מידע למבקרים
שעות פתיחה:

יום א' - ד': 17:00-9:00

יום ה': 20:00-9:00*

יום ו' וערבי חג: 14:00-9:00

יד ושם סגור בשבתות ובחגי ישראל

* המוזיאון לתולדות השואה, המוזיאון לאמנות, ביתן התערוכות ובית הכנסת ישארו פתוחים בימי חמישי עד השעה 20:00. שאר האתר יסגר בשעה 17:00.

הוראות הגעה:
למידע נוסף לחצו כן

"קברט ברלין – הסצינה" - במאית: פביאן רוסו לניאר

תרבות הקברט ברפובליקת ויימאר

אסף טל
  1. "על הכובד המוחץ של הערים", ברטולד ברכט, גלות המשוררים – שירים, תרגם: ה. בנימין, הקיבוץ המאוחד, 2006, עמ' 69.
  2. עופר אשכנזי, הליכה אל עבר הלילה – רציונאליות וזהות בקולנוע הגרמני לפני עלית הנאציזם, עם עובד ומרכז להיסטוריה גרמנית ע"ש ריכרד קבנר, האוניברסיטה העברית בירושלים, 2010 , עמ'43-44.
  3. רוסו לנוואר פביאן, "קברט ברלין – הסצינה", 11:25-11:28.
  4. רוסו-לנוואר, שם, 09:30-09:33.
  5. אשכנזי, שם, עמ'15-14.
  6. אשכנזי, שם, עמ' 14.
  7. רוסו-לנוואר, שם, 04:55-05:03.
  8. רוסו-לנוואר, שם, 05:05-05:12.
  9. בגילומו של אמיל ינינגס (Emil Jannings).
  10. רוסו-לנוואר, שם, 14:04:14:09.
  11. חיבורו המפורסם של גראמשי תורגם לעברית: אנטוניו גראמשי, על ההגמוניה - מתוך מחברות הכלא, מאיטלקית: אלון אלטרס, רסלינג, 2003.
  12. רוסו-לנוואר, שם, 46:31-46:35.
  13. Der blaue Engel, 1930. עלילתו של "המלאך הכחול" מבוססת על הרומן "פרופ' אונראט" (Professor Unrat, 19055) של היינריך מאן. דמותו של הפרופ' מגולמת על ידי אמיל ינינגס, שאותו פגשנו בתפקיד מפיסטופולס בסרט "פאוסט" של מורנאו.
  14. רוסו-לנוואר, שם, 58:16-58:29.
  15. רוסו-לנוואר, שם, 01:04:10-01:04:39.
  16. רות בונדי, "הומור כנשק. פזמונים, תסכיתים, מופעי קברט, עיתון סטירי בגטו טרזין", שורשים עקורים. פרקים בתולדות יהדות צ'כיה, 1945-1939, יד ושם ובית טרזין, תשס"ב, עמ' 70-69.
  17. שם, עמ' 77.

"קברט-ברלין: הסצינה"
במאית: פביאן רוסו לניאר
2010 / גרמנית וצרפתית / 70 דקות

 

והם נמחצו כמו הרי-השחם.
הנופלים בהתמדה מן האויר.
הו, ראיתי פנים
כמו אבני־חלוקים בוגדניות
במי־זרם השוטפים בחפזון
חד־צורניים. אם רבים מהם נאספו
נוצר חור
רחב ידיים.1

  • 1. "על הכובד המוחץ של הערים", ברטולד ברכט, גלות המשוררים – שירים, תרגם: ה. בנימין, הקיבוץ המאוחד, 2006, עמ' 69.

