תיק נושא: גזענות ואנטישמיות

מבוא

פרוט הנושאים בתיק זה:

• שנאת ישראל המסורתית
• שנאת ישראל בעולם המודרני
• אנטישמיות ואידיאולוגיה נאצית
• אנטישמיות בת זמננו
• הכחשת השואה

'אנטישמיות' היא מושג חדש יחסית שהוטבע ע"י העיתונאי הגרמני וילהלם מאר בשלהי המאה ה-19. המושג הגדיר מחדש את התופעה עתיקת היומין של שנאת ישראל, ששורשיה נעוצים בעת העתיקה. התופעה שזכתה לכינוי "השנאה הארוכה ביותר" עברה גלגולים שונים לאורך ההיסטוריה, אולם בהכללה ניתן לומר שהיא התקיימה באופן עקבי בארצות אירופה הנוצריות, בארצות האיסלאם ולעתים אף באזורים בהם כלל לא התגוררו יהודים. אנטישמיות היא סוג של גזענות, דהיינו תפיסת עולם המתיימרת להציג באופן מדעי את בני האדם כמחולקים מלידתם לגזעים שונים. הגזענות נוטה לייחס לכל גזע איכויות ותכונות מוסריות (ניצול מול עבודת כפיים, חוסר אמינות מול יושר ועוד) שאינן ניתנות לשינוי. היא אף מחלקת את האנושות להיררכיה של גזעים, עליונים ונחותים. הגזענות מובילה על-פי רוב להתנהגות המפלה בין בני אדם על רקע מוצאם הגזעי.

שנאת ישראל המסורתית

לאורך ימי הביניים היו היהודים מיעוט באירופה הנוצרית והיה שונה באופן בולט באמונתו, תרבותו ואורח חייו. יחסה של הסביבה הנוצרית אל היהודים היה תמיד רב־גוני ולא התאפיין רק בשנאה. לא פעם התפתחו יחסי שכנות טובים ובמקרים מסוימים אפילו סולידריות, אך במרחב הנוצרי פעלו כוחות וזרמים שדחפו לכיוון השלילי והסתמכו על העמדות התיאולוגיות הנוצריות ביחס ליהדות. העמדה הבסיסית של הנצרות ראתה ביהודים חוטאים בכך שלא הכירו בישו ובברית החדשה ויתר על, הם הואשמו ברצח ישו. היהודים נענשו על-ידי האל בשל חטאם, ולכן הם מפוזרים על פני ארצות תבל, ללא מולדת וללא קיום עצמאי. פיזורם ונחיתותם מהווים הוכחה לאמיתות הדת הנוצרית על עיקריה. התפיסה הנוצרית המסורתית גורסת כי ישנה חשיבות לקיומם של היהודים: ישיבתם במעמד מושפל בין הנוצרים המאמינים, מוכיחה את צדקת דרכה של הנצרות. יתר על כן, היהודים מעידים כביכול על אמיתות הכתבים הנוצריים, שכן הם היו בניו הנבחרים הראשונים של האל, ועם הופעתו של ישו, עברה הבחירה מן היהודים אל הנוצרים. באחרית הימים יעברו היהודים אל הנצרות, ובכך ייגאל העולם. לפי תפיסה זו יכול כל יהודי לגאול את עצמו באופן אישי על-ידי המרת דתו וקבלת עיקרי הנצרות, בכל עת בה יבחר. האיסלאם אף הוא האמין כי היהודים הם העם הנבחר הראשון, עד להופעת הנביא מוחמד. מוחמד ניסה בחייו לשכנע את השבטים היהודיים בחצי האי ערב להמיר את דתם ולהצטרף אל האיסלאם, ללא הצלחה. לאחר ניסיון כושל זה נחשבו היהודים לכופרים ולאויבי האיסלאם. אולם למעשה תנאי חייהם של היהודים במדינות המוסלמיות ברוב ימי הביניים היו טובים ביחס לאחיהם במערב. הם נחשבו ל'בני חסות': נתינים נחותים ביחס למאמינים המוסלמים, אולם המדינה מחוייבת להגן עליהם וחל איסור לפגוע בהם.

