שם פרטי ושם משפחה של הנספה: שרה קלינלרר
מה אנחנו יודעים על שם המשפחה קלינלרר?
הרבה משמות המשפחה מבוססים על מקצועו של אב קדום במשפחה. לעיתים שמות המשפחה היו קשורים לא רק למשלח היד עצמו אלא גם לחומר הגלם של אותו בעל מקצוע. השמות היו בעברית, ביידיש וגרמנית או בכל שפה אחרת שדיברו היהודים ושהובנה גם על ידי שכניהם הלא – יהודים. השמות משקפים את מגוון הפעילות הכלכלית של היהודים שחיו אז בקהילותיהם. רבים מהמקצועות היו דומים בתפוצות שונות, ושמות המשפחה הללו יכולים ללמד אותנו על ההנהגה בקהילה היהודית ועל מגוון התפקידים בה. כך נוכל למצוא שמות כמו בקר - אופה, שניידר - חייט, טישלר - נגר, שוסטר – סנדלר, שרייבר - סופר ועוד.
משמעות השם קלינלרר בשפה הגרמנית היא "מורה קטן".
בחיפוש במאגר המרכזי של שמות קורבנות השואה ניתן למצוא כ – 180 אנשים ששם משפחתם היה קלינלרר, מתוכם, כ – 60 התגוררו בעירה של שקה, לודז'. כנראה זו הייתה משפחה ענפה אחת.
יוסף גולדברג, בן דודה של שרה ומי שמילא את דף העד עליה, מילא עוד דפי עד רבים על בני משפחת קלינלרר, בהם אביה של שרה, דודותיה, דודיה ומשפחותיהם. חלקם לא התגוררו בלודז' אלא במקומות אחרים בפולין. מעניין שעל אמה של שרה לא מילא יוסף דף עד. ייתכן שהסיבה לכך היא שהוריה של שרה היו גרושים (כך מצוין בדף העד של אביה, חנוך). כנראה לאה, אמה של שרה, ניתקה את קשריה עם משפחת בעלה ולכן יוסף לא ידע מה עלה בגורלה. בחיפוש במאגר השמות נמצא דף עד על לאה קלינלרר לבית בהריר מלודז' שמילא בן דודה. בדף עד זה לא מצוין שללאה היו ילדים, ולכן אין לדעת בוודאות אם זו אמה של שרה.
תאריך לידה: 1928 בערך.
באיזו תקופה חיה שרה?
שרה נולדה בשנת 1928 בעיר לודז' (Lodz) השוכנת בפולין, מדרום מערב לוורשה.
כעשר שנים לפני הולדתה של שרה, בתום מלחמת העולם הראשונה (1914 – 1918), בעקבות תבוסת אויביה והמאבק שנאבקה בכוחות עצמה, השיגה פולין מחדש את עצמאותה והרפובליקה הפולנית השנייה הוקמה. גבולות מדינת פולין היו נושא לדיונים בין ראשי המעצמות המנצחות בוועידת השלום בפריז, למאבקים צבאיים ולמתיחויות פוליטיות רבות. פולין ביקשה לחזור לגבולותיה ההיסטוריים, אולם גרמניה וברית המועצות לא הסכימו לוותר על שטחי הגבול הסמוכים למדינותיהן. המציאות הפוליטית של פולין חייבה אותה לתמרן בין המעצמות במערך הפוליטי האירופי המורכב והרופף של אותן שנים. בתחילת 1934 נחתם הסכם בין גרמניה לפולין, ובמדיניות פולין הסתמנו התקרבות לגרמניה והתקררות ביחסים עם הידידה המסורתית צרפת.
פולין סבלה גם מבעיות אחרות כגון בעיות פנים: בשנותיה הראשונות להיותה מדינה עצמאית, לאחר מלחמת העולם הראשונה, פקדה את המדינה אינפלציה, ובסוף שנות ה-20 היא נפגעה ממשבר הכלכלה העולמי, עד שבשנות ה-30 היו כחמישית מכלל העובדים בה מובטלים.
בשנים אלו סבל משטרה הפרלמנטרי מחוסר יציבות, ממשלות הקואליציה בה היו קצרות ימים והשחיתות פשתה בשלטון. ב-12 במאי 1926 חולל יוזף פילסודסקי, שליט המדינה, הפיכה צבאית בסִסמה "סנציה" (Sanacja, הבראה), כונן משטר צבאי אוטוריטטיבי ועד מותו ב-1935 שלט במדינה בתפקיד שר ההגנה. במותו עבר השלטון לידי הנשיא איגנצי מושצ'צקי, מפקד הצבא הגנרל אדורד רידז-שמיגלי ושר החוץ יוזף בק. עם הזמן גברו בחוגי השלטון הנטיות האנטישמיות והתחזקו במדינה הנטיות הימניות-רדיקליות.
