תכנן את הביקור שלך ביד ושם

א'-ה': 09:00-16:00
ימי שישי וערבי חג: 09:00-13:00
שבת וחגים - סגור

יד ושם פתוח לקהל הרחב, ללא תשלום. כל הביקורים ביד ושם חייבים להיות משוריינים מראש

לחצות את הנהר - שלום אילתי

בועז טל, ד"ר נעמה שי"ק, נעמה גזית-חורב

ספרו של שלום אילתי 'לחצות את הנהר'

'גירוש תושבי כיכר דמוקרטו', 1942, צבע מים ודיו על נייר. בן- ציון (נוליק) שמידט (גטו קובנה). אוסף תורי, תרומת פנינה ואברהם תורי

ילדים ברחובות הגטו, קובנה, ליטא

משפחה יהודית בגטו קובנה, ליטא

ספרו של שלום אילתי 'לחצות את הנהר'

ילדים ברחובות הגטו, קובנה, ליטא

משפחה יהודית בגטו קובנה, ליטא

שלום אילתי, לחצות את הנהר, יד ושם, 1999, עמ' 84-85.
שם, ראשית הכיבוש הגרמני והמעבר לגטו.
שם, עמ' 71.
שם, עמ' 100.
שם, עמ' 83.
שם, עמ' 124.
שם, עמ' 128.
שם, עמ' 130-131.

לחצות את הנהר
שלום אילתי
יד ושם, 1999
302 עמודים

תקופת השואה גזלה מהילדים את ילדותם, כפי שאנו מגדירים תקופה זו במהלך חיים רגיל: כתקופה שרובה תום, שמחה, אהבה, לימוד, והגנה מצד המבוגרים. ילדים בשואה נחשפו למציאות של רעב, מחלות, השפלה, ביזוי ומוות. נשללה מהם אהבת הורים ומשפחה, חינוך והשכלה, משחקים ותקווה.

הם חזו על פי רוב בהתמוטטות העולם המוכר להם ובחוסר אונים של מי שהיו בעבר המגוננים הטבעיים עליהם והמתווכים בינם לבין העולם. לעתים קרובות הם נאלצו להתבגר מהר מהצפוי ולקבל על עצמם אחריות כבדת משקל לגורלם ולגורל משפחתם. רבים מהם אף נאלצו להתמודד לבדם עם המצוקות שכפתה עליהם המלחמה.

לאור זאת, עולה השאלה האם אפשר בכלל לדבר על ילדות בשואה? היכן נגמרה הילדות והאם היו מקומות וזמנים שבהם ניתן היה למצוא גילויים של ילדות בעלת מאפיינים רגילים ככל הניתן, גם אם ילדות אחרת?

שאלות נוספות שעולות הן האם ילדים ומבוגרים חוו את השואה באותו אופן? האם התנסויותיהם והאופן שבו פירשו וצפו בעולמם המתמוטט היו זהים? האם יש משהו שמאפיין ילדים בשואה בשונה מהמבוגרים?

שאלות אלו יבחנו במאמר זה באמצעות ספרו של שלום אילתי, לחצות את הנהר (יד ושם, 1999). ספר זה פותח בפנינו צוהר אל עולמם של ילדים בתקופת השואה. במאמר נראה כיצד ניתן לעשות שימוש חינוכי במקור זה בהתאם לרמתם הרגשית והקוגניטיבית של התלמידים. בחינת שאלות אלה באמצעות ספר זיכרונות שמתמקד בסיפורו של ילד אחד ומשפחתו משתלב בתפיסתנו החינוכית. במסגרת תפיסה זו אנו שמים דגש על דמותו של האדם במהלך השואה ועל חשיבות השימוש באמצעים בין-תחומיים בהוראת השואה.

שלום אילתי
שלום (קפלן) אילתי נולד בקובנה שבליטא בשנת 1933 לאם אחות ומשוררת ואב מורה וסופר. אח לציפורה הקטנה ממנו בכמה שנים.
ב-1941 נכלא עם משפחתו בגטו. שרד את האקציות השונות וב-1944 נמלט לבדו ביוזמתה של אימו וניצל. אימו ואחותו הקטנה נספו. אביו שהיה במחנות כפייה מחוץ לגטו ניצל, והם נפגשו לאחר המלחמה.
אילתי עלה לארץ ב-1946 והקים משפחה. משמש כאגרונום, מורה דרך ועורך פרסומים.

