מידע למבקרים
שעות פתיחה:

יום א' - ד': 17:00-9:00

יום ה': 20:00-9:00*

יום ו' וערבי חג: 14:00-9:00

יד ושם סגור בשבתות ובחגי ישראל

* המוזיאון לתולדות השואה, המוזיאון לאמנות, ביתן התערוכות ובית הכנסת ישארו פתוחים בימי חמישי עד השעה 20:00. שאר האתר יסגר בשעה 17:00.

הוראות הגעה:
למידע נוסף לחצו כן

מאוס: סיפורו של ניצול - ארט ספיגלמן

קומיקסאי מכוכב הגיהנום: מקומו של המספר ב"מאוס" של ארט ספיגלמן

מיכל סטרנין

מאוס: סיפורו של ניצול
חלק 1 - אבא מדמם היסטוריה
חלק 2 - וכאן החלו צרותי
ספיגלמן ארט
מאנגלית: יהודה ויזן, הוצאת מנגד, 2010

אחת השאלות המטרידות ביותר כאשר אנו מלמדים את נושא השואה, המגולל אכזריות רבה ורדיפות קשות, נוגעת ליחס בין הסיפור למוסרו. עבור המחנך, כמוסר הסיפור, עולה השאלה כיצד לספר סיפור של טראומה. כאשר מדובר בחומר היסטורי הטעון ב"מסרים" וב"אמיתות", המתווך - בפרט כאשר מדובר בדמות חינוכית - כביכול ניטרלי. דרך ספר הקומיקס של ארט ספיגלמן, "מאוס", נעסוק בשאלת מסירת סיפור השואה. זהו סיפור רב רבדים העובר עיבודים שונים עד אשר הוא מגיע לצורתו הסופית – ספר קומיקס. הבן מספר על האופן שבו האב נזכר בסיפור, וכך אנו נעים כל העת בין שלושה פרקי זמן שונים: תקופת השואה, התקופה שבה האב סיפר את הסיפור לבנו והתקופה השלישית, שבה הבן כותב את הסיפור. תקופה זו מתחילה בזמן שהאב מוסר את סיפורו, ומסתיימת לאחר מותו, כאשר ספיגלמן משלים את הכתיבה. היוצר נוכח בסיפור וממלא בו תפקידים שונים: המספר, הבן, הבוגר, הילד, המורד, המטפל ונוכחותו היא חלק בלתי נפרד מן הטקסט.

הדבר הבולט ביותר במאוס היא בחירתו של היוצר במדיום הקומיקס. המונח קומיקס מתייחס לאיורים המלווים במעט טקסט ומסודרים בסדר כרונולוגי. משמו ניתן להבין כי מדיום זה היה הומוריסטי בתחילת דרכו. זהו מדיום שנחשב פופלרי וקליל, ולכן שימוש בו על מנת למסור עדות של ניצול שואה עלול להתפרש כזילות. החידוש בשימוש בקומיקס מעבר למדיום עצמו, הוא העובדה שהמציאות מוצגת הן ברובד מילולי, והן ברובד ויזואלי. כלומר, הטקסט מוגש בו זמנית בשתי רמות שונות, וכתוצאה מכך העיבוד של המציאות כאן הוא כפול. עצם הבחירה בקומיקס, או, כפי שהוא נקרא לעתים, רומן גרפי, היא חלק מהסיפור. בכתבה זו נתמקד בדמותו של ארט כמעביר הסיפור כפי שהיא עולה מן הספר. ארט ספיגלמן הוא לא רק אמן אלא גם בן הדור השני לניצולי שואה אשר מסלול חייו הושפע מן העובדה שהוריו ניצולים, ודמותו, כפי שהיא מתוארת בספר מחדדת את שאלת תיווך הסיפור.