פתיחה

קברט אינו רק סוגה אמנותית, הוא תנועה, תרבות או תת-תרבות שמבעיה חתרניים במהותם משום שהם מאתגרים ערכים בורגניים, מוסר, מיניות ומכובדות חברתית. כתנועה שצמחה כתרבות שוליים, הקברט יכול להביע סאטירה ומחאה פוליטית, אבל חשוב מכך, להאיר את גבולותיו המעורערים של הסדר החברתי. בסרטה "קברט ברלין - הסצינה", מתחקה הבמאית פביאן רוסו-לנוואר אחר הקברט, שסיפורו מהווה מסע לימיה הסוערים של רפובליקת ויימאר, התנסותה קצרת הימים של גרמניה כדמוקרטיה בתקופה שבין תום מלחמת העולם הראשונה ועד עליית הנאצים לשלטון. פיסות של סרטי עלילה ותעודה שהנציחו את מועדוני הקברט של ברלין הויימארית ואת מופעיו אך גם את העיר עצמה הם חומר הגלם שמרכיב את הקולאז' הקולנועי שיצרה רוסו-לנוואר. הקולאז' האודיו-ויזואלי מלווה בקריינות דרמתית שנכתבה על ידי הבמאית ומבוצעת על ידי השחקן אולריך טוקור. "קברט ברלין – הסצינה" מתכתב עם נושאו המרכזי – הקברט וגיבוריו, אך אינו מציע נרטיב שגרתי של סרט תעודה - הסיפור מובא באמצעות חומרי גלם שנערכו בווירטואוזיות, התמונה הנעה, המוזיקה והקריינות האינטנסיבית. ייחודו של הסרט זיכה אותו בפרס יו"ר יד ושם לשנת 2010.

ריקוד על לוע הר געש

"משבר בתפיסת הרציונליות מתגלה [...] בתנאים של קונפליקט חברתי. מאבק כזה התקיים בזירה הציבורית הגרמנית בשנים שבין מלחמת העולם הראשונה ועד עליית הנאציזם לשלטון, ובמיוחד בתחילתה של התקופה ובסופה. לאור תפקידו החשוב של הקולנוע בחברה הגרמנית בשנים אלה, אין זה מפתיע ששאלת ההבחנה בין התחומים ומשמעויותיהם מצאה ביטויים רבים במדיום זה."2

"הרייך הגרמני הוא רפובליקה", קובעת חוקתה של רפובליקת ויימאר מ-1919. כינונה של הרפובליקה היה בבחינת הבטחה לנתיב דמוקרטי, ליברלי ומשגשג עבור אלה שמאסו בסדר הקיסרי הישן של הרייך השני. לאחר מלחמת העולם הראשונה כוחות חברתיים ופוליטיים משמאל ומימין נאבקו על אופייה העתידי של גרמניה. שנה סוערת של חוסר ודאות ויציבות הובילה לעזיבתו של הקיסר ולהעברת השלטון לפרידריך אברט, מנהיגם של הסוציאל-דמוקרטים. הבחירה באברט נועדה לתת מענה לדרישות הקולניות של השמאל הסוציאליסטי והקומוניסטי לרפורמה יסודית בשלטון. אולם אברט התקשה לכונן שלטון שיניח את דעתם של תומכיו ומתנגדיו, ולמרות השקפותיו הסוציאל-דמוקרטיות והתומכים בדרך זו, החליט אברט להתבסס על כוחה של האליטה הקיסרית הישנה. לטענתה של רוסו-לנוואר, "אברט וחבר מרעיו אינם בוטחים בדוקטרינה שלהם אך גם לא בציבור שבוטח בהם".3 מחאותיהם של אנשי השמאל הקומוניסטי כגון קרל ליבקנכט ורוזה לוקסמבורג דוכאו ביד קשה. לרעתו של אברט פעלה גם העובדה ששלטונו הוא שחתם על הסכמי ורסאי ב-28 ביוני 1919. ההסכמים נתפסו כתבוסה צורבת ומשפילה לגרמניה, וחייבו אותה בתשלומי פיצויים למדינות המנצחות (שאותם פרעה גרמניה הפדרלית רק בשנים האחרונות). חוקתה של רפובליקת ויימאר הייתה דמוקרטית להפליא, אולם האם העם, שחי תחת שלטון קיסרי במשך שנים רבות, יכול היה להסתגל לחירויות שהציעה הדמוקרטיה ולחיות על פיהן? "מאלף אריות ספקן עולה לבמה: 'בלא אילוף קשוח, האם יהפוך האדם לחיה חופשית?'", מעיר הקריין בסרט.4