חבורת הילדים בגטו

באחד מהקטעים בספר מתאר אילתי את חבורת הילדים שהתגבשה בגטו. שימו לב למילים בהן הוא בוחר לתאר את חוויות המשחק של הילדים בגטו, ואת תחושותיו של ילד המשתוקק להיות חלק מקבוצה. נסו לחשוב האם יש בתיאור זה גילויים של ילדות בעלת מאפיינים רגילים?

"היה לנו לכאורה זמן למכביר והוא נתמלא בעשייה גדושה. איני זוכר תקופה זו כבטלה משעממת. רוב היום שהיתי עם חברי ארקע ומיימקע וידידיהם. כשמזג האוויר היה טוב והנסיבות מתאימות, היינו בחוץ. זו הייתה התקופה הגדולה של המשחקים. בימים קרים, גשומים או "לא טובים", היינו באחת הדירות. בחורף בנינו אנשי שלג וניהלנו מלחמות בכדורי שלג כילדי כל העולם […] אלתרנו מזחלות עשויות קרש-רוחב הנשען על שתי קורות צרות, מהוקצעות בתחתיתן. החלקנו בהן, תוך מתן תנופה, בכל כיוון אפשרי. כוח משיכה מיוחד היה לאותם בורות חפורים גדולים שנמצאו במספר מגרשים, ואחד מאלה, בעל מדרונות תלולים במיוחד, הפך לאתר הגלישה האהוד והמסוכן […]

בין משחקי הבית שניהלנו במשך ימים רצופים היו לא רק שחמט ודמקה, מונופול וקלפים שונים, אלא גם תחרויות אחרות, שהניצחון בכל אחת מהן תרם למיקומך בסולם החברתי. לרוחי הייתה קרובה ההתמודדות על הכנת הרשימה הארוכה יותר של שמות סופרים, של מקומות או של חפצים אשר מתחילים באות מסוימת. רציתי מאוד להצליח בקרב החבורה של ארקע ומיימקע, ובתחרויות ממין זה יכולתי להראות את כוחי. וכשלא הספיקה לי ידענותי, לא היססתי ליטול את כרך עיתון הילדים שבביתנו, או את שנתון החברה ההיסטורית-אתנוגרפית, ולהעתיק משם בחריצות את השמות המתחילים באות הדרושה.

עם ארקע ומיימקע וחבורתם גיליתי את העולם. הייתה זו קבוצה של "ילדים טובים", בעלי עירנות מרובה, חבורה פעילה ותוססת. דברים שהיו חדשים לי – כבר היו ידועים להם […] לא היה לכאורה דבר שנעלם מעיניהם ולא היה מקום בטוח יותר מאשר בחברתם. רק לאחרונה הסתבר לי פשר ידענותם היחסית, שהייתה מופלגת בעיניי – רובם היו מבוגרים ממני בשנה-שנתיים, ולא הבחנתי בכך עד שרוחמה סיפרה לי זאת כעת. בקיץ שיחקנו במשחקי כדור למיניהם, אם-כי כדורים של ממש נדירים היו […] וכאשר משחק הכדורגל בחוץ לא נתאפשר, והשחמט נמאס, עלה לגדולה משחק חדש – כדורגל שולחן באמצעות כפתורים. [וזהו דבר] הכדורגל-כפתורים שהמציאו ופיתחו ילדים בני 10-13 בגטו קובנה. [...] היו משחקים ביתיים ומשחקי ליגה, וקהל צופים נלהב סביב הלוח ליווה את המשחק".1

אילתי משתמש בביטויים המקרבים את הקורא לעולם ילדות בעל מאפיינים רגילים: הילדים בגטו משחקים ומשתובבים; ניכרת חשיבותה ומרכזיותה של 'קבוצת השווים' בעיני ילד מתבגר, ואף שהגבולות הפיזיים סוגרים עליהם, הצווים הגרמניים מקשים מאוד על חייהם והרעב והקור מעיקים - שיחות החבורה פורצות את גבולות העולם המצומצם בו הם חיים.