מכיוון שהמספר הוא בנו של הניצול, ברור מראש שמדובר במטענים אישיים כבדים ומורכבים מצד אחד. מצד שני, ישנה יומרה ברורה לספר משהו שהוא מעבר לסיפור האישי של ולאדק ספיגלמן. ראשית, תת- כותרת הספר הראשון היא “אבא מדמם היסטוריה”, כלומר הספר מכריז על עצמו כבא לספר היסטוריה, גם אם גופו הפיזי של הפרט הוא הטקסט.1 הפרק השני של הספר הראשון מסתיים בסיפור על דימום ממשי בעינו של ולאדק בשנה הקודמת, כתופעת לוואי לניתוח שעבר. האב המזדקן עסוק בבריאותו באופן אובססיבי וחפץ לדבר על כך כל העת, בעוד הבן מנסה להדוף את החזרות על העניינים הרפואיים. אך בעוד סיפור העין המדממת מהווה הרפיה קומית, הדימום המטפורי של עדות השואה האישית של ולאדק טעון וקשה. בעזרת אפיזודות כאלה מזכיר לנו ספיגלמן שבעבודה זו הוא לא עסוק רק בסיפורו של אביו, אלא גם באופן שהוא, כיוצר, מעבד את הסיפור. ההתייחסויות אל השיחות המלוות את העדות מעמיקות את דמותו של ולאדק ומעניקות לה משנה תוקף. התוספות הללו גם מוסיפות ממד אותנטי לסיפור עצמו, בחושפן את מנגנוני הכתיבה ואת עבודת ההכנה שנדרשה מארט.

הסיפור מבקש להיות פרטי וקולקטיבי בו-זמנית. האפיגרף הפותח את הספר הראשון, ציטוט של היטלר,2 "היהודים הם ללא ספק גזע, אך הם אינם אנושיים" , מבטא את הרעיון כי הסיפור חורג אל מעבר לאישי. כמו כן ישנה התייחסות בתוך הטקסט לפרסום הסיפור במדיום הקומיקסי. מלה, אשתו השנייה של ולאדק, אומרת: "זה ספר חשוב. אנשים שבדרך כלל לא נוהגים לקרוא סיפורים כאלה, בוודאי יתעניינו." (מאוס I, עמ' 133). ולאדק אף הוא מביע התלהבות כאשר ארט מראה לו כמה סקיצות, אך בתחילת התהליך היה ספקן לגבי נחיצות העבודה הזו, משום שאיש אינו רוצה לשמוע סיפורים כאלה, לדעתו ( מאוס I, עמ' 12). הספר מציג ניסיון מוקדם יותר של ספיגלמן להתמודד עם היחסים המורכבים שלו עם הוריו ניצולי השואה.

ב-1972 פרסם ספיגלמן קומיקס בשם "אסיר מכוכב הגיהינום", ובו עסק ברגשי האשם שלו על התאבדותה של אמו, כאשר ספיגלמן היה בן עשרים. מלה מספרת לו ששמרה עותק במשך שנים בבית, וּולאדק גילה אותו במקרה וקרא אותו. ארט מסביר שהסיפור התפרסם בכתב עת מחתרתי, ומעולם לא תיאר לעצמו שאביו יראה אותו. כשהוא כותב את "מאוס", הוא משתף את אביו ואת מלה אשתו בתהליך היצירה, ותגובותיהם הופכות להיות חלק מהתוצר הסופי. ב"אסיר מכוכב הגיהינום" בחר ספיגלמן לצייר דמויות אנושיות, בניגוד לחיות שצייר ב"מאוס". "אסיר מכוכב הגיהינום" מופיע כחלק מ"מאוס", והסגנון הנוקב והקודר של עבודה זו מעיד על הדרך שעבר ספיגלמן כיוצר ועל התרככותו. כבר בניסיון מוקדם זה מעלה ספיגלמן את השאלה לגבי המידה שבה השואה הכתיבה להוריו את התנהגותם לאחר המלחמה: האם התאבדותה של אמו נגרמה בשל דיכאון של גיל הבלות או בגלל טראומת השואה. ספיגלמן עצמו מוצג כמי שכך או כך חש שנטל האשמה רובץ על כתפיו וכי הסביבה מאשימה אותו בהתאבדותה. הוא מגדיר את התאבדותה של האם כפשע המושלם, משום שבמעשה זה רצחה אותו והותירה אותו להתמודד עם האשמה. ארט חי בתחושה שאמו, הקורבן, הפכה בעצמה למקרבן. חשוב לציין כי עוד בטרם איבדה האם את עצמה לדעת מוצג ארט בבגדי אסיר, ובכך הוא מצביע על הכלא הרגשי שבו היה נתון מלכתחילה. הבגדים המפוספסים שבהם דמותו נתונה מרמזים כמובן לאושוויץ, המחנה שממנו ניצלו הוריו, אך הוא במובן מסוים נותר משועבד לקיומו.

