מידע למבקרים
שעות פתיחה:

יום א' - ה': 17:00-9:00

יום ו' וערבי חג: 14:00-9:00

יד ושם סגור בשבתות ובחגי ישראל

הכניסה למוזיאון לתולדות השואה תתאפשר רק לילדים מעל גיל 10. אין כניסה לתינוקות בעגלה או במנשא.

הוראות הגעה:
למידע נוסף לחצו כן

"מיר קומען אָן" - במאי: אלכסנדר פורד

לעבענס-קונסט (אמנות החיים)

אסף טל
  1. דברים, ט"ו, ח'.
  2. Eliach Yaffa, There once was a world – A 900-year chronicle of the shtetl Eishyshok, Back Bay Books, 1998, p. 210.
  3. ראו למשל את הסקירה ההיסטורית שבמרכזיה הפדגוגית בבית הספר המרכזי להוראת השואה ביד ושם וכן את מאמרו של ישראל ברטל "מקורפורציה לאומה: יהודים כמיעוט אתני במזרח אירופה", הספרייה הווירטואלית של מט"ח. 
  4. יז'י טומאשבסקי, "היהודים במשק פולין בשנים 1939-1918", ברטל ישראל וגוטמן ישראל (עורכים), קיום ושבר. יהודי פולין לדורותיהם, כרך א' – פרקי היסטוריה, מרכז זלמן שז"ר לתולדות ישראל, ירושלים, 1997, ע"מ 424-423. ראוי להזכיר בין היתר את מדיניות ה"אדרבא" (owszem), דהיינו עמדתה של הממשלה הפולנית נגד פגיעה פיזית ביהודים אך "חרם כלכלי - אדרבא". שם, ע"מ 426-424.  
  5. ח.ש. קאַזדאַן [עורך], מעדעם סאַנאַטאָריע בוך, פֿאַרלאַג "המנורה", תל-אביב 1971, עמ' 38. כל הציטוטים מיידיש תורגמו על ידי אלא אם צויין אחרת.
  6. ולדימיר (דווידוביץ) מדם, 1923-18799. יליד ליפאיה (רוסיה דאז, היום לטביה). פעיל ואידיאולוג של מפלגת הבונד. על שמו קרויה גם ספרית היידיש מדם בפריז, מוסד  תרבות היידיש הגדול ביותר באירופה. אביו של מדם היה רופא בצבא הרוסי והמיר את דתו לנצרות. מדם התחנך בגימנסיה במינסק, ולאחר מכן למד רפואה באוניברסיטת קייב. אז גבר עניינו בתרבות הפועלים היידישיסטית ובתנאי החיים של הפועלים, ובייחוד בהיעדר הכרה בלאום יהודי ובזכות היהודים לשביתה. מדם למד יידיש בגיל 22 מאחר שמשפחתו לא נהגה לדבר בשפה זו. בעקבות שביתת סטודנטים ב-1898 עזב את האוניברסיטה והצטרף לחבריו הסוציאליסטים-מרקסיסטים במינסק. לאחר מכן עבר לשוויץ ועבד בעיתון היומי של פטרסבורג. עיסוקיו בפועלים דוברי היידיש ובאנטישמיות הפכו אותו בהמשך לאחד האידיאולוגים המובילים של תנועת הבונד, שנוסדה בוילנה ב-1897. מדם, כבונדיסטים אחרים, הביע התנגדות למרקסיזם הרוסי ואף לקו המפלגתי של לנין. תנועת הבונד זכתה להצלחה בקרב סוציאליסטים יהודים ברחבי אירופה (שחלקם גלו מברה"מ). מדם היגר לארה"ב והתיישב בניו יורק ב-1921. כתביו כוללים את הדוקטרינה של הבונד. כתבים נוספים של מדם יצאו לאור ב-1929, לאחר מותו. 
  7. מעדעם־סאַנאַטאָריע אין מיעדזעשין, פֿאַרוואַלטונג פֿון מעדעם־סאַנאַטאָריע, ווארשע 1932, ע"מ 3. אלבום שיצא על־ידי הנהלת הסניטריום בשנות פעילותו.
  8. קאזדאן, שם, עמ' 41.
  9. יצחק לודן