"רפובליקת ויימר נולדה מתוך התבוסה במלחמה וידעה כמעט בכל שנותיה הקצרות איומים רבים על קיומה. תחילה היו אלה ההתנגשויות האלימות ברחובות, ניסיונות ההפיכה מימין ומשמאל ומקרי הרצח הפוליטי. לאחר מכן הרגישה המדינה, שנאלצה לשלם פיצויים כבדים בגין המלחמה, את השפעת ההיפר־אינפלציה, שבעקבותיה איבד המטבע כל ערך ממשי, חסכונות ירדו לטמיון ומשכורות חודשיות לא הספיקו כדי לרכוש מוצרי מזון בסיסיים. שנים ספורות לאחר ההתאוששות מההיפר־אינפלציה שוב עמדה הכלכלה הגרמנית בפני אתגר מאיים, עם התפרצותו של המשבר הכלכלי העולמי של ראשית שנות השלושים, שאותותיו ניכרו בקריסת מוסדות הסעד של המדינה ובעלייה באבטלה ובעוני. בשנים אלה ניכרה אף ההקצנה הפוליטית של החברה הגרמנית, והרפובליקה נאלצה להתמודד עם עלייה משמעותית בכוחם של מתנגדי הדמוקרטיה, הנאציונל־סוציאליסטים והקומוניסטים, ועם עליית האלימות הפוליטית ברחובות."5

"טלטלות ומשברים לצד תקופות קצרות של יציבות אפיינו את שנות קיומה של הרפובליקה, שעצם קיומה לא זכה מעולם לתמיכה מלאה של כלל האזרחים. למרות ואולי בשל האירועים, תרבותה של רפובליקת ויימאר נחשבת לאחת מן המגוונות והעשירות בעולם, כר פורה של התנסויות בכל תחומי היצירה וסמל המודרניות. אך הסיבה להתייחסות לרפובליקת ויימאר כאל סמל המודרניות נעוצה גם בעצם סופה הטראגי עם עליית הנאצים לשלטון".6

על רקע זה עלה ופרח הקברט הגרמני. מקורה של אמנות זו הוא בצרפת של סוף המאה ה-19, במועדונים ששילבו מופעי בידור, שירה וריקוד, שבתחילה סיפקו חלופה קלילה לתיאטרון ולקונצרטים. קהל המועדונים היה יכול להגיע בלבוש לא רשמי, לסעוד את לבו, לשתות ולעשן. הקברטים, ששילבו רקדנים, שחקנים ואף ליצנים, אפשרו לסאטירה לחלחל לתכנים שהוצגו על בימותיהם. הקברט, שהגיע לגרמניה בראשית המאה ה-20, פיתח סגנון מקומי ייחודי שכלל סאטירות חריפות והומור גרדומים (Galgenhumor) עוקצני במיוחד. שפע ההתפתחויות בזירה הפוליטית והאירועים שפקדו את המדינה סיפקו חומר בלתי נדלה לסטיריקנים כגון קורט טוכולסקי, שכתבו טקסטים למופעי קברט.

"זוהי ברלין, הבכי והצחוק" שרה מרלנה דיטריך בתמונה הראשונה, ומילות השיר כמו מעלות את השאלה אם כל ניסיון להתבונן בברלין הויימארית אינו מהול מראש בנוסטלגיה לגרמניה שלפני המלחמה. האם זו ברלין העולה בעיני רוחנו או חזיון תעתועים, פנטזיה על כל מה שהוחמץ ולאחר מכן עלה בלהבות? ברטרוספקטיבה של רוסו-לנוואר ברלין העיר היא לא רק תפאורה, כי אם שחקנית ראשית ברצף ההתרחשויות.