מתוך: הערך 'לודז'', האנציקלופדיה של השואה, כרך ג', ישראל גוטמן [עורך], הוצאת יד ושם וספרית הפועלים, ירושלים 1990, עמ' 612 – 620.
איך אנחנו יודעים את זה?
בחרנו להרחיב את הידע שלנו באמצעות מרכז המידע אודות השואה, בו ניתן למצוא מושגי יסוד בסיסיים בחקר השואה באמצעות חיפוש אלפביתי.
היהודים בפולין לאחר מלחמת העולם הראשונה
כינונה של פולין העצמאית ב-1918 שיפר רק במעט את מצבם של היהודים. בחוקה משנת 1921 הם הוגדרו אזרחים שווי זכויות, ולפי הסכם המיעוטים שנחתם בוורסאיי, ניתן להם גם חופש לפתח את תרבותם ואת מוסדות החינוך שלהם. אולם בפועל הם המשיכו לסבול מאפליה חברתית וכלכלית, ובמחצית השנייה של שנות ה-30 אף מאפליה בחוק. בשנות ה-30 הידרדר מצבם של היהודים מאוד. הגורמים לכך היו בעיקר משבר הכלכלה העולמי והתגברות כוחות הימין האנטישמיים. הקצנה חלה גם בתחומי החיים האחרים כגון היחס לסטודנטים היהודים. התקופה כולה התאפיינה בהתגברות חדה של האנטישמיות, פעמים רבות אנטישמיות אלימה, ובדחיקת היהודים לשולי החברה מבחינה חברתית וכלכלית.
מתוך: מיכל אונגר, לודז' – אחרון הגטאות בפולין, יד ושם, ירושלים 2005, עמ' 22-21.
איך אנחנו יודעים את זה?
על מנת להרחיב את הידיעות שלנו, אנו משתמשים בספרות עזר בנושא השואה, הכוללת ספרי היסטוריה, ספרות זכרונית וסיפורת. במקרה הזה בחרנו בספרה של ד"ר מיכל אונגר המתאר את סיפורו של גטו לודז' ומספר את סיפור הקהילה היהודית שהתגוררה שם.
תמונת הנספה:
מדוע לא צורפה תמונה לדף העד?
לדף עד זה לא צורפה תמונתה של שרה קלינלרר. מעטים דפי העד שמצורף להם תצלום של הנספה. רוב ניצולי השואה איבדו בה את רוב בני משפחתם או את כל בני משפחתם. לעתים קרובות הם איבדו גם את כל רכושם קודם המלחמה ובמלחמה, לרבות תצלומים אישיים ומשפחתיים. ישנם מקרים בהם מצורף לדפי עד איור של הנספה, כפי שזוכר אותו ממלא דף העד.
כאשר נמצא תצלום בידי ממלא דף עד, הרי שבחלק מהמקרים, אין התצלום אינו מעודכן. לכן לרוב מצורף לדף העד תצלום המציג את הנספה בצעירותו או אף בינקותו, או לחילופין כדמות אחת מתוך תצלום משפחתי ישן.
מקום מגורים קבוע: לודז', פולין
שרה ומשפחתה התגוררו בלודז', עיר בפולין מדרום מערב לוורשה. מהמאה ה-19 גדלה העיר במהירות רבה עם התפתחות התעשייה בה, בייחוד תעשיית הטקסטיל, ועמה גדלה גם הקהילה היהודית עד שלודז' הייתה לעיר השנייה בגודלה בפולין, אחרי ורשה, והקהילה היהודית בה הייתה לשנייה בגודלה, אחרי ורשה.
באוקטובר 1919 הייתה לודז' לעיר מחוז, ועקב כך חל שיפור מה במצבה, אולם הפריחה הכלכלית שאפיינה את העיר עד מלחמת העולם הראשונה לא הייתה עוד נחלתה. התקופה שבין המלחמות עמדה בסימן משברים כלכליים רצופים. בכל זאת המשיכה לודז' להיות עיר התעשייה החשובה בפולין וסיפקה יותר ממחצית תוצרת הטקסטיל של פולין.