לתיאור עולם הילדות בגטו, משתמש אילתי במילים שמתעתעות בקורא: על פני השטח נראה שמתוארת ילדות בעלת מאפיינים רגילים, אך מתחת לפני השטח, במילים עדינות וברמזים דקים נחשפת בפנינו המציאות האכזרית של חיי הילדים בגטו, מציאות שבה ממשיכים החיים רק לכאורה, והם נתונים בתוך מרחב סגור ומסוגר המנתק את האנשים בו מהעולם הסובב; מציאות בה המבוגרים מצויים באוזלת יד נוכח פקודות הגרמנים ובפני הילדים נפתח אומנם עולם של חופש, אך זהו חופש כפוי; מציאות של משחקי מזחלת וכדור שובביים מאולתרים, שרק מרחיבים את הפער בין תחושת הילד שהם "כילדי כל העולם" לעומת הידיעה בדיעבד על הגורל המצפה לילדים היהודים; מציאות שבה הדבר החשוב ביותר עבור מתבגר הוא להיות "גיבור" ומוביל חברתי, חלק מחבורה של צעירים, שאין מי שיוכל להם ("לא היה מקום בטוח יותר מאשר בחברתם") מלבד אותם "ימים לא טובים", למשל ימים בהם קיימו הגרמנים אקציות לשם גירוש היהודים ל"ישוב מחדש במזרח", קרי, גירוש לצורך רצח. הפער בין נקודת המבט של אילתי המבוגר לבין נקודת המבט של אילתי הילד, מדגיש את העובדה שילדים ומבוגרים הוטלו יחדיו לתוך תקופה כאוטית, אך כפי הנראה לא חוו את השואה באותו אופן, והתנסויותיהם ופרשנויותיהם את התמונה הכללית של המציאות היו שונות.

היפוך התפקידים בין מבוגרים וילדים בגטו

אמנם התנסויותיהם ופרשנויותיהם של ילדים ומבוגרים לא היו זהות, אך אין ספק שמכה אנושה הונחתה על הורים לילדים בפרט ועל המבוגרים בכלל. ילדים ומבוגרים נאלצו לחוות בתקופת השואה בהתמוטטות העולם המוכר להם, אך המבוגרים, שניסיון חייהם עשוי היה לסייע להם בנסיבות רגילות, נותרו כעת חסרי אונים נוכח העובדה שהשואה לא דמתה במאומה להיסטוריה כפי שהכירוה בעבר. כל ניתוח רציונלי של המצבים עמם התמודדו נעשה במסגרת עולם בו אפשרויות הבחירה הצטמצמו יותר ויותר, עד שהפכו, בעיקר בשלבי ה"פתרון הסופי" ל"בחירות נטולות בחירה", במסגרתן כל בחירה שנעשתה היה בבחינת "רע מינימלי".

אחד המצבים הקשים ביותר עמם נאלצו המבוגרים והילדים להתמודד היה הפגיעה האנושה שפגעו הגרמנים באמנה החברתית הבלתי כתובה לפיה על המבוגרים להגן על הילדים, על החזק להגן על חסר הישע. ההורים והילדים נאלצו לחיות את היפוך התפקידים ביניהם. בקטע הבא מתאר אילתי את אחת החוויות השכיחות במציאות היומיומית במהלך השואה. מציאות במסגרתה הילדים הפכו למפרנסי המשפחה:

"הימים הראשונים של הגבלת מכירת מזון ליהודים היו לנו הילדים לימי ערגה, בייחוד לאלה שאינם בעלי חזות יהודית מובהקת. בלית-ברירה נאלצו עתה הורי להיעזר בי, להכיר בי כשותף רב-ערך. משרק הבחנתי כי באיטליז שממול הגיעה אספקה, שאותה חילקו במשורה בין חנויות העיר, הייתי יוצא – פעם אחת, שנייה וגם שלישית, במרווחי זמן, ורוכש את כל אשר מכרו בהקצבה. מן האיטליז שלידנו הייתי אץ לחנויות אחרות בסביבה, מבלי להתרחק יותר מדי, וקונה גם שם כל מה שאפשר היה להניח עליו יד. כך אירע שבזכות גיחותי עלו באותם ימים על שולחננו מיני מזון ונקניקים שכמותם לא נראו אצלנו גם בימים רגילים, כל שניתן היה לרכוש בכסף הסובייטי שעוד עבר לסוחר. לשעה קלה נעשיתי למפרנס המשפחה ולגאוותי לא היה גבול. אולם במהרה נעשה הדבר למסוכן מדי ותהילתי קצרת הימים פגה".2