  • 1. בהקשר זה יש לציין שמספר סופרים התייחסו להקבלה שבין דימום ליצירה, לדוגמה ארנסט המינגווי, שאמר: There's nothing to writing. Just sit down at the typewriter and bleed.
  • 2. בספר אין הפניה לנאום שממנו לקוח הציטוט, אך הוא מופיע בביוגרפיה של היטלר מאת יואכים פסט, בנאום שנשא היטלר בשנת 1923: Joachim Fest, Hitler (Orlando: Harcourt books, 1974), p. 212.

גם בעבודתו הנוכחית מאשים ארט את אביו ברצח, וזאת כאשר הוא מגלה שהיומנים שכתבה אמו ואותם הוא מבקש לקרוא הועלו באש על ידי ולאדק. הספר נפתח בפרלוד המציג תבנית של יחסים בין אב לבנו, ובו זיכרון ילדות של ארט ספיגלמן משנת 1958 (מאוס I, עמ' 6-5). באירוע המתואר חוזר ארטי לביתו פגוע ובוכה לאחר שמעד בעת החלקה על גלגיליות עם חבריו. האב ולאדק, שעובד בחצר, מבקש תחילה מבנו עזרה בניסור. תוך כדי עבודה שואל האב את בנו מדוע הוא בוכה. ארט עונה שחבריו המשיכו להחליק והשאירו אותו מאחור. ולאדק מזלזל בשימוש של ארט במילה "חברים": "אם תנעל אותם בחדר במשך שבוע בלי אוכל... אז... היית רואה מה זה - חברים! ...". במקום להתייחס לכאבו של בנו, הוא שולף את חוויותיו מתקופת המלחמה, ובכך מגמד את חוויותיו של הילד. כל זאת תוך כדי פעולה של חיתוך במסור, אשר מצביעה מצד אחד על הפרודוקטיביות של ולאדק ועל חריצותו, ומאידך על התנהגותו המחודדת, הפוצעת והתובענית.

בפרלוד, אם כן, ולאדק ודאי אינו מוצג כאב מגונן, אולם כיצד לפרש את העלאת חוויות המלחמה? האם זה ניסיון מוזר לנחם את הבן על כך שהנטישה שחווה אינה מבחן חברות אמיתי? האם זה ניסיון של האב "לשים בפרופורציות" את העלבון שספג ארט מחבריו? או אולי מנהל האב תחרות סמויה עם בנו, וכאן הוא מתחרה עם ארט על דרגת הנאמנות החברית שאותה חווה במשך חייו? ארט עצמו הפנים את הרעיון שלא ניתן להתחרות במי שהיה באושוויץ ושרד. משום כך היה רוצה לעתים להיות עם הוריו באושוויץ, כדי שיידע מה עבר עליהם. לדעתו, מקור המשאלה הזו הוא באשמה מסוימת על כך שחייו היו קלים יותר משלהם (מאוס II, עמ' 20). לפיכך, אם ההורים מהווים מודל לחיקוי, ארט לעולם לא יוכל לעמוד בסטנדרטים שנדרשו כדי לשרוד את "הפלנטה האחרת", כלשונו של הסופר הניצול ק. צטניק, מכיוון שמעולם לא היה בה. באותו מונולוג מתייחס ארט לבעייתיות שבמדיום הקומיקס על הפשטנות שבו ועל חוסר האותנטיות שבו.