שנאת ישראל בעולם המודרני

החל מן המאה ה-18 עלתה על הפרק סוגיית השתלבותם של היהודים בסביבה. מרבית בני החברה הנוצרית המשיכו לראות ביהודים שונים, ולא היו מוכנים לקבלם כשותפים שווים בחברה. החל משלהי המאה התשע-עשרה החלה שנאת היהודים להתגבש כחלק מתפישות עולם כוללות יותר, שהבולטת ביניהן הייתה הגזענות. השילוב בין שנאת היהודים לגזענות הוליד את המושג המודרני "אנטישמיות" שאומץ בהמשך כביטוי מקובל לשנאת יהודים באשר היא.

אנטישמיות ואידיאולוגיה נאצית

האנטישמיות הגיעה לשיאה באידיאולוגיה הנאצית שתארה את ההיסטוריה האנושית כמאבק בין גזעים בו נועד הגזע ה"ארי" לכבוש את מקומו כגזע האדונים, לשעבד גזעים נחותים ולהילחם ביהודים שהוגדרו על ידי הנאצים כבני אנטי גזע מזיק המסכן את שלום העולם. אידיאולוגיה זו הפכה להיות מניע מרכזי לתהליך שהביא לרצח יהודי אירופה. האנטישמיות והגזענות הן הכרחיות אפוא להבנת השואה, שכן הן היוו מרכיב מרכזי באידיאולוגיה הנאצית ובמלחמה שהכריזה המדינה הגרמנית על היהודים. יתרה מזאת, האנטישמיות היתה אינהרנטית בתרבות האירופאית, דבר שהשפיע על התגובה של אוכלוסיות מקומיות באירופה לרצח היהודים. למרות מרכזיות היהודים והיהדות באידיאולוגיה הנאצית, האנטישמיות אינה המרכיב היחידי בה. הנאציונל-סוציאליזם שאף ליצור סדר חדש בכל מבנה האנושות, וגם לעובדה זו היו תוצאות טרגיות עבור מיליונים של קורבנות מקרב עמי אירופה. כדי להבין את התופעה הנאצית בכללותה, חשוב להבין את הגזענות שעמדה בבסיסה והיתה מכוונת כלפי כלל האנושות.

אנטישמיות בת זמננו

ניתן היה לצפות כי בעולם שאחרי השואה, לאחר שהאנושות עמדה נדהמת אל מול התוצאות ההרסניות והרצחניות של האידיאולוגיה הנאצית, הגזענות והאנטישמיות ייעלמו לבלי שוב. אולם למרבה הצער לא כך קרה, ועד היום ניתן לחזות באירועים אנטישמיים בכל רחבי מדינות אירופה, ארצות הברית, ומדינות אחרות ברחבי העולם. קיומה של מדינת ישראל שינה את התמונה, והאנטישמיות העכשווית, שאימצה חלק מן הטרמינולוגיה האנטישמית של העת החדשה, הוסיפה גם ביטויים אנטי-ישראליים רבים. גם מדינות מוסלמיות רבות אימצו מוטיבים אנטישמיים ומשתמשות בהן באופן מובהק כנגד מדינת ישראל. האם קיים קשר בין ההתפרצויות האנטישמיות ברחבי העולם לבין השואה? האם מדובר בביטוי להתפרצות מחודשת של רגשות שהודחקו בעקבות השואה? האם הביקורת הנוקבת המושמעת לא אחת כנגד המדיניות הישראלית בסכסוך הישראלי-פלסטיני נובעת מרגשות אנטישמיים, או שבסיסה בביקורת לגיטימית על מדינת ישראל? חשוב לציין כי אנטישמיות עכשווית אינה בין נושאי העיסוק של מוסד יד ושם. עם זאת, לא נוכל לעצום את עינינו לנוכח המתרחש בעולם; על כן ההתייחסות שלנו אל נושא האנטישמיות בת זמננו נבחנת מתוך ההקשר שלה לשואה, ולא כנושא בפני עצמו.