  • 2. אשכנזי עופר, הליכה אל עבר הלילה – רציונאליות וזהות בקולנוע הגרמני לפני עלית הנאציזם, עם עובד ומרכז להיסטוריה גרמנית ע"ש ריכרד קבנר, האוניברסיטה העברית בירושלים, 2010 , עמ'43-44.
  • 3. רוסו לנוואר פביאן, "קברט ברלין – הסצינה", 11:25-11:28.
  • 4. רוסו-לנוואר, שם, 09:30-09:33.
  • 5. אשכנזי, שם, עמ'15-14.
  • 6. אשכנזי, שם, עמ' 14.

"קברט ברלין – הסצינה" סוקר את ההתפתחויות שלעיל בדיווח תזזיתי ואינטנסיבי במיוחד, בסיוע חומר גלם מצולם, מוזיקה וקריינות דרמתית. כך, למשל, רוסו-לנוואר מספקת מבוא למודרנית: "גבירותי ורבותי, בואו לחזות בהולדתה של המודרנה! הפקידו את האנושיות בכניסה ואל תשכחו להשאיר טיפ קטן."7 הסאטירה אינה מקרית, זהו משחקה המיומן של הבמאית בין הקברט כנושא לבין התוכן שאותו היא מבקשת להעביר – גרסתה שלה לאירועי התקופה. "הסאטירה מטהרת את דמך ומעלה סומק בלחייך. הקושי היחיד הוא לצחוק מבלי לבכות."8. משפע הדימויים החזותיים, בנימה קודרת ומאיימת, רוסו-לנוואר בוחרת להציג את דמותו השטנית של מפיסטופולס9, הפורש את כנפיו השחורות מעל העיר, מתוך "פאוסט" של פרידריך וילהלם מורנאו (1926). הצופה מוצף בדימויים בתזזיתיות כמעט ללא הפוגה.

  • 7. רוסו-לנוואר, שם, 04:55-05:03.
  • 8. רוסו-לנוואר, שם, 05:05-05:12.
  • 9. בגילומו של אמיל ינינגס (Emil Jannings).

אימתם של השלטון (ושל גרמנים רבים) ממהפכה קומוניסטית נוסח ברית–המועצות, שקמה זה עתה, גוררת תגובה תקיפה מן השלטון בצורת שיתוף פעולה עם קבוצות צבאיות כדוגמת הפרייקורפס, שמדכאות כל ניסיון למהפכה: דימויים של צבא פרוסי צייתן אך גם נלעג. רוסו-לנוואר טוענת כי כלב השמירה שאמור להגן על הדמוקרטיה, הפך לחיה חסרת רחמים: "קשור ברצועה ונובח בפראות, מלא בשנאה, בפחד ובבושה: 'לכי לעזאזל, חירות!'"10. הצופה הספקן תוהה אם לדמוקרטיה יש סיכוי בנסיבות אלה.

רוסו-לנוואר מקבלת את התזה המרקסיסטית כי הבורגנות העולה בתקופות היציבות הקצרות רוצה לשמר את יחסי הכוחות הכלכליים-חברתיים ומזדהה עם הערכים הישנים של הרייך השני. משקל הנגד שהיא מציבה מול הבורגנים מתבטא בסגמנטים מקברטים שמאלניים שאמניהם, לבם עם הפועלים העניים. הזדהותה של הבמאית עם הקברטים השמאליים וביקורתם החברתית ניכרת, והיא טוענת כי תקופות היציבות הכלכלית, שבהן גרמניה קיבלה הלוואות קצרות מועד מארצות-הברית ואלה הובילו לשפע יחסי, מתאפיינות בבידור קליל, לא מקורי או יצירתי במיוחד, שהיא מזהה עם תעשיית התרבות הפופולרית. כאשר רוסו-לנוואר מציגה את הבידור הקליל וחסר התוכן שנוצר תחת ידה המכוונת של הבורגנות ונועד לייצר שקט תעשייתי (וחברתי) בקרב הפועלים, היא מתכתבת עם תזות ביקורתיות כגון זו של אנטוניו גראמשי בדבר "הגמוניה תרבותית"11. הטקסטים של מופעי הקברט הביקורתיים כלפי מגמה זו מושחזים ומוצלחים לאין ערוך מ"הבידור הקל" (כדוגמת "נערות טילר", המופיעות בסרט). בנקודה זו מתברר גם הקשר בין הבידור הקל לבין תעשיית הפרסום העולה ברפובליקת ויימאר, בעיקר בקידום מכירות מטעם התעשייה המתאוששת.