הבחירה בביטוי קומיקסי מעלה באופן אוטומטי שאלות הקשורות בגבולות האנושיות ובמגבלותיה ובמהותו של גיבור. הקומיקס הפיץ את דמויותיהם של גיבורי-על שונים, כגון סופרמן, באטמן וספיידרמן, גברים המנהלים חיים נורמליים למראית עין, אך למעשה מקדישים את עצמם להצלת העולם, יש בהם יתרונות על-אנושיים מבחינה פיזית, וגם אם הם אינם נטולי פגמים, בסופו של דבר הם בלתי מנוצחים. שרון פקר מסבירה כי ב"מאוס" אין גיבורי-על, אלא רק קורבנות-על ורשעי-על.3 אך למעשה, ולאדק הוא שורד-על: הוא הצליח לצאת מן המקום אשר מרבית המגיעים אליו לא שבו. אופן הייצוג של גיבור- העל בקומיקס הוא ריאליסטי, מדויק, נקי וססגוני. ספיגלמן בחר לייצג את חומרי המציאות הגולמית שמתאר ולאדק בהרחקה, בעומס של קווים ושרבוטים, תוך שימוש בדמויות של בעלי חיים.

דמויות גיבורי-העל אינן ההתייחסות הז'אנרית היחידה שאליה מחויב "מאוס". האפיגרף של "מאוס II" , שתת-הכותרת שלו היא "וכאן התחילו צרותי", הנו ציטוט ממאמר בעיתון גרמני שהופיע בשנות השלושים, המתנגד לאידיאליזציה של מיקי מאוס, משום שטפיל מכוסה טינופת שכזה, המעביר הגדול ביותר של חיידקים בממלכת החי, אינו יכול לשמש כחיה לדוגמה. כבר בספר הראשון ישנה התייחסות עקיפה למיקי מאוס, כאשר ולאדק צופה שבנו יהיה מפורסם כמו וולט דיסני (עמ' 133). הפרק הראשון בספר השני נפתח בדיון על החיה שתייצג את אשתו של ארט. פרנסואז, צרפתייה במקור, המירה את דתה ליהדות. האם עליה להיות מצוירת כצפרדע או כעכבר? ארט משתעשע בתיאור אגדה על רבי שבמעשה קסם הופך את פרנסואז מצפרדע לעכברה. בדיון הומוריסטי זה חושף ספיגלמן את מגבלות אופן הביטוי שבו בחר, ובכך מעיר את תשומת לב הקורא למגבלות ההסמלה בכלל וברומן גרפי זה בפרט. הפתיחה של הספר בדיון זה ממקדת את תשומת לב הקורא באמן כמתווך האינפורמציה, בהתלבטויותיו ובתגובת הסביבה לבחירתו.

  • 3. Sharon Packer, Superheroes and Superegos: Analyzing the Minds behind the Masks (Santa Barbara: ABC-CLIO.LLC, 2010), p. 110.

דיון זה מגיע לשיא בפרק השני של החלק השני, שבו נראה ארט כבן אנוש עוטה מסכת עכבר, שעון על שולחן שרטוט, כשמתחתיו ערמת גופות של עכברים המזכירה את תמונות השחרור מברגן בלזן. בפרק זה דן ספיגלמן במסחור יצירתו. בעמוד הבא מופיעים עיתונאים עוטי מסכות של בעלי חיים שונים המראיינים את ארט על מאוס, מאלצים אותו לנקוט עמדות ומנסים להוציא ממנו "שורות תחתונות" ו"מסרים". ארט הולך וקטֵן פיזית, עד שבלוח השמיני הוא נראה כילדון זועק. הזעקה באה בתגובה לשאלה אם הכתיבה היוותה תהליך מזכך עבורו, ואם הוא מרגיש טוב יותר עכשיו.