כפי שהתרחש במקרים רבים אחרים במהלך השואה, חולל המעבר לגטו היפוך בתפקידי המשפחה: נערים ונערות צעירים ואף ילדים וילדות שחזו בהשפלתם ובחוסר האונים של הוריהם, לקחו על עצמם, בדומה לאילתי הצעיר, את האחריות לפרנסת המשפחה. ממדי הגוף של הילדים וזריזותם; המחשבה שבמעבר לאזור "הארי" שמחוץ לגטו הם לא ייחשדו בהברחה מפאת גילם הצעיר; התקווה שבמידה וייתפסו- יתעוררו רחמיהם של הגרמנים; העובדה שחלקם, בעיקר הצעירים שבהם, לא הכירו או לא זכרו מציאות חיים אחרת מזו בגטו – כל אלה הובילו לכך שחלק מהילדים ובני הנוער עסקו בהברחת מזון לגטו, רבים מהם איבדו בנסיבות אלה את חייהם. קשה אם כן, להכריע באם לכנותם "ילדים" או "נערים/ות צעירים/ות" שכן על פי גילם ובנסיבות חיים רגילות הם ייחשבו ל"ילדים", אך בנסיבות המלחמה הם נאלצו להתבגר. בחרנו כאן להמשיך ולקרוא להם "ילדים" מתוך הדגשת הפער שבין גילם לבין החוויות, פרשנות המציאות וההתלבטויות שהיה עליהם לשאת.

אילתי מודע לכך שהוריו אינם מעוניינים בעזרתו, אך הוא נכנס לנעלי המבוגרים בשמחה. הוא אינו מפרט כאן מדוע לא רוצים הוריו בעזרתו, אך מהמילים בהן הוא בוחר לתאר את תחושותיו באותם ימים, ברור לנו - וגם להוריו, שבהמשך לא מאפשרים לו להמשיך בהברחה - שאילתי אינו מודע לגודל הסכנה הכרוכה בפעולות ההברחה, ונוטה להתייחס לכך כאל הרפתקה, שתהילה בצידה. גם בקטע זה ניכר שעבור הילד, המציאות החדשה יוצרת שינוי (מבורך, לעת עתה) במעמד ובאופן שבו הוא נתפס על ידי המבוגרים הסובבים אותו. עם זאת ניכר שהוא אינו בוגר דיו להבין את ההשלכות הכואבות של שינוי זה.

המפגש בין חינוך להשכלה וערכים לבין מציאות הקיום בגטו

היפוך תפקידים זה אף הביא להתמודדות חדשה וקשה נוספת של הורים. מאחר שמתוך כורח, הם נאלצו להכיר בילדיהם, לפחות לפרק זמן מסוים, כשותפים שווי זכויות, הם נאלצו אף להכיר בהגבלה החדשה של סמכותם ההורית: התנגשות בין חינוך לנורמות ערכיות ומוסריות לבין מציאות של רעב, השפלה, ביזוי ומוות שכפו חיי היומיום בגטו. בקטע הבא מתייחס אילתי למציאות חדשה ומורכבת זו:

"בשלב זה של התבגרותי המזורזת נכון הייתי להשתתף בכל חלוקת שלל. חיי הגטו נתגלו כעשירים במצבי הפקר למחצה אשר העירניים והזריזים יותר יכלו להפיק מהם יתרונות לא מעטים. המושגים מותר ואסור נעשו גמישים מאד. בחושי קלטתי כי ההצלחה החברתית נוטה עתה, גם בינינו הילדים, לצידם של החוטפים, לאו-דווקא לצד בעלי הנימוסים הנאים. הורי לא היו מאושרים, בלשון המעטה, מהיסחפותי אחר רוח הרחוב. הם חזרו וניסו לאסור עלי להשתתף בחטיפות ובתלישות למיניהן, תוך שהם מוותרים מראש – כך חזרו והצהירו באוזני – על היתרונות החומריים העשויים לצמוח ממאמצי המסורים. אולם הם התקשו לעמוד מול הרוחות הנושבות סביב. הורים אחרים הרימו ידיים מראש, או לא ניסו כלל להתערב – לא הייתה זו השעה המתאימה להיכנס לשאלות חינוך ומוסר. ואני רציתי להיות כמו כולם, להתנער מדמות הילד המשכיל מבית טוב. רציתי להתחרות בחברי ולהצליח. כמו אז בעיירה של סבא, כשנתליתי בשבת מאחורי עגלה של גוי. רציתי להביא דברים הביתה, מזון למשפחה כבימי הכיבוש הראשונים. על-כורחם יכירו במקומי החשוב במשפחה ויזכוני בשבחים".3