נראה שאין זה מקרה שהבידור הקל והלא ביקורתי שרד את רפובליקת ויימאר אל תוך הרייך השלישי. עליית הנאציזם היא מכה ניצחת על הסאטירה של מופעי הקברט. באמירה כמו משועשעת הקריין בסרט מציין כי "איש אינו יכול לרדת נמוך כל כך, כשהמציאות מגוחכת מלכתחילה"12 - קלילות, ליצנות וקומדיה הם כל שנותר. רוסו-לנוואר מגייסת פעם נוספת את מרלנה דיטריך בהופעתה ב"מלאך הכחול"13. הסרט מתאר את תהליך ההידרדרות ההדרגתי של המורה המכובד, אשר לאחר שהוא מתאהב בדמותה של דיטריך, הוא נאלץ לעזוב את משרתו וכדי לקיים עצמו עובד כליצן במופע הקברט שבו משתתפת דיטריך. האדם שנהה אחר תשוקותיו שוקע למצולות העליבות והטירוף. אך גיוסה של דיטריך לתמונה זו מעלה בצופים את הקישור ההכרחי עם דמותה האמיתית – דיטריך סירבה לחיות במולדתה לאחר עליית הנאצים לשלטון, והגיעה לבסוף לארצות-הברית, שם התגייסה לשירות הצבא האמריקני כשחקנית וזמרת ובידרה את חיילי בעלות הברית. דיטריך מעולם לא שבה להתגורר בגרמניה שלאחר המלחמה.

"איזו אומללות, איזה דיכאון, רק חדר המתים מוכן להעניק לך אשראי"14

המשבר הכלכלי העולמי טרף את הקלפים והיה המשבר האחרון אותו רפובליקת ויימאר לא שרדה. המפלגה הקומוניסטית והנאצית נאבקו על קולות העם הגרמני אך כוחם של הנאצים ברייכסטאג גבר. ברית נוצרה בין התעשיינים לצבא, תעשיית החימוש חזרה לעבוד ולדידם של תעשיינים מובילים רבים, הנאצים יכלו להשיב את היציבות הקואליציונית הנחוצה. הרגעים הקודרים ביותר בסרט, הקודמים לעתות משבר חמורות במיוחד הם רגעי הדממה, בהם הדימויים החזותיים מואטים והקריינות מתחדשת בשקט מערער עצבים. ראשי בובות מהנהנים, רחוב ברלינאי ריק עם כרזת בחירות נאצית, ותצלום החנוכיה המפורסם נרותיה בוערים, אישה ממתינה בהיסוס ברחוב, אחרת (בצילום אחורי) צופה מן החלון, גבר ממולל סיגריה בחרדה עצבנית – דימויים חזותיים המציפים את המסך. הדממה נשברת בקולות נביחה של רועה גרמני, בתיפוף מגפיים כבדים על מדרגות ובתמונות ניצחונה של המפלגה הנאצית. שקט משתרר בשנית, דמויות מוטרדות, חוסר וודאות בפניהן ומועדון (קברט?) נסגר, הצוות עורם כיסאות על שולחנות. רוסו-לנוואר משתמשת בתמונות מוכרות, צעדת פלוגות הסער ושריפת הספרים, אך עורכת את השוטים, מתמרנת זוויות צילום כמו כדי להצהיר על ייחודה של נקודת המבט האישית שלה.