כדי שהקורא יקבל פרספקטיבה רחבה אף יותר, ממשיך ספיגלמן מכאן ומתאר פגישה אצל הפסיכולוג שלו, אף הוא ניצול שואה. בשיחה עולים רגשות האשמה של ספיגלמן על שהציג את אביו באור מגוחך לצד ההערצה אליו על כך ששרד, רגשות האשמה של הניצולים על ששרדו ורגשי הנחיתות התמידיים של ספיגלמן, הנובעים מהתחושה ששום הישג שלו לא יתחרה בהישרדות באושוויץ. וכאן חייב גם הקורא עצמו להתעמת עם העובדה שמי שמספר הם תמיד הניצולים, ולנספים לעולם לא תינתן ההזדמנות לספר את סיפורם. הפסיכולוג מעלה את הבעייתיות שבהערצת הניצול על הישרדותו, משום שהצד השני של הערצה זו עלולה להביא להסתכלות שלילית על הנספים. בניסוחו של ארט: "אם החיים משולים לניצחון, המוות משול להפסד." (עמ' 49)

אך בסופו של חשבון "מאוס" כופר בהצגת המוות כהפסד. ספיגלמן בוחר לסיים את הספר בציור מצבותיהם של הוריו, ובכך הופך את יצירתו לזיכרון חי של הוריו המנוחים. בפנייה האחרונה המתועדת בספר ולאדק מבקש מבנו שיסגור את מכשיר ההקלטה ופונה אליו בשם רישיו, השם של בנם המת של אניה וּולדאק, שנספה בשואה. ארט אינו מתקן את אביו, ובכך משלים עם קיומו ומותו של אחיו ועם העובדה שמאז ומתמיד חי בצלו של רישיו. הפנייה המבולבלת של ולאדק ממקמת את ארט כממלא מקומו של אחיו המת, וכך בעמוד האחרון יש מעין איחוד של המשפחה, ושני הבנים, האב והאם מוזכרים בסיום. עם זאת, ספיגלמן בוחר להדגיש את כאב האובדן של אביו, את כאב החלל של הוריו השכולים, שאותו נאלץ למלא, ואת כאב הפרידה מהוריו בתפילת האשכבה הגרפית שיצר.

נקודות לדיון חינוכי:

  • באיזו מידה חשובים הפרטים ההיסטוריים כאשר אנו דנים בנושא השואה? כיצד מאזנים בין ירידה לפרטים היסטוריים העלולה להיות טרחנית לבין הדגשת החוויה העלולה להביא לעיוות המסגרת ההיסטורית?
  • ב"מאוס" מגלה ולאדק התלהבות כלפי הצגת סיפורו בקומיקס. כקוראים אנו מבינים שהניצול נתן גושפנקא להצגת סיפורו באופן בו הציג אותו בנו. את מאוס II כתב ספיגלמן לאחר מות אביו. האם חלק זה של הספר לגיטימי פחות? מה יקרה כאשר יתחילו לספר סיפורים של ניצולים שאינם עוד עימנו? כיצד נוכל לקבל סיפורים המשתמשים בקרבן מבלי שיוכל להגיב?
  • דמותו של היוצר ספיגלמן נוכחת מאוד ביצירתו. מצד אחד הוא גלוי ביחס לתפקידו במסירת הסיפור, מצד שני, בחירתו להנכיח את עצמו במידה כה רבה עלולה להסית את מוקד הסיפור. כיצד נאזן בין העיסוק בדרך לספר את הסיפור לבין הסיפור עצמו?
  • בעצם העברת אירוע למדיום אחר נעשות פעולות של עיבוד, בחירה וסינון.עד כמה בכלל ניתן לספר סיפור של טראומה באופן "טהור" או "גולמי"?