הרצון לשרוד את מציאות חיי היומיום בגטו עימתה את יושביו עם קושי, ולעיתים עם חוסר יכולת ממשית, לשמור ולקיים קודים ערכיים אוניברסליים, ששאלת שמירתם לפני המלחמה כלל לא הייתה מוטלת בספק. כיצד יכול לחנך הורה את ילדיו שלא לגנוב, בעוד משפחתו מתייסרת בעינויי רעב? אילתי מספר שהן הרצון להתנער מתדמית "הילד הטוב" הן הערפול בכל הנוגע להבדל בין טוב ורע, גברו מבחינתו על סמכות הוריו.

שאלות אלה מעבירות אותנו לסוגיה הבאה: אם "אין זו השעה המתאימה להיכנס לשאלות חינוך ומוסר", האם ניסיונות לקיים בתי ספר מחתרתיים, אינם ניסיונות שווא שלא יהיה בכוחם למנוע הידרדרות חינוכית ומוסרית? נפנה לקטע הבא המתאר ניסיון כזה: ההורים אינם מוותרים על קיומו של אחד מסוכני הידע והחינוך המרכזיים של כל חברה מתוקנת, ומתעקשים לקיים לימודים בסתר:

"חוגי הלימוד היו חשאיים. הם הוקמו בהסכמה שקטה של הקמיטט בידי הורים ומורים שיזמו את חידוש הלימודים במקום בתי-הספר שנסגרו בפקודת הגרמנים. החוגים התקיימו מספר פעמים בשבוע בשעות לפני הצהריים בדירות מגורים שונות, והתלמידים שובצו בהם בהתאם לרמת ידיעותיהם לפי שפת הלימוד המועדפת על-ידיהם – יידיש או עברית. כעת אמא כבר לא התנגדה ללימודי בעברית. אולי גם מפני שחוג הלימודים בשפה זו התקיים קרוב לביתנו, בדירתם של ארקע ומיימקע. ביום רגיל היו לנו שלושה-ארבעה שיעורים, כשבין האחד למשנהו הפסקה של כרבע שעה, לאפשר למורים להגיע לכיתותיהם ממקומות ההוראה האחרים. אינני יודע מי היה אחראי למסגרת כולה – כנראה ד"ר חיים-נחמן שפירא – ומה היה מספר החוגים שהתקיימו במקביל ברחבי הגטו, אולם המערכת פעלה בדיוק רב והתנהלה כך קרוב לשנתיים".4

מה עמד מאחורי קיום הלימודים הללו והאם יש בכך כדי ללמד אותנו על תפישת מציאות שונה בין גילאים שונים? עבור הילדים, הלימודים עשויים היו למלא את ההווה בתוכן ולהמשיך כמה מהמאפיינים להם היו רגילים מהתקופה שלפני המלחמה. עבור ההורים, חידוש הלימודים והשעות שעתידים הילדים לבלות בבית הספר, עשויים היו להוות זמן איכות של הרחבת ההשכלה, כמו גם פרק זמן של שמירה על הילדים מפני שוטטות בחוץ ופיתוי אפשרי למעשים וסיטואציות, שההורים בקשו למנוע עד כמה שאפשר, מילדיהם. נוספה לכך התקווה שהמלחמה תסתיים כמה שיותר מהר, לכן ראו ההורים חשיבות רבה בשמירה (או הקמה) של מערכת חינוך והשכלה מחתרתית שתאפשר בעתיד לילדים להשתלב כראוי בחברה.

נוסף על כך, עבור המבוגרים, היוו הלימודים הוכחה לכאורה שהעולם ממשיך כהרגלו. כלומר, שלא כל העולם המוכר להם התמוטט, ולכן עדיין ביכולתם להשפיע ולגונן על ילדיהם. מסיבות אלה נתפסו הלימודים גם כהבטחה לעתיד טוב יותר. נראה אם כן, שאחד הדברים המרכזיים המבדילים בין נקודת המבט של המבוגרים ושל הילדים בנושא זה מצוי ביכולת להביט קדימה. ניכר כי "אורך הנשימה" של הילדים קצר מזה של המבוגרים: עבור הילדים, המחשבה על העתיד הרחוק, כמעט ואינה נתפסת. בעבור המבוגר, בעל הניסיון, קיומו של העתיד הוא עובדה ממשית, לכן ויתור על לימודים בגטו, פירושו בעצם ויתור על כך שיתכן עתיד כלשהו עבור הילדים.