הכחשת השואה

הכחשת השואה היא אחד הגילויים החמורים והמרושעים ביותר של האנטישמיות: לא די בכך שהיא מנקה את האשמים מאחריות לפשעיהם, אלא היא גם מטילה את האשמה על הקורבנות, על אלה ששרדו מן התופת ועל שארי בשרם, אשר "המציאו את עלילת ההשמדה". יש בכך משום ביטוי אנטישמי קיצוני על אפיים של היהודים שלפי טענת מכחישי השואה הם כביכול שקרנים ומניפולטיביים. טענות המכחישים שונות ומגוונות: יש הטוענים שמספר הקורבנות היהודים במלחמה עומד על כמה מאות אלפים, אחרים אומדים אותו בכמיליון. ישנם כאלה המתכחשים למושג 'שואה' כמו גם לאירוע שהוא מיצג וישנו זרם ההכחשה המרכזי שאנשיו משתמשים, כאמור, במושג 'שואה' אך מרוקנים אותו מתוכנו. המאבק בהכחשת השואה זוכה לאחרונה להתייחסות נרחבת במדינות אירופה, דבר הנובע מן החשיבות שהחלו לייחס רבות מן המדינות הדמוקרטיות ללימוד נושא השואה במערכת החינוך. הוראת השואה משמשת ככלי חינוכי נגד הלאומנות והגזענות אשר פשו בתוכן, בעקבות התופעה ההולכת ומתגברת של שנאת זרים ורדיפת מיעוטים. כלי מרכזי של מכחישי השואה הוא רשת האינטרנט. כלי זה הנו מסוכן במיוחד, מכיוון שהקורא עשוי לעיין באתר של מכחיש שואה, בלי לדעת זאת. מכחישי השואה פעמים רבות עוטים איצטלה מכובדת ומדעית. הם אף משתמשים באופן מעוות בחלקי אמיתות, כדי לבסס את טענותיהם. לפיכך, העיסוק בהכחשת שואה צריך להיעשות באופן מבוקר ובזהירות, תוך ייעוץ עם אנשי חינוך מתאימים לגבי המקורות בהם בוחר התלמיד, והשימוש בהם.

שאלות חקר

אנטישמיות ואידיאולוגיה נאצית

• מהם קווי הדימיון והשוני בין תורת הגזע שהתפתחה במאה ה – 19 לבין הגזענות הנאצית?
• כיצד שימש המדע את האידיאולוגיה הנאצית?

הכחשת שואה

• האם תופעת הכחשת השואה היא ייחודית לאנטישמיות של העולם הפוסט שואתי? באיזה אופן?
• מהן הדרכים השונות באמצעותן משתמשים מכחישי השואה לביסוס עמדתם? באילו דרכים ניתן להתמודד עם טענותיהם של מכחישי השואה?
• כיצד משרתת הכחשת השואה אידיאולוגיות פוליטיות בנות זמננו?

רשימה ביבליוגרפית

כללי 

• הערך "אנטישמיות", בתוך: האנציקלופדיה של השואה, כרך א', (עורך: ישראל גוטמן), יד ושם, ספריית פועלים, תל-אביב, 1990.

שנאת ישראל המסורתית

• שנאת ישראל ואנטישמיות, יחידות 1-8, האוניברסיטה הפתוחה, תל-אביב, 1985. טלמון י'. ההיסטוריה האירופית כרקע לשואה.

