ימיו האחרונים של סטפן צוויג
לורן סקסיק
ספריית פועלים
2010
168 עמודים
'בפלסטינה. בנכר.' – השבועון 'אוריינט' בין 'גלות גרמנית' ל'עלייה יקית'
עדי גורדון
הוצאת מגנס
ירושלים, תשס"ד
161 עמודים
בשנת 1946 הסתובבה האינטלקטואלית חנה ארדנט בגרמניה הכבושה וניסתה להבין את נקודת המבט הגרמנית על מלחמת העולם השניה. ארדנט שמעה מספיק גרמנים מקוננים על כך שבשל הנאצים אבדה התרבות הגרמנית, שהפסידה אישי רוח כמו איינשטיין או מרטין בובר, שיצאו לגלות ולא התכוונו לחזור; עד שכאשר אמרה גרמניה שהפגיעה הזו בתרבות היא המעשה המביש של גרמניה, ענתה ארדנט שלדעתה, המעשה המביש של גרמניה היה דווקא לשלוח ילד אלמוני ולא מוכר בן עשר לתאי הגזים.
אמנם כיום גם בגרמניה ישנה תודעה שהשואה היא יותר מעוול שנעשה לאנשי הרוח, אך באופן מסוים היחס אל יהודי גרמניה (בשיח הגרמני, אך גם בישראלי) מנציח את אותה תודעה מצומצמת הרואה ביהודי גרמניה דמויות חד–ממדיות מאחר שרצו מאוד להיות גרמנים, אך נאלצו לבחור, עם עליית הנאציזם במדינתם, בין גלות לבין מוות. העובדה שספר כמו "רקוויאם גרמני", שחוזר על אותה תפיסה, היה לרב-מכר עולמי, היא ראיה לכך.
אמנם היו יהודים רבים שבאו מגרמניה וראו את עצמם כחלק מהתרבות הגרמנית, אך הסיבה שאני סולד מאותה תפיסה היא כפולה. ראשית, פעמים רבות הצגת היהודים כך היא בעצם דרך לנתק את הקשר שבין הנאציזם לבין אותה התרבות. אמנם היו הרבה יהודים שראו את עצמם חלק מאותה מסורת ולכן התקשו להתנתק ממנה, אך הצגתם כשגרירי התרבות מעלימה את העובדה שהיו נאצים רבים שראו בעצמם חלק מאותה תרבות. יתר על כן, אותה תרבות מפוארת לא מנעה מהם בשום צורה לקחת חלק בנוראים שבפשעים.
הסיבה השנייה לרתיעתי מהצגת היהודים כסוכני התרבות הגרמנית היא ההתעלמות מהעובדה שפעמים רבות היהודים לא הגיעו אל אותה התרבות כלוח חלק שרק משתוקק להוות את גילום התרבות האירופית עלי אדמות. למעשה, פעמים רבות היוצרים היהודים ראו את עצמם כחלק מדיאלוג שבו הם משלבים בין התרבות הגרמנית לבין זו היהודית. להיינריך היינה שירים רבים המבקשים לתאר קשר זה; גוסטב מאהלר שילב בלחניו מוזיקה גרמנית עם כלייזמרים, ופילוסוף בשם הרמן כהן טען כי רק מתוך המיזוג בין הרוח הגרמנית לבין זו היהודית תצמח התרבות המושלמת.
הבעיה העיקרית ברצון לתאר את המורכבות שהייתה גם לאינטלקטואלים ויוצרים יהודים עם התרבות הגרמנית, היא העובדה שתהליך זה נמשך מאות שנים, ולעתים קשה מאוד להפריד בין ה"יהודי" לבין ה"גרמני" אצל אותם היוצרים. בחינה של גלותם מגרמניה בתקופה הנאצית יכולה להיות אמצעי להציג את אותה המורכבות.
לכאורה, הספר "הימים האחרונים של סטפן צוויג" הוא ספר שמסוגל לעשות זאת. הספר, המבוסס על תיעוד היסטורי, מבקש לתאר את החודשים האחרונים של הסופר היהודי-וינאי הנערץ, שהחליט לשים קץ לחייו ביחד עם רעייתו הצעירה ב-1942 בגלותו בברזיל. סטפן צוויג הוא אדם מרתק שזכה לתהילה עוד בחייו, והאוטוביוגרפיה שפרסם סמוך למותו, "העולם של אתמול", נחשבת לאוטוביוגרפיה חשובה בספרות העולם. צוויג עצמו, יש לציין, הוא מקרה מבחן מעניין, מאחר שלפחות ביצירותיו, הוא מעולם לא נטש את נאמנותו למה שבעיניו נחשב לאירופה.
כאשר ניגש הסופר לורן סיקסק אל אותה תקופה אחרונה הוא אינו כופר במה שצוויג כתב. לאורך כל הספר מתוארת הערגה של צוויג אל העבר, זיכרונותיו מנשפים שונים, געגועיו לספריו ולאופרות. ההסבר המרכזי שהוא נותן להתאבדותו של צוויג נעוץ באותה ערגה. כמובן, נקודה זו אינה מחדשת הרבה למי שקרא את "העולם של אתמול", ולכן, כשלעצמה, אינה מצדיקה כתיבת ביוגרפיה. אולי מסיבה זו הוסיף המחבר עוד כמה סיבות להתאבדות: הצער על גורל היהודים ורמיזה שצוויג מנסה להתנהג כאחד מגיבורי ספריו, שהתאבד בצורה רומנטית.