חיים בצל המוות- חוסר הוודאות, השמועות, ההכרעות

בקטע הבא מיטיב אילתי לתאר את תחושת חוסר הוודאות הרגעית, המיידית בגטו, שהביאה עמה לילדים גם תחושות של חופש. מדבריו ניכר שהילדים חיו, באופן חלקי והרבה יותר מהמבוגרים "כאילו אין מחר" מתוך אי-ידיעה גדולה מזו של המבוגרים. למרות שבמשפט הראשון והאחרון נכרים בדבריו נקודות התבוננות בנות-זמננו, נקודת מבטו של אילתי המבוגר, הרי ששאר הקטע עוסק במעין "זמן ביניים (אולי "זמן הווה")", יומיומי, אותו חוו הילדים. יתרונם היחסי של הילדים על המבוגרים בא כאן לידי ביטוי ביכולתם להפוך את זמן הביניים המאיים והלא-נודע גם לתקופת גדילה, משחק והתבגרות.

"כמו לכודים בכיס אוויר בתוך אונייה טבועה היינו. בינתיים נשמנו וקיווינו, אך לאיש לא היה מושג האם יספיק האוויר ההולך ומתמעט בטרם יגיעו המחלצים. ובתוך כיס זה, בועה בתוך בועה, כשני חורפים ושני קיצים, היו חיינו שלנו, הילדים. כדגיגים שטים בבטחה בתוך מי שקערוריות צלולים, לא מודעים לים ההולך ונסוג, לשפל ההולך וקרב. כך גם אנו. מתעלמים ככל האפשר מן המתחולל סביב נמשכה ילדותנו. נטושים למשך היום, בלא בית-ספר – שנאסר, בלא השגחה – עתה גם האמהות, וביניהן גם אמי, הוכרחו לצאת לעבודה – היה עלינו בעצמנו למלא את יומנו. שיחקנו ושיחקנו, מבוקר עד ערב. כמו גפן זו אשר שורשיה עוקפים מכשולים ומעמיקים את צמיחתם גם בקרקע של סלעים ואבנים, המשכנו לגדול. אלה מבינינו אשר לחיים נועדו, מתקופה זו היה עליהם לאגור חומרים למשך החיים כולם; ואלה שגורלם כבר נחרץ, אף שהם עצמם טרם ידעו זאת, כצמח במצוקה אשר ממהר לפרוח, השתדלו להספיק הרבה. והרי כל אחד מאתנו השתייך, באותה עת עצמה, לשתי הקבוצות גם יחד".5

הן המבוגרים הן הילדים היו נתונים בחוסר ידיעה לגבי גורלם, אך כאמור, היו הבדלים ברמת הידע וההפנמה. התקווה שיום השחרור יגיע במהירה היה נחלת כולם. לעת עתה, ביקשו "להחזיק את הראש מעל המים" ולשרוד את הימים שנותרו עד לסיום המלחמה. על האופן בו התמודדו המבוגרים עם תהיות הילדים באשר לעתיד להתרחש כותב אילתי כך:

"בסתיו החלו לדבר אצלנו על גאזים. יום א', יום שמש; אמא, אני ואחותי הקטנה מטיילים אחר-הצהריים ברחוב ואמא מספרת לנו חדשות שונות. לפתע שואלת אחותי: אמא, זה כואב למות מגאזים? אמא – אחות מוסמכת – עונה לה באותה ענייניות שבה הייתה מסבירה לנו תמיד דברים הקשורים בתחומי הבריאות – לא, אין מרגישים דבר; נרדמים ולא מתעוררים יותר. ואני, באחוות מבוגרים, מוצא את עצמי גם כן מצרף את קולי – לא, זה בכלל לא כואב, פשוט ישנים ודי".6