שנאת ישראל בעולם המודרני

1. אטינגר שמואל. האנטישמיות בעת החדשה, ספריית פועלים, תל-אביב, 1979, עמ' 1-27.
2. נמצא גם בתוך: יוסף גולדשטיין. שנאת ישראל ואנטישמיות, יחידה 1, האוניברסיטה הפתוחה, תל-אביב, 1985, עמ' 57-73.
3. אטינגר שמואל. "ייחודה של האנטישמיות בימינו", בתוך: ילקוט מורשת, חוברת י"ח, מורשת וספריית פועלים, נובמבר 1974, עמ' 7-22.
4. אש שאול."תכניות אנטישמיות בגרמניה עד עלות הנאצים לשלטון", בתוך: יד ושם קובץ מחקרים כרך ו', ירושלים תשכ"ז, עמ' 73-100.
5. בורוט יעקב, עודד היילברונד (עורכים). האנטישמיות הגרמנית הערכה מחדש, עם עובד ספריית אופקים, האוניברסיטה העברית המרכז להיסטוריה גרמנית ע"ש ר. קבנר, תל-אביב, 2000.
6. וולקוב שולמית, במעגל המכושף – יהודים, אנטישמים וגרמנים אחרים, עם עובד, תל-אביב,2003.
7. טל אוריאל, יהדות ונצרות ברייך השלישי 1870-1914, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית,-יד ושם – רשות הזיכרון לשואה ולגבורה, ירושלים, תש"ל.
8. ויסטריך רוברט ס'. השטן היהודים ושנאת האחר, בתוך: בשביל הזיכרון 26, פברואר 1998, יד ושם, ירושלים.
9. טורי י'. "לוחמי המהפכה כאבות האנטישמיות המודרנית", בתוך: מהומה ומבוכה במהפכת 1848, תל-אביב 1968, פרק רביעי.
10. טל אוריאל. "אנטישמיות אנטי נוצרית", בתוך: שואת יהודי אירופה (עורכים: ישראל גוטמן וליוויה רוטקריכן), ירושלים תשל"ט, עמ' 79-114.
11. כהן נורמן. הכשר לרצח עם, "תולדות הפרוטוקולים של זקני ציון", ספריית אופקים, עם עובד.
12. כץ יעקב. שנאת ישראל, משנאת הדת לשלילת הגזע, תל-אביב, תש"מ.
13. מוסה ג'ורג' ל'. לקראת הפתרון הסופי – היסטוריה של הגזענות האירופית, האוניברסיטה הפתוחה, תל-אביב, 1989.
14. מרגלית גלעד, "המשכיות וחידוש באנטישמיות המודרנית", בשביל הזיכרון 26, פברואר 1998 יד ושם, ירושלים.

אנטישמיות ואידיאולוגיה הנאצית

1. אש שאול. עיונים בחקר השואה ויהדות זמננו, דברים אחדים על האנטישמיות הנאצית, עמ' 109-112, המכון ליהדות זמננו, יד ושם, ירושלים תשל"ג.

2. אש שאול. עיונים בחקר השואה ויהדות זמננו, החינוך כאבן פינה בנאציזם, עמ' 161-173, המכון ליהדות זמננו, יד ושם, ירושלים תשל"ג.

3. ביין אלכס. "שאלת היהודים בספרות האנטישמית החדישה כהכשרת הדרך אל ה"פתרון הסופי"", בתוך: שואת יהודי אירופה (עורכים: ישראל גוטמן וליוויה רוטקריכן), יד ושם, ירושלים, תשל"ט.
4. ביין אלכס. "הפארזיט היהודי", ילקוט מורשת,חוברת ה', מורשת וספריית פועלים, אפריל 1966, עמ' 115-140.
5. בכרך צבי. אנטישמיות וגזענות בהשקפה הנאצית, בשביל הזיכרון 19, יד ושם , ירושלים, ינואר 1997.
6. גוטמן ישראל. "לאופייה של שנאת יהודים בנוסח נאצי", בתוך: שנאת ישראל לדורותיה, (עורך: שמואל אלמוג), מרכז זלמן שזר, ירושלים תש"ם, עמ' 353-387.
7. ויץ יחיעם. בימי שואה ופקודה, יחידה 3, הנאציזם: עקרונות ואידיאולוגיה, עמ' 104-118, האוניברסיטה הפתוחה, 1984.
8. טלמון י'. "הגזענות – הדרך לאושוויץ", בתוך: מיתוס האומה וחזון המהפכה, ירושלים, תשמ"א.
9. יקל אברהרד, היטלר: השקפת עולמו וחותמו בהיסטוריה, ספריית פועלים, ירושלים, תש"ן-1990.
10. קייטר מייקל ה'. "אנטישמיות של יום-יום בגרמניה הנאצית שלפני המלחמה: היסודות העממיים", בתוך: יד ושם קובץ מחקרים כרך ט"ז, ירושלים תשמ"ה, עמ' 105-129.