בקברט הקטקומבה של ורנר פינק שרים:

"אנו חשים את משב הרוח הקרה
אך ברצוננו להמשיך ולצחוק.
פנו דרך להומור, פנו את הרחוב
וראו את הזמנים החדשים
[...]
חיות הפרא בשלטון עכשיו, 
מרס, אל המלחמה, שולט עתה
ואת שמחתנו האהובה
רודפת להקת הזאבים."15

גורלם של אמני הקברט ברייך השלישי

לאחר עלייתם לשלטון פעלו הנאצים לסגירת מועדוני הקברט שפעלו ברייך, שלחו שוטרי חרש לדווח על הנעשה במועדונים, אסרו אמנים והוציאו צווי סגירה זמניים, שברבות הימים הפכו למוחלטים. בשנת 1935 נסגרו מועדוני קברט מוכרים כמו ה"טינגל טנגל" וה"קטקומבה". אמנים שזוהו עם השמאל הפוליטי, עם ערכים ליברליים ואנטי פאשיסטיים, ניסו להימלט מגרמניה הנאצית נוכח הרדיפות. אמנים שסומנו על ידי השלטונות גם בשל מוצאים היהודי, חשו את עול הרדיפות, את חוסר האונים ואת הבהילות לעזוב את מולדתם ביתר שאת.

  • 10. רוסו-לנוואר, שם, 14:04:14:09.
  • 11. חיבורו המפורסם של גראמשי תורגם לעברית: גראמשי אנטוניו, על ההגמוניה - מתוך מחברות הכלא, מאיטלקית: אלון אלטרס, רסלינג, 2003.
  • 12. רוסו-לנוואר, שם, 46:31-46:35.
  • 13. Der blaue Engel, 1930. עלילתו של "המלאך הכחול" מבוססת על הרומן "פרופ' אונראט" (Professor Unrat, 1905) של היינריך מאן. דמותו של הפרופ' מגולמת על ידי אמיל ינינגס, שאותו פגשנו בתפקיד מפיסטופולס בסרט "פאוסט" של מורנאו.
  • 14. רוסו-לנוואר, שם, 58:16-58:29.
  • 15. רוסו-לנוואר, שם, 01:04:10-01:04:39.

 

הקומיקאי, במאי ושחקן הקולנוע קורט גרון שהיה יהודי גרמני, לאחר שניסה להימלט לצרפת ולהולנד גורש לבסוף לגטו טרזינשטט שהיה אחד מיעדי הגרוש של יהודי הרייך הישן. בגטו ניהל גרון קברט בשם "קרוסלה". גרון שכיכב לפני המלחמה בעשרות סרטים (ביניהם "המלאך הכחול") היה מוכר לממונים הגרמנים שדרשו ממנו לביים סרט תעמולה שהציג את החיים בגטו באופן אידילי שנגד את המציאות. גרון גורש לאושוויץ טרם שהשלים את הסרט ושם נרצח.
הסוגה של הקברט ידעה להכיל מצבים של אירוניה מרה וסאטירה כואבת, על כן כשגורשו אומני קברט יהודים-גרמנים מהרייך לגטו טרזינשטט, הם יכלו להשתלב ולייצר טקסטים הומוריסטיים וביקורתיים על מציאות החיים הקשה בגטו, בצל המשלוחים לפולין ואף לבצע קלאסיקות ישנות מהארסנל. ההומור והסאטירה של הקברט השתלבו בהומור יהודי וצ'כי. פרידה רוזנטל הוקירה תודה ל"קברט שטראוס" שפעל בגטו:

"כאב הרעב כלא היה
ועל כך לקברט תודה.
כאב הגעגועים כלא היה
ועל כך לקברט תודה."16

על תרומתם של ההומור והסאטירה ליהודי הגטו כתבה רות בונדי:

"בהומור היו נחמה, ניצחון רגעי על המציאות, טיפת אשליה, זיק של חירות. ההומור סייע לאסירים להחזיק מעמד עד כמה שניתן, לשמור על שלמות אישיותם, להשתחרר מפחדים, לגכך במקום להיכנע, להסוות את האימה, לראות בהווה מצב ארעי, גשר אל המחר. אלא שהמחר איחר לבוא."17

    • 16. בונדי רות, "הומור כנשק. פזמונים, תסכיתים, מופעי קברט, עיתון סטירי בגטו טרזין", שורשים עקורים. פרקים בתולדות יהדות צ'כיה, 1945-1939, יד ושם ובית טרזין, תשס"ב, עמ' 70-69.
    • 17. שם, עמ' 77.