מה שתופס את עיקר הספר הם תיאורים נוסטלגיים לאותה סביבה. אך תיאורים אלו נגועים בקיטש שרואה בכול פאר והדר. מי שיעקוב אחרי אישי התרבות של וינה ושל אירופה בכלל באותה התקופה, יגלה שאין תרבות אחת גבוהה שכולם מעריצים, אלא עולם מגוון, חי ותוסס. העולם שבו חי סטפן צוויג, לא היה באמת חד-ממדי, כפי שמשתקף בספר, אלא מקום שבו ישנם גם מלחמות, כעס ומתחים. ב"העולם של אתמול" מוצג עולם זה מתוך אהבה הכוללת בתוכה יחס מורכב "ימיו האחרונים של סטפן צוויג" נותר רק היחס הסכריני שעוטף את הכול.
גם דמותו של צוויג עצמו מוצגת כזו של אדם חד-ממדי, שאותו יש להעריץ. העובדה ש"העולם של אתמול" היה פריצת דרך אל מול שאר עבודותיו, אינה מוזכרת. מי שיסתכל על ספר זה כסמל יטעה לחשוב שמעשיהם של אותם גולים הסתכמו בגעגועים עזים למולדתם. גם ביחס לשאלה היהודית התיאור של צוויג כאילו לפתע, לאחר שנים, הוא פתאום מתחיל להצטער על היהודים, מתאים אולי לציפיותיהם של קהל הקוראים, אך הוא אינו משקף את המציאות. קשה לדעת מה צוויג עצמו חשב על היהודים באותה תקופה, אך ניתן להניח כי תגובתו היתה קרובה יותר לזו של זיגמונד פרויד, שנחרד ממעשי הנאצים ושנא אותם שנאה עזה, אך התקשה להסתדר עם היהדות. סביר להניח שיחסו של צוויג היה דומה לזה של פרויד, שכתב דווקא בגלות את הספר "משה האיש והדת המונותאיסטית", ספר שיוצא כנגד המקורות המוקדמים של האמונה היהודית ובאותה מידה מבקש לפרק את האנטישמיות מנשקה. ייצוג זה של צוויג ממשיך בכל הנושאים שבהם נוגע הספר. תיאורה של לוטה, אשתו של צוויג, כאשה צייתנית שתעשה כל מה שבעלה המבוגר והחכם רוצה, מבזה לא רק את הגולים מגרמניה, אלא את נשות התקופה בכלל. למרבה הצער, כל אותן מגרעות אינן מתקיימות לצד תיאור מעניין ומורכב, זווית חדשה או אפילו פרטי טריוויה מעוררי עניין. מי שסטפן צוויג מעניין אותו מוטב שיקרא את "העולם של אתמול", ואם כבר קרא אותו, יפיק תועלת מרובה יותר בקריאה שנייה שלו מאשר בקריאת "הימים האחרונים של סטפן צוויג".
קריאתו של "הימים האחרונים של סטפן צוויג" הביאה אותי לחשוב על ספרים שעסקו באותה גלות מגרמניה בצורה מעניינת. למשל ספרו המחקרי של עדי גורדון, "בפלסטינה בנכר", שעל אף היותו ספר אקדמי, הנו ספר מרתק ומלא חיות.
בספר, שהוא עיבוד של עבודת המוסמך שלו, עוקב עדי גורדון אחרי קבוצה של פליטים מגרמניה, ביניהם אף הסופר המפורסם ארנולד צוויג, שנמלטו מגרמניה ספק בשל יהדותם ספק בשל שייכותם אל הקומוניסטים, והתגלגלו לישראל. בתחילה, כך מציג גורדון, היה יחסם אל הציונות דו-ערכי, וחלקם אף עבדו במוסדות ציוניים. אך יחד עם זאת הם החליטו להוציא כתב עת בפלסטינה המנדטורית בשפה הגרמנית. כתב עת זה, שנקרא "האוריינט", היה ניסיון מרתק של גולים לשמור על תרבותם ועל השקפתם הפוליטית, ובאותה עת היווה גם ניסיון של פליטי אותה תרבות ועמדה פוליטית להסביר, בעיקר לעצמם, מה השתבש. מה שהופך את התמונה למורכבת עוד יותר הוא העובדה שבקרב היישוב העברי נחשבה דבקותם בשפה הגרמנית כהתרסה כנגד התרבות העברית. אותה התנגדות של חלקים ביישוב לדבקות בשפה הגרמנית היא שגרמה בסופו של דבר לסגירת כתב העת (אחרי שבריונים הרסו ערב התכנסות של כתב העת, ולאחר שפצצה הונחה במערכת). גורדון מלווה בספרו את אנשי כתב העת אחרי אותו משבר, שבעקבותיו שבו חלקם לגרמניה ואחרים נותרו בארץ. מעבר לעובדה שמדובר כאן בסיפור מעניין ולא בנאלי, סיפור על אנשים מורכבים, שיחסם לגרמניה אינו בנוי רק על הגעגוע, נדמה כי ספר זה מצליח להציג את היחס המורכב של יהודים גרמנים אל אותה מולדת שממנה נמלטו. הם, שלא ראו את עצמם כאנשים שתפקידם לקבל כנשאים פסיביים את התרבות, אלא כבני אדם שבכוחם להפוך אותה לטובה יותר, נאלצו לִגְלות. החבל הדק שהם מהלכים עליו, הניסיון להסביר מדוע התדרדרה תרבות זו מחד - ומאידך המאמץ לשמר אותה, הוא מהלך מרתק. גם היחס הכפול אל הציונות כגורם חיובי, כארץ מקלט אך גם כמקום קרתני שלעולם לא יוכל להיות גרמניה, מציג תמונה שמלמדת לא רק על הגלות ועל אותם אנשים ספציפיים, אלא גם על העושר העצום והמגוון שהיה תרבותם של יהודי גרמניה.
.jpg)
