דוד סטוליאר נולד באוקטובר 1922 בקישינב שברומניה ליעקב ובלה לבית לייכימן (Leichiman). בגיל 10 התגרשו הוריו ודוד עבר לצרפת עם אמו. ב-1937 חזר לרומניה וחי עם אביו בבוקרשט. לאחר סיום לימודיו התיכונים למד שנה בפוליטכניקום בבוקרשט, משם סולק עקב יהדותו. בקיץ 1941 גויס דוד יחד עם צעירים יהודים לעבודות כפייה בסביבות בוקרשט. הוא ישן בביתו, אך היה עליו להתייצב מדי יום לעבודה. לאחר מספר חודשים הצליח אביו לשחררו תמורת תשלום מעבודות הכפייה ולרכוש עבורו כרטיס להפלגה באוניה סטרומה שנועדה להגיע לארץ ישראל. על ההכנות להפלגה סיפר דוד:
'ועד העליה' בבוקרשט התחיל בהרשמה להפלגה במחיר 30,000 ליי (לירה רומנית) לכרטיס, והמחיר עלה ככל שהביקוש גבר... אנשים מכרו את כל רכושם בחיפזון והמתינו עם אותם 20 ק"ג מטען... הבטיחו לנוסעים הפוטנציאלים השגת רישיונות הגירה לארץ ישראל... בספטמבר [1941] כבר עמד המחיר על 204,000 ליי למבוגר... במחיר זה נכללה התחייבות להביאם עד חופי ארץ ישראל, ולדאוג לתזונה מספקת ותנאי שינה נאותים. עוד נאמר להם שהאוניה מצוידת במנוע דיזל חדיש... למעשה הסטרומה היתה דוברה מחוסרת מנוע והמנוע שהותקן בה היה מנוע של ספינה שטבעה והיה מונח 4 שנים מתחת למים, עם מאייד מפוצץ שרותך...
ביום בו עזב דוד את בוקרשט לקח יעקב סטוליאר את בנו לביקור אצל הרב צבי גוטמן. הרב עצמו ניצל פעמיים בינואר 1941 במהלך הפרעות בבוקרשט, ויהודי העיר נהגו לבוא אליו ולבקש ממנו שיברכם. "הרב גוטמן בכה", סיפר דוד, "הוא בירך אותי שאגיע בשלום לארץ ישראל. הייתי מאוד נרגש ממפגש זה. כאשר יצאתי מבית הכנסת הארעי שהרב הקים לא החלפתי מילה עם אבי, אבל הרגשנו ביחד שמילאנו חובה קדושה כלפי אלוהים... משהו בי השתנה. ננסך בי אומץ וכאילו גבר בטחוני שאגיע לארץ ישראל". את הדרך מבוקרשט לנמל קונסטנצה עשו המעפילים ברכבת. זהותם ומטלטליהם נבדקו בקפדנות לפני העליה לקרונות. סיפר דוד:
לפעמים הבודק הוציא ברשעות מהתרמיל מה שבא ליד ופנה לחברו בשאלה - 'אולי יש לך נייר עיתון לארוז את הנעליים האלה. כרגע קיבלתי אותן במתנה'. אנשים לא מחו, ונתנו שישפילו אותם... זה לא היה חשוב. באותם רגעים הם נטשו את מלכודת האש של השטן שפרש את זרועותיו על פני כל אירופה... הם היו ספונים בקרונות... קריאות הנפרדים מהם - כתוב מיד כשתגיע! שמור על עצמך באוניה שלא תתקרר! היה בריא! - נבלעו בשקשוק הגלגלים. כמעט 800 נפשות עוזבות את ארץ הולדתן, ביתן, חלומות ילדותן והתבגרותן, בגלל איום המוות הקודר.
בקונסטנצה עברו הנוסעים בדיקות נוספות. משטרת הבטחון בדקה את שמותיהם בדרכון המשותף והיה עליהם למסור את התעודות הרומניות שבידם. "רק אדם אחד ששמו נשמט בטעות מהרשימה, נדחה", סיפר דוד, "לשווא בכה והתחנן שיתנו לו לנסוע, אבל אנשי הביקורת לא ויתרו - החיים ניתנו לו במתנה!" שוב עבר מטען הנוסעים בדיקה קפדנית על ידי אנשי המכס שהחרימו חפצים רבים ופקידי הבנק הלאומי הרומני שהחרימו כסף ותכשיטים. האנשים הופשטו ונבדקו בדקדקנות. חל איסור על הוצאת מתכות יקרות מרומניה והותר להם לעזוב רק עם טבעת נישואין. סכום הכסף שהיה מותר ביציאה, הוחרם אף הוא.
בליל 12 בדצמבר 1941 יצאה הסטרומה מהנמל. זמן מה אחר כך דמם מנועה. האוניה שותקה והיתה נתונה לחסדי הגלים. הניסיונות לתקן את המנוע לא צלחו ולאחר שעות רבות הובא מכונאי מקונסטנצה לאחר שנקלטו אותות המצוקה ששלחו קברניטיה. "לאחר בדיקה שטחית של המנוע הכריז המכונאי שהוא מוכן לתקן את המנוע תמורת 3 מיליון ליי", סיפר דוד, "הסכום היה עצום ולנוסעי האוניה לא היה כסף... רק לאחר שעה של התמקחות הוא הסכים לקבל במקום כסף 250 טבעות נישואין מזהב". לאחר כשלוש שעות עשתה האוניה את דרכה לכיוון איסטנבול. הרשויות הטורקיות לא התירו לנוסעים לרדת והם נותרו באוניה בתנאים קשים במשך עשרה שבועות. סיפר דוד:
האנשים החלו להסתגל לעליבות החיים, ללכלוך, לצפיפות, לחוסר המזון, לקור. החרקים הוסרו בסכין או בתער מהחולצות שלנו כי כבר לא היו לנו בגדים להחלפה, ולא מים וסבון לרחצה. על אמבטיה ומקלחת לא היה מה לדבר... הודות לד"ר לבל (Löbel) התארגנה קבוצה של 30 רופאים ואחיות שנתנו את כל העזרה הנחוצה לחולים, בגבולות האפשרי, כלומר בגלל מחסור של חומרי רפואה אלמנטריים. רע יותר היה מצבם של חולי הסוכרת כי השלטונות הטורקים אסרו באיסור מוחלט הבאת אינסולין.
הרשויות הטורקיות התירו לתשעה נוסעים לרדת מהאוניה. לשמונה מהם היו אשרות כניסה לארץ ישראל ואחת הנוסעות שלקתה בשטף דם חמור הורדה מהאוניה לאחר תחנונים והועברה לבית חולים. "מיותר לספר על ההתנפלות עליהם בהטלת שליחויות ובקשות שיעבירו מכתבים ופתקים שנכתבו על פיסות נייר לכתובות יעד", סיפר דוד, "הם הבטיחו שישתדלו אצל המוסדות היהודים והאנגלים ויתארו את המצב החמור של הסטרומה". כל הבקשות להוריד מהסטרומה לפחות ילדים וזקנים, לא נענו, ולמעט אותם תשעה, איש לא ירד ממנה. ב-23 בפברואר 1942 נגררה הסטרומה על ידי השלטונות הטורקים לים הפתוח. למחרת בבוקר נפגעה מצוללת סובייטית וטבעה במצולות. סיפר דוד:
היינו במרחק 8 ק"מ מהחוף הטורקי... מעט לפני השעה 9 בבוקר שמענו רעם התפוצצות ולהבה שבאה מהחוף הטורקי, ותוך שניה כל אלה שהיו על הסיפון ראו איך טורפדו נע במהירות עצומה. התפוצצות אדירה קרעה את האוניה... אני זוכר רק שכוח על אנושי העלה אותי באוויר, כעבור כמה רגעים צנחתי בחזרה ועליתי על פני המים. מרגע ההתפוצצות לא עברה יותר מדקה ומכלי השייט כולו לא נשאר סימן, הוא ממש נבלע על יד הגלים כהרף עין... רק מספר גזרי עץ שצפו על פני המים הזכירו את הסטרומה... במים היו כמה עשרות אנשים, גברים ונשים שניסו להינצל, אבל הזעקות והקריאות לעזרה התפזרו ונעלמו על פני המרחב העצום של הים... גלי הים היו קרים כקרח והאברים שותקו... הצלחתי לשים את ידי על פיסת עץ גדולה ולעלות עליה... לא עברו אפילו 4 שעות ונוכחתי לדעת, אחוז אימה, שנותרתי יחידי.
דוד הבחין באחד המצופים של הסטרומה במרחק כ-40 מטר ממנו ובכוחותיו האחרונים שחה אליו. הלילה ירד ודוד מצא את הקצין השני של האוניה, לאזר, במים, לא רחוק ממנו והעלה אותו למצוף. במהלך הלילה קפא לאזר ושקע במצולות. דוד נותר לבדו, מיואש, וניסה לשים קץ לחייו. לאחר כ-24 שעות במים הקפואים נמשה דוד על ידי סירה טורקית ונלקח לכפר דייגים קטן, שם עטפו את גופו בשמיכות והשקו אותו. לאחר יומיים בהם פרפר בין חיים למוות, נלקח דוד לחקירה על ידי שוטרים טורקים. במהלך החקירה התעלף והועבר באמבולנס לבית חולים. סיפר דוד:
14 יום שהיתי בבית החולים. ביום הראשון לאשפוזי ביקר אותי מר סימון ברוד, נשיא הקהילה היהודית של איסטנבול, שקיבל אישור לבקר אותי. הוא בא אלי יום יום ולפעמים פעמיים ביום... לאחר יומיים הוא הגיע עם רופא יהודי שמיד הורה לחבוש את אצבעות הידיים והרגליים בתחבושות קמפור ולהחליפן כמה פעמים ביום, וכך, בעקבות הטיפול המסור שניתן לי בזמן, ניצלתי מנמק וקטיעת אצבעות.
לאחר שחזר לעמוד על רגליו, נלקח דוד למשטרת הבטחון הטורקית. הוא נכלא בתא קטן, בו שהה במאסר כאסיר פוליטי במשך 48 ימים כשהוא נחקר יום-יום. ב-23 באפריל 1942 שוחרר . סיפר דוד:
באותו יום הודיע לי מר ברוד שכל התעודות מוכנות, כולל הרישיון הבריטי. כלומר, מתוך אותם 770 רישיונות שהצטרכו להנפיק לולא האסון הגדול, הונפק רישיון אחד. כך לאחר שמר ברוד דאג שלא יחסר לי מאומה, יצאתי למחרת תחת שמירת סוכן טורקי אל הגבול הסורי. עזבתי את טורקיה בדרך לארץ ישראל.
ב-14 בספטמבר 1942 שולחה בלה לייכימן, אמו של דוד, מצרפת אל מותה באושוויץ. ב-1978 מסר בנימין לייכימן, אחיה של בלה, דף עד לזכרה.
כשנה לאחר שהגיע לארץ ישראל, התגייס דוד לצבא הבריטי.
עדותו המלאה של דוד סטוליאר מצויה בארכיון יד ושם.
