הזמנת ביקור
חנות
אירועים
תרום ליד ושם
בדצמבר 1941 עלו בנמל קונסטנצה שברומניה כ-780 יהודים על סיפונה של הסטרומה, אסדה ישנה להובלת בקר, כדי להעפיל לארץ ישראל. היו אלה יהודים ששרדו את הפרעות בבוקרשט בינואר והרצח ביאש, ויהודים שנמלטו מהגירוש לטרנסניסטריה וממחנות הסגר וכפייה והצליחו להגיע לבוקרשט. ביניהם היו פועלים וסוחרים, בעלי מקצועות חופשיים - רופאים, מהנדסים ועוד - עסקנים ציוניים ונוער חלוצי. לרבים מהם היו קרובים ומכרים בארץ ישראל.
לולא הנף השוטים של תלמידיו החרוצים של היטלר, 769 נפשות לא היו מעיזות להפקיר את חייהן לחסדי הגלים העוינים ולים משתולל בעונת הסערות, בתוך קליפת אגוז שנשמה בכבדות מחמת הכובד שלה עצמה.
כך כתב בעדותו דוד סטוליאר, הניצול היחיד מטביעת הסטרומה.
על סיפונה של הסטרומה
הצפיפות בספינה היתה קשה ולא היו בה אמצעי תברואה ובטיחות. הסטרומה יצאה לדרכה כחצי שנה אחרי ראשית הרצח של יהודי בוקובינה ובסרביה, חבלי ארץ בצפון רומניה, בעת שהקהילה היהודית ברומניה חיפשה דרכים להתמודד עם המציאות החדשה. תכניתם של הנוסעים היתה להגיע לטורקיה ושם לקבל אשרות כניסה לארץ ישראל. האוניה הגיעה לנמל איסטנבול, אך שם לא נמצאו בשביל הנוסעים אשרות הכניסה שהובטחו להם. עשרה שבועות היו המעפילים כלואים בספינה, באזור המיועד לאניות בבידוד, ומצבם הלך והחמיר. הם התקיימו בחסדי הקהילה היהודית באיסטנבול. בגלויות ששלחו בעת שעגנו בנמל כתבו על מצבם הקשה; על כך שהאוניה אינה במצב שמאפשר הפלגה; על המחסור והדלות בהם הם שרויים; ועל החרדות והסבל שנופלים בחלקם. הם הביעו תקווה להגשים את חלומותיהם ותכניותיהם ולהגיע לארץ ישראל. בגלויה ששלח אחד הנוסעים ב-14 בפברואר 1942 מהאוניה, כתב:
יקירי, אני נמצא זה חודשיים על סיפונה של "סטרומה" בה מספר גדול של מהגרים אחרים בחוף איסטנבול בלי קשרים עם העולם החיצוני, בתנאים איומים וסיכויים אפלים. בקשתי – עשו הכל למען הצלתנו. ... מצבנו מיואש מכל הבחינות ואנו מאמינים שבקרוב נגיע למטרתנו האחרונה.
(ל. קופרשטיין, מגלת סטרומה, הוצאת התאחדות עולי רומניה בארץ-ישראל, תש"ב, עמ' 73)
הבריטים לא הסכימו להתיר את כניסתם של המעפילים לארץ ישראל על חשבון מכסת העלייה המותרת. ממשלת טורקיה דחתה את הבקשה להעביר את המעפילים למחנה זמני שימומן בידי ארגונים יהודיים, עד שתוסדר עלייתם. הטורקים אפשרו רק לתשעה מהנוסעים לרדת מהאוניה. ב-23 בפברואר 1942 גררה משטרת החופים הטורקית את הספינה אל הים הפתוח בלי מים, מזון ודלק, על אף התנגדות המעפילים. כעבור שעות אחדות, בבוקר 24 בפברואר (ז' באדר תש"ב), טובעה הסטרומה בטורפדו של צוללת סובייטית. כל האנשים שהיו על סיפונה של הסטרומה טבעו, בהם עשרה אנשי צוות, שחלקם היו יהודים. רק אחד מנוסעי הסטרומה, דוד סטוליאר בן ה-19, ניצל.
התגובות לטביעת הסטרומה בעולם היהודי
השמועות על טביעת הסטרומה פשטו במהירות. היה זה האסון הימי הגדול ביותר של מפעל ההעפלה. הוועד הלאומי של היישוב ביטל את כל חגיגות חג הפורים שחל בשבוע שלאחר מכן. בשבת נערכו ברוב בתי הכנסת תפילות אזכרה לקורבנות הסטרומה. אחרי קריאת המגילה בפורים נקראה "מגילת נדודי ישראל" שחיברו הרבנים הראשיים עוזיאל והרצוג. הוועד קרא ליהודי ישראל והתפוצות לקיים ביום השביעי לאסון יום אבל ומחאה לאומי.
קורבנות הסטרומה הונצחו באנדרטה שהוצבה בבוקרשט ביוזמתו של מקס לודוביק ששכל באסון את שני בניו, אדוארד ועמנואל. לודוביק שקד על הכנת רשימת הנספים ומסר ליד ושם דפי עד לזכרם. אנדרטאות להנצחת הסטרומה הוקמו בחולון ובאשדוד, וערים ברחבי ישראל קראו רחובות ובתי כנסת על שמה.