לודז' בין שתי מלחמות העולם
בין שתי המלחמות השפיעו על מצבם הכלכלי של היהודים בלודז', מלבד התנאים הכלכליים, גם תנאים מיוחדים כגון המבנה המיוחד של תעסוקת היהודים, המדיניות האנטי-יהודית של השלטון ושל העירייה ובראש ובראשונה גל האנטישמיות הגואה, בעיקר לאחר עליית היטלר לשלטון בגרמניה (ערב מלחמת העולם השנייה חיו בלודז' ובסביבתה יותר משישים אלף גרמנים. זה היה הריכוז הגדול ביותר של גרמנים ברחבי המדינה).
פוליטיקה
שלושה גושים מרכזיים של מפלגות פוליטיות יהודיות הוקמו בלודז':
המפלגות האורתודוקסיות ובראשן אגודת ישראל, המפלגות הציוניות על כל גוניהן ומפלגות השמאל ובראשן הבונד. רוב הציבור היהודי בלודז' היה מסורתי, ורבים תמכו באגודת ישראל; נציגיה שלטו בקהילה במרבית התקופה שבין שתי המלחמות. התנועה הציונית הייתה פעילה מאוד וזכתה לפופולריות בעיקר לאחר הצהרת בלפור. אולם במשך הזמן השתנתה התמונה, ובהדרגה היה הבונד למפלגה היהודית החזקה במועצת העיר.
תנועות נוער
תנועות נוער יהודיות מכל גוני הקשת הפוליטית פעלו בעיר, ואלפי בני הנוער היו חברים בהן, החל בתנועות ציוניות, דרך תנועות היהדות החרדית וכלה בתנועות הנוער של הבונד ופעילים יהודיים בארגון הנוער הקומוניסטי. מצבם הכלכלי והפוליטי הקשה של היהודים באותן שנים והשינויים הגדולים שחלו בחברה היהודית גרמו לכך שהתכנים המסורתיים איבדו מכוחם בעיני צעירים רבים. בבתים רבים נחלשה הסמכות המסורתית של ההורים, והצעירים חיפשו פתרונות חדשים להגדרת זהותם הכללית והיהודית ומצאו אותם בתנועות הנוער.
חינוך
מרבית התלמידים היהודים למדו בבתי ספר ממלכתיים – הלימודים היו חינם, ולא היו לימודים בשבת. הורים שידם הייתה משגת שלחו את ילדיהם לבתי ספר פרטיים לפי השקפת עולמם הדתית או הפוליטית.
אלפי ילדים למדו במוסדות תורניים שונים בשליטת אגודת ישראל, בעיקר ב"תלמוד תורה". עוד היו בעיר תריסר גימנסיות יהודיות. הן נחשבו יוקרתיות, ולמדו בהן ילדי היהודים האמידים ביותר.
ההידרדרות הכלכלית והחברתית של היהודים בשנות ה-30 ניכרה היטב במערכת החינוך היהודית. משפחות רבות לא יכלו לממן את חינוך ילדיהן, והצעירים נאלצו לצאת לעבודה.
איך אנחנו יודעים את זה?
גם במקרה זה הרחבנו את ידיעותינו באמצעות מרכז המידע אודות השואה.
מקום המגורים במלחמה: גטו לודז', פולין
מה עלה בגורל יהודי לודז' עם הכיבוש הגרמני?
ב-8 בספטמבר 1939 כבשו הגרמנים את לודז', והיא נכללה בחבל הוורטלנד וסופחה לרייך כעבור חודשיים. ב-11 באפריל הסבו הכובשים את שם העיר לליצמנשטט (Litzmannstadt), וכך מכונה גטו לודז' ברוב התעודות. מיד עם הכיבוש התחילו רדיפות אכזריות נגד היהודים. החטיפות לעבודת פרך, ההתעללויות וההתנפלויות על עוברים ושבים מוטטו מיד את חיי הכלכלה והחברה של יהודי העיר. עם הכיבוש חוסלו כל מוסדות הציבור והתרבות של היהודים.
למן כיבוש העיר ועד חיסולו של הגטו עסקו הגרמנים בהחרמות ובשוד של הרכוש היהודי. הגזל השיטתי הגדול ביותר התרחש בחודשי הכיבוש הראשונים, לפני ההעברה לגטו. השלטונות הגרמניים הוציאו בזה אחר זה הוראות וצווים הפוגעים פגיעה קשה באוכלוסייה היהודית כגון איסור לצאת את בתיהם מחמש לפנות ערב עד שמונה בבוקר.
ב-18 בספטמבר פורסמו צווים הפוגעים בחיי הכלכלה של היהודים. גם הסחר בטקסטיל נאסר עליהם, ולמעשה הביא הדבר לידי החרמת המפעלים של היהודים והעברתם לידי גרמנים. ב-14-13 באוקטובר מינו השלטונות הגרמניים יודנרט, שנקרא אלטסטנרט (מועצת הזקנים), ובראשו הועמד מרדכי חיים רומקובסקי.
חודש נובמבר הביא עמו מאורעות קשים ליהודי לודז'. בתחילת החודש חויבו היהודים לשאת סרט שרוול צהוב. באמצע החודש הרסו הגרמנים את כל בתי הכנסת בעיר. ב-11 בנובמבר נאסרו כל חברי האלטסטנרט מלבד רומקובסקי. למעט שמונה מהם, נרצחו כולם. על רומקובסקי הוטל להקים אלטסטנרט שני אשר יפעל בפיקוח קפדני של הגסטפו.
ב-10 בדצמבר הוצאה פקודה סודית על הקמת גטו בחלקה הצפוני של העיר, בשכונת העוני היהודית בלוטי (Baluty). בהוראה ששוגרה למוסדות הגרמניים בעיר נאמר: "מובן מאליו כי הקמת הגטו אינה אלא שלב ביניים [...] המטרה הסופית חייבת להיות ביעור מוחלט של מכת דבר זו"...
ב-30 באפריל 1940 נסגר הגטו בשטח של ארבעה קמ"ר, ובו רק 2.5 קמ"ר של שטח בנוי. 164,000 מיהודי העיר נדחסו בו.
עזיבת הבתים בעיר והמעבר לגטו היו מאורע טראומטי ליהודי העיר. הסופר והמשורר ישעיהו שפיגל מתאר את המעבר באחד מסיפוריו:
"[...] עם בוקר [... ] יצאו נהרו [...] מכל חצרות היהודים, מאות מזחלות שהותקנו בחיפזון. שלג מעובה כיסה תילים תילים את הרחובות. על גבי המזחלות שמילאו את כל הרחובות, מוטלים היו דפנות מיטות, ספות מפורקות, מזרונים, מנורות [...] רתומים בחבלים גררו היהודים את המזחלות ומאחוריהם [נשים וטף] מכתפות חבילות צרורות. הילכו במדרכות ובאמצע הכביש טעונים סלים, תיבות ומזוודות [...]".
מתוך: ישעיהו שפיגל, מלכות גטו, ההסתדרות והקיבוץ המאוחד, תל אביב תשי"ג, עמ' 11.
בשטח הגטו היו סך הכול 48,100 חדרי מגורים, רובם הגדול בתי עץ בלי מים זורמים וביוב. הצפיפות בגטו הייתה נוראה. היהודים היו צריכים לממן את הוצאות החזקתם ונוסף על כך גם את הוצאות המינהל הגרמני, לשלם מסים שונים ועוד. היהודים שילמו גם על המזון שסופק להם ושאיכותו הייתה בדרך כלל ירודה מאוד.
ניהול העניינים של גטו לודז' הוטל על מינהל הגטו בראשות הנס ביבוב. ביבוב הצטרף למפלגה הנאצית ב-1937 בעיקר מתוך עניין אישי. בתוך תקופה קצרה השכיל ביבוב להפוך את הגטו למקור רווחים לא רק לעצמו אלא גם לשורה של פקידים בדרגות שונות. כך התפתחה בגטו מציאות מיוחדת במינה שהביאה לידי פיתוח מערך עבודת כפייה שלא היה כדוגמתו בשום גטו אחר. במאי 1940 הורה ביבוב להתחיל בהקמת מפעלי ייצור – "רסורטים". המפעלים הללו התבססו על כוח עבודה זול מאוד והיו אמורים להיות לנאצים מקור לרווחים. ניצול כוח העבודה של היהודים הכלואים בגטו הכניס למינהל הגטו רווחים של כ-350 מיליון מרקים גרמניים. בתוך שנה הוקמו בגטו 117 מפעלים! עד 1942 סיפקו היהודים ברסורטים את רוב תוצרת הצבא באזור. בתקופה זו האמין רומקובסקי שככל שהגטו יהיה יצרני יותר, כך יימנעו גירושי היהודים ממנו. ובכל זאת, העבודה ברסורטים אלו הייתה קשה מאוד - שש עשרה שעות עבודה ביום תמורת מנת אוכל זעומה. התשתית הארגונית, מערך העבודה ובעיקר חופש הפעולה היחסי שהיה לרומקובסקי בעניינים פנימיים יצרו אשליה של מעין שגרה, והיא נטעה בלב יהודי הגטו את האמונה שעל אף כל הקשיים יצליחו להחזיק מעמד ולעבור את התקופה. לכן גם ילדים קטנים נשלחו לעבוד ברסורטים.
יוסף זליקוביץ תיעד ביומנו את החיים בגטו לודז' וכותב על אותם ילדים עובדים:
"אותו יהודי קטן ננעל לשמונה שעות בכותלי בית החרושת [...] שבהם שוררים לרוב תנאים הנוגדים את כללי ההיגיינה הבסיסיים [...] מוטל [עליו] להתייצב לעבודתו כחייל ממושמע [...] לילד כזה אין ארוחת בוקר לפני צאתו לעבודה, אין לו מה לקחת איתו [...] הילדים בגטו חייבים לעבוד. אם לא, נשקפת להם סכנה שייקרעו מהוריהם ויישלחו למקום לא ידוע. כאשר הם עובדים הם אזרחי גטו מועילים ומוגנים [...]"
מתוך: יוסף זלקוביץ, בימים הנוראיים ההם: רשימות מגטו לודז', יד ושם, ירושלים 1994, עמ' 185-184.
בגטו לודז' מתו המונים עקב התנאים הקשים ששררו בו. הצפיפות ותנאי התברואה הירודים חוללו מגפות, בעיקר טיפוס. המחסור החמור בחומרי הסקה בחורף גרם לסבל קשה, אך הבעיה המרכזית במשך כל תקופת קיום הגטו הייתה הרעב. 21% מכלל הכלואים בגטו מתו מרעב, מקור וממחלות. תמותת השיא הייתה בשנת 1942.
ובכל זאת, למרות התנאים הקשים, התקיימה בגטו פעילות עניפה של תנועות נוער. מרבית תנועות הנוער המשיכו להתקיים בתוך הגטו וקיימו מסגרות שאפשרו לבני הנוער לשמור על החיוניות, "לברוח" מן המציאות הקשה אל העולם שהכירו לפני המלחמה, ולהפליג בדמיונם אל מעבר לחומות הגטו. פעילות התנועות הייתה בכמה מישורים, ביניהם – פעילות חינוכית ותרבותית, עזרה הדדית בין החברים, כתיבת עלונים ועוד. בגטו אורגנה פעילות תרבותית נמרצת שחיזקה את המימד הרוחני בגטו . אורגנו גם לימודים חשאיים וכן פעלו ספריות חשאיות
מתוך: הערך 'לודז'', האנציקלופדיה של השואה, כרך ג', ישראל גוטמן [עורך], הוצאת יד ושם וספרית הפועלים, ירושלים 1990, עמ' 612 – 620.
מקום ונסיבות המוות: נשלחה לתאי הגזים בחלמנו בשנת 1942 בראש השנה באקציה הנקראת "שפערא"
מה היו המקום ונסיבות המוות של שרה?
הגירושים למחנות כפייה ומוות היו הסיבה העיקרית להתדלדלות אוכלוסיית הגטו. תחילה היו הגירושים לעבודת כפייה מחוץ לגטו ואחר כך למחנות ההשמדה. בדרך כלל לא היה יעד הגירושים ידוע ליהודים. השילוחים למחנות לעבודת כפייה התחילו בדצמבר 1940 ונמשכו עד סוף יוני 1940. בדרך כלל גורשו היהודים למחנות לעבודת כפייה באזור פוזנן.
בתחילת ינואר החלו השילוחים מגטו לודז' למחנה ההשמדה חלמנו. השלטונות הגרמניים אילצו את רומקובסקי להכין רשימות של המועמדים לגירוש ולארגן את נקודות האיסוף בגבול הגטו. הוא ניסה לפעול אצל השלטונות הגרמניים כדי להפחית את מספר המגורשים, אך לשווא. מנקודת האיסוף העבירו כוחות גרמניים רבים את הקרבנות אל חלמנו וביום בואם לשם, או למחרת, נרצחו כולם במשאיות גז. בחודשים ינואר עד מאי 1942 הוצאו מהגטו ונרצחו במחנה ההשמדה חלמנו 55,000 יהודים.
הגירוש הטראומטי והקשה ביותר נעשה בימים 12-5 בספטמבר 1942: בשבוע זה ערכו הגרמנים מבצע שילוח שני מהגטו לחלמנו, אלא שהדבר נעשה ללא עריכת שמות בידי האלטסטנרט. הגרמנים הכריזו על עוצר כללי בגטו, בגרמנית Gehsperre, ומכאן שמו של המבצע – שְׁפֵּרָה. ב-3 בספטמבר הודיע ביבוב לרומקובסקי על עוד גירוש של עשרים אלף בני אדם – כל הקשישים בני שישים וחמש ויותר, ילדים עד גיל עשר וחולים. הגרמנים העמידו בפני רומקובסקי שתי אפשרויות – שהיודנרט יארגן את הגירוש או שהגרמנים יעשו זאת. רומקובסקי בחר באפשרות הראשונה. ב-4 בספטמבר עמד רומקובסקי לפני קהל הגטו באחת מכיכרות הגטו ושיתף את הקהל בגזרה הנוראה. במעמד זה נאם רומקובסקי את נאומו המפורסם: " ..על הגטו ירדה מכה קשה. דורשים ממנו את היקר לו ביותר – ילדים ואנשים זקנים. [...] אני מוכרח לבצע את הניתוח הקשה השותת דם, אני מוכרח לקטוע איברים בכדי להציל את הגוף! אני מוכרח ליטול ילדים ואם לא, עלולים להילקח גם אחרים [...]"
מתוך: השואה בתיעוד - מבחר תעודות על חורבן יהודי גרמניה ואוסטריה, פולין וברית המועצות, יצחק ארד, ישראל גוטמן, אברהם מרגליות (עורכים) יד ושם, ירושלים תשל"ח, תעודה 120.
ב-5 בספטמבר 1942 הוטל עוצר כללי על הגטו. רק עובדים בעלי אישורים מיוחדים הורשו להתהלך ברחובות. המשטרה היהודית בלודז' ביצעה את הפינוי במשך יום וחצי, אולם כבר ב-7 בספטמבר נכנסו הגרמנים וביצעו בעצמם את הגירוש בסיוע המשטרה היהודית משום שקצב הגירושים לא השביע את רצונם. השוטרים היהודים הורו לדיירי הבית לרדת לחצר, שם ערכו אנשי הגסטפו והמשטרה הגרמנית סלקציה אכזרית, בלי להתחשב ברשימות, בתעודות עבודה או בגיל הנידונים. המחזות היו קשים. לא הייתה כמעט משפחה שלא נפגעה. באקציה רצחו הגרמנים בדם קר מאות בני אדם. העוצר הסתיים ב-12 בספטמבר, ובתי החרושת והמלאכה נפתחו יומיים אחר כך.
בימי השְּׁפֵּרָה גורשו לחלמנו 15,685, בני אדם, כשליש מהם ילדים בני חמש-עשרה, ובהם גם שרה קלינלרר. הקבוצה הגדולה ביותר של המגורשים הייתה דווקא בני שש-עשרה עד חמישים וחמש, כלומר אנשים בגיל העבודה, שלא כפי שחזה והבטיח רומקובסקי.
השְּׁפֵּרָה הותירה צלקת כואבת בלבם של הניצולים. עד היום, על אף שבעת מדורי הגיהינום שעברו מאז ועד סיום המלחמה, נשארה השְּׁפֵּרָה בעיני הניצולים אחת הטראומות הקשות ביותר שחוו, והם מרבים לתארה בעדויותיהם.
מתוך: מיכל אונגר, לודז' – אחרון הגטאות בפולין, יד ושם, ירושלים תשס"ה, עמ' 310-299.
פרטי מוסר דף העד: יוסף גולדברג
מה ידוע על ממלא דף העד?
את דף העד שלפנינו מילא יוסף גולדברג, בן דודה של שרה בשנת 1978. יוסף אינו מציין אם הוא ניצול שואה. נוסף על דף העד של שרה, מילא יוסף דפים רבים על בני משפחת קלינלרר, ובעזרתם היה אפשר לבנות עץ משפחה ענף.
בניית עץ המשפחה התאפשרה בזכות האנשים שמסרו דפי עד להיכל השמות ביד ושם. כאשר בידי מוסר דף העד אין מידע על גורל כל בני המשפחה בתקופת השואה, אי אפשר לבנות עץ משפחה מפורט. לכן יש בהיכל השמות דפי עד שנרשם בהם שסיבת המוות אינה ידועה ואף דפי עד שמוסר דף העד אינו בטוח שהאדם שאת פרטיו הוא ממלא אכן נספה.
מכיוון שמשפחות שלמות נספו ולעתים לא נותר שריד ממקום יישוב שלם, עדיין לא ידוע גורלם של כמחצית מהאנשים שנספו בשואה. אולם מקרים מעטים של איחוד מחדש של קרובי משפחה שנחשבו מתים ולעתים נרשם שמם בדפי העד מעוררים את התקווה שבני משפחה שלא ידוע מה עלה בגורלם עדיין חיים. עם זאת, ככל שהשנים חולפות ואין מידע חדש על גורל בני המשפחה, הולך וגובר רצונם של ניצולי השואה להספיק ולהנציח את שמות יקיריהם. לכן ניכר ניסיונם של בני דור השואה ושל הדורות שאחריהם להתחקות על סיפור החיים של קרובי משפחתם ולשמור אותו במשמרת עולם בהיכל השמות של יד ושם. מעץ המשפחה של יוסף ושרה אפשר ללמוד לא מעט על הטרגדיה שפקדה את ניצולי השואה ואת העם היהודי, טרגדיה שהתבררה במלואה רק עם סיום המלחמה.
איך אנחנו יודעים את זה?
ניתן לערוך חיפוש מתקדם במאגר המרכזי לשמות קורבנות השואה תחת שם המצהיר, כלומר ממלא דף העד. חיפוש שכזה יכול להניב דפי עד נוספים על אותה משפחה וכך ניתן לבנות עץ משפחה. כאשר נבדוק את דפי העד של המשפחה המורחבת יוכל להירקם ולהיחשף סיפורם של שאר בני המשפחה.
תאריך מסירת דף העד: ח' אלול (10/9/78)
מתי מילא יוסף גולדברג את דף העד?
את דף העד שלפנינו, כמו את דפי העד האחרים של בני משפחתו שנספו, מילא יוסף גולדברג, בן דודה של שרה, בשנת 1978, שלושים ושלוש שנים אחרי המלחמה. פעמים רבות מולאו דפי העד עשרות שנים לאחר המלחמה, בעיקר כאשר הניצולים חשים כי ככל שעובר הזמן ההנצחה חשובה ומשמעותית יותר.
בשנת 1953 נחקק במדינת ישראל "חוק זיכרון השואה והגבורה- יד ושם". על פי החוק הוקמה בירושלים רשות הזיכרון - יד ושם - ונקבעו תפקידיה. בין השאר נקבע כי ליד ושם הסמכות להעניק אזרחות זיכרון לבני העם היהודי שנספו בשואה לאות היאספם אל עמם: "אזרחות זיכרון יכול שתוענק לאותו חלק מהעם היהודי שנספה בשואה במשותף או לכל אחד מבני העם היהודי שבעבורו מבקשים זאת".
זמן קצר לאחר הקמתו החל יד ושם לאסוף את שמות היהודים שנספו בשואה. שמות הנספים ופרטיהם הביוגרפיים נרשמים בדפי עד ונשמרים בהיכל השמות. במשך יותר מארבעים וחמש שנים יד ושם אוסף דפי עד בישראל ובעולם כולו. באיסוף השמות משתתפים ארגונים יהודיים וקהילות יהודיות, בתי כנסת וקבוצות מתנדבים, ובעת האחרונה גם תלמידי בתי הספר התיכוניים בארץ.
במדינת ישראל הצעירה החל פרויקט איסוף השמות כבר בשנת 1955. תחנות הרישום הוצבו במקומות שונים בארץ, ופורסמו מודעות בעיתונים המבקשות מהציבור למלא דפי עד. כעבור מספר שנים, לקראת סוף שנות ה-50, החלו פוקדים לעבור מבית לבית ולאסוף את דפי העד. העשורים הראשונים לקיומה של מדינת ישראל הוצגו על פי רוב כתקופה שבה שתקו ניצולי השואה והחברה הישראלית לא רצתה לשמוע על השואה, ומעניין לגלות כי דווקא בתקופה זו מילא הציבור כ-883,000 דפי עד. רובם מולאו בארץ, מיעוטם בחו"ל. למעשה, השואה לא ירדה מסדר היום הציבורי בשנות ה-50: נוסף על פרויקט דפי העד, חוקקה הכנסת חוקים דוגמת "החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם" ו"חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה", הוצאו לאור ספרי "יזכור" של קהילות, הוקמו אנדרטות זיכרון ועלו לדיון ציבורי סוער נושא "השילומים" מגרמניה ומשפט קסטנר.
בעשור הראשון תוכננו הטפסים של דפי העד כך ששם ההורה ושמות ילדיו נכתבו בדף עד אחד. כשליש מהטפסים המצויים היום בהיכל השמות הם טפסים משנות ה-50. במהלך השנים שונה מבנה דף העד כמה פעמים, ומשנות ה-60 ואילך רשומים שמות הילדים בדפי עד משלהם, מתוך תפיסה שכל אחד מהילדים הללו זכאי למצבה סמלית נפרדת. נוסף על כך, אנשי היכל השמות שוקדים על מילוי דפי עד נפרדים לילדים ששמותיהם נרשמו בדפי העד של הוריהם בשנות ה-50.
שלא על פי התפיסה הרווחת שיחס החברה הישראלית לשואה השתנה בעקבות משפט אייכמן בשנים 1962-1961, הרי הנתונים הסטטיסטיים מראים שדווקא בשנות ה-60 וה-70 מולאו פחות דפי עד: בשנים 1983-1962 מילא הציבור עוד כ-124,000 דפי עד. עד אמצע שנות השמונים מולאו סך הכול כמיליון דפי עד, יותר מ-80% מהם בשנות ה-50.
בשנים 1991-1984, אז החלו משלחות של בני נוער מבתי הספר התיכוניים בארץ לנסוע לפולין, מולאו יותר דפי עד: בשנים 1989-1984 מולאו בממוצע כ-15,000 דפים מדי שנה, ובשנת 1990 מולאו כ-30,000 דפי עד. בשנים אלו יותר ממחצית ממוסרי דף העד היו מחוץ לארץ.
משנת 1992 החל היכל השמות למחשב את דפי העד. מפעל מחשוב השמות הוא בעל חשיבות רבה לדור ההמשך שמחפש אחר שורשי המשפחה ומבקש למצוא את עקבותיו של העולם שחרב. השואה הייתה זה מכבר לחלק אינטגרלי של הזיכרון הקולקטיבי ושל ההוויה היהודית-ישראלית. נוסף על הזיכרון הציבורי-הקולקטיבי, יש היום מקום לזיכרון הפרטי, לחיפוש ולהעמקה בשורשי העבר המשפחתיים. במשך שנים העדיפו ניצולי שואה רבים שלא לעורר את הזיכרון ולא סיפרו דבר לילדיהם. כעת, שנים רבות אחרי המלחמה ולאחר שחלו תמורות במעמדם של ניצולי השואה בחברה הישראלית, בגילם, ביחסם לעבר וביכולתם להתמודד עמו, החלו מגיעים סבים וסבתות רבים עם נכדיהם לחקור את סיפור החיים המשפחתי שאבד בשואה. בשנים אלו המשיכו להגיע דפי עד: בשנים 1998-1992, שנות העלייה היהודית הגדולה מברית המועצות לשעבר, נוספו עוד כ-200,000 דפי עד, ובשנת 1999 נוספו יותר מ-400,000 דפי עד. מאגר השמות עלה לאינטרנט בשנת 2004 וכלל תיעוד על שלושה מיליון שמות של קרבנות. בשעתו, העמיק יד ושם את החיפוש ברחבי העולם באמצעות ייסוד פרויקט איסוף שמות קרבנות השואה. לפרויקט שותפים קהילות וארגונים יהודיים ברחבי העולם המעודדים משפחות ויחידים לחפש בדחיפות שמות של קרבנות שואה הידועים להם במאגר השמות, ומסייעים להם להשלים את התיעוד ההיסטורי באמצעות מסירת דפי עֵד, תצלומים ותיעוד אישי אחר הנוגעים לקרבנות.
ב-2014 הורחב מאגר השמות כדי להגדיל את הנגישות למידע רב השמור ביד ושם בנוגע ליהודים שנרדפו בתקופת השואה. נוספו פרטים אודות קרבנות שלא תועדו בעבר, ובכללם פרטים לגבי כאלו שלא ניתן לקבוע מה עלה בגורלם. לדוגמא, מידע על קרוב למחצית ממיליון וחצי יהודים שנמלטו או פונו לאזורים במרכז ברית המועצות כתוצאה ממבצע ברברוסה שהחל ב-22 ביוני 1941. ככל הנראה, רבים מהאנשים הללו לא שרדו. המאמצים להשגת מידע מהימן על גורלם עדיין נמשכים. כיום ארבעה וחצי מתוך ששת מליון היהודים שנרצחו בידי הנאצים ובידי עוזריהם מונצחים במאגר, הכולל מידע על קרבנות השואה: הנרצחים, ואחרים שלא ניתן לקבוע מה עלה בגורלם.