האימה, רוחות העתיד המאיים, המציאות האיומה, חודרים גם לעולמם של הילדים, גם לעולם הצעירים שבהם. כבר לא ניתן להסתיר מהילדים את הדיבורים בגטו על המוות הצפוי. האם נאלצת להתעמת עם שאלה ישירה ששואלת בתה הפעוטה, ומספקת תשובה "עניינית". גם האח הבוגר יותר, עדיין ילד בעצמו, מוצא עצמו חלק מעולם המבוגרים נוכח שאלתה של אחותו. השימוש בצירוף "אחוות מבוגרים" מראה כי הנער הצעיר מודע לכך שכ"מבוגר" ו"כגבר" שבמשפחה, הוא מחויב לנווט בין הידיעה על המתרחש לבין הצורך להרגיע את אחותו. אנו עדים לתהליך ההתבגרות שעובר הנער הצעיר, במהלכו הוא מבין שהכניסה לעולם המבוגרים אין משמעותה רק תהילה, אלא היא כרוכה גם ברגישות כלפי האחר ובלקיחת אחריות כלפי מצוקותיו.

"למסור את ילדתך לזרים בתנאי סיכון גדולים ביותר, כיצד עושים זאת. מה רבים הבירורים שנחוץ לערוך. אפילו כשהאנשים נראים טובי מזג והגונים לכאורה, האם יגלו יחס חם לילדך והאם הם שומרי סוד; האם דרים הם בבית מבודד דיו והאם נשקפת סכנה מצד שכנים עוינים או שוטר אשר גר בסמוך. היש להם קרובים בכפר, שאליהם יוכלו להעביר את הילדה בשעת סכנה מתקרבת; מה מידת תבונתם בהצבת סיפור-כיסוי מתאים אשר יעורר את אמון סביבתם, ומה עשוי להיות שיעור תושייתם בהחבאת בזק לנוכח מצב חירום פתאומי, בלא לאבד עשתונות; מהי מידת קור-רוחם שלא להזדרז ולדרוש החזרתה של הילדה לגטו ברגע ראשון של קושי, או האם חס ושלום, העניין עשוי להימאס עליהם והם ימסרו אותה לגרמנים. ושמא סתם רמאים ציניים הם, או עושי דברו של הגסטאפו?
פרטים רבים צריכה הייתה אמא לאסוף ולבדוק, בטרם תוכל להחליט. ואת כל המידע החשוב כל-כך היה עליה לרכז בזהירות ובטקט רב. אם יהודייה בודדה וסגופה, כורעת תחת משא העול הפיזי היומיומי צריכה לבדה לאסוף ולסכם ולשקלל את כל המידע ואת כל החלופות – אשר ספק אם בכלל קיימות – ולהגיע להחלטה הגורלית: לבטוח בליטאים, להפקיד בידיהם את ילדתה שלה, או – לוותר על היוזמה, על החריגה הנועזת מנתיבו של העדר, להיסחף אחר פיתויי ה"שב ואל תעשה" הכפויים עליך ולהשאיר אותה כאן.

וכל הלבטים האלה לעבור לבד, בלא עזר כנגד, בלי שותף לאחריות ולהחלטה. ודאי, היא התייעצה גם איתי בן העשר, סיפרה לי הרבה. שימשתי לה אוזן לגבי חלק מן הדאגות שלה, אותו חלק שהייתה נכונה להתחלק איתי בו. סופו של דבר, אחר היסוסים רבים ומשא ומתן מייגע שכלל גם ענייני כספים וסדרי תשלומים, החליטה אמא למסור את אחותי לידי משפחתה של מרתה".7

אם ניתן לעמוד על המקום בו התנפצה בועת הילדות של אילתי, המקום בו חל השבר שאין ממנו חזרה, הרי שמדובר בהכרעה זו לגבי גורל אחותו. אילתי הצעיר לוקח למעשה חלק באחת ההחלטות הקשות ביותר שהורים נאלצו לעשות בתקופת השואה: ההכרעה בדבר מסירת הילד לזרים בכדי להצילו. למרות שברור שמלוא האחריות על ההחלטה מוטלת על אמו, היא עדיין מוצאת בו, הילד, בלית ברירה, חבר משפחה בר-התייעצות. לא רק שההורים אינם יכולים לפרוש מסך ולהעלים את המציאות הנגלית לעיני ילדיהם בגטו, הם גם לא יכולים להסתיר את חוסר האונים שלהם. אלא שבקטע זה חוסר האונים מתפרש - מפרספקטיבה של שנים - דווקא ככוח. מתוך הכאב והמצוקה נולדו תעצומות הנפש. הורים רבים, כמו אימו של אילתי, בחרו לעשות הכל כדי להציל את ילדיהם, גם אם הייתה כרוכה בכך פרידה, שאין רואים את סופה. הרגישות, שאילתי הצעיר התוודע אליה עם כניסתו לעולם המבוגרים, מתגלה כאן אצל אימו, בשיא עוצמתה. על הפרידה מאחותו מספר אילתי כך:

"בסוף דצמבר, ביום הקצר ביותר של השנה, יצאה אחותי מן הגטו. [...] יומיים לפני כן, השעה כבר הייתה ארבע אחר הצהריים ואנו הילדים עסקנו בלהט של מחפשי זהב בסריקות מבית לבית, דירה אחר דירה באזור אשר עמד למחרת בבוקר להימסר לגרמנים. [...] לאמא הבטחתי כי אחזור הביתה במועד. השעה כבר הייתה ארבע אחר הצהריים וידעתי שאני מאחר, אך קשה היה לי להינתק מן הסחרור המפתה שהייתי נתון בו מאז הבוקר. כשבכל-זאת התעשתי, כמתוך חלום כבד, נוכחתי לדעת כי מאוחר מכדי למהר עתה הביתה. במקום זאת רצתי ישר לשער, בתקוה כי אתקל באמא ובאחותי עדיין בדרכן לשם [...] אבל איחרתי – רחבת השער הייתה ריקה. [...]. את כל ההכנות של אותו יום, את שעותינו האפשריות האחרונות של שלושתנו יחד, החמצתי".8

מילים כואבות אלו על האחות שהוצאה מהגטו ולא תשוב עוד, מתארות את עוצמת הקריעה שבה היה נתון הילד בסיטואציה זו. מצד אחד הוא נמשך, ככל הילדים, לפיתוי החיפוש ההרפתקני אחר האוצר בבתי המגורשים מהגטו, ומצד אחר הוא נקרע אחר הרצון להיפרד כראוי מאחותו. לאחר שמתברר לו שאחותו כבר אינה בגטו, הוא מתאר את אימו ששבה מהבית בו השאירה את ילדתה הפעוטה "ואינני זוכר אותה כה נרגזת וזועפת כמו בערב שובה, לבדה, לגטו חזרה". באקט שיש בו מן הפזיזות, יוצא הילד בשעת העוצר אל הרחוב, ומבקש בליבו שמשמרות הגטו יתפסו אותו או שאחת הפצצות תשיגהו, על-מנת "שאמא תצטער". לפני ואחרי הכל, אילתי הוא עדיין ילד.

בחיבור זה בקשנו לפתוח צוהר לעולמם של ילדים בשואה. ניסינו לבחון, האם לאור התמוטטות העולם המוכר, הרעב, ההשפלה והמוות – נותרת משמעות לביטוי "ילדות בשואה", או שמא יש להתייחס לילדים אלה כאל מבוגרים לכל דבר. בדומה לאירועים אחרים הקשורים בשואה והנובעים ממנה, אין בידינו תשובות מוחלטות. באמצעות בחינת קטעים מספר זיכרונותיו של שלום אילתי, גילינו כי ילדים ומבוגרים כאחד הוטלו יחדיו לתוך תקופה כאוטית, מסחררת, כזו ששינתה סדרי עולם וערכים מוכרים. אך הם לא חוו את השואה באותו האופן, והתנסותם ופרשנותם את התמונה הכללית של המציאות היו, פעמים רבות, שונות.

1. שלום אילתי, לחצות את הנהר, יד ושם, 1999, עמ' 84-85.
2. שם, ראשית הכיבוש הגרמני והמעבר לגטו.
3. שם, עמ' 71.
4. שם, עמ' 100.
5. שם, עמ' 83.
6. שם, עמ' 124.
7. שם, עמ' 128.
8. שם, עמ' 130-131.

ביקורת ספרים

לחצות את הנהר - שלום אילתי

חבורת הילדים בגטו

היפוך התפקידים בין מבוגרים וילדים בגטו

המפגש בין חינוך להשכלה וערכים לבין מציאות הקיום בגטו

חיים בצל המוות- חוסר הוודאות, השמועות, ההכרעות

הפניה לאתר החדש