השואה מעסיקה אותנו רבות. במרכזו של סרט זה עומד הקונפליקט של הדור השני לרוצחים, שיש בו קשיים ומורכבויות רגשיות רבות. הסרט מאפשר לנו להתבונן בתהליך המרתק וההדרגתי שעוברת אן, בדרך להכרה באשמתו של אביה. ההכחשה של אביה את עברו ניצבת מול תהליכי ההכחשה שלה כלפי העבר. עם קריאת חומר החקירה הראשוני, ניכר שאן חווה אמפטיה כלפי עדויות הניצולים וסיפורם ונחרדת מאכזריות הפשעים המיוחסים לאביה.
יחד עם זאת היא ממלאת את תפקידה כסניגורית ואינה בוחלת בעימות עם העדים, בנסיון לערער על אמינותם. כמו כן, היא מסרבת בעקביות להאזין לגילויים של מזכירתה המשפטית העשויים לשפוך אור על עברו של אביה. רגע הגילוי אם כן, והעימות עם אביה שבעקבותיו מהווה את שיאו של הסרט. לכל אורכה של השיחה שביניהם, לזלו מסרב להודות באמת. בסיכום דבריה היא שואלת את אביה: "איך יכולת לעשות זאת למייקי ולי?".בשאלה זו, נראה כי היא כועסת וכואבת את התנהגותו של אביה, דבר שהוביל אותה להחלטות חשובות לגבי המשך התנהלותה ביחס לאביה ולמשפט. היא מנתקת עימו את הקשר ומוסרת את הראיות המרשיעות לצוות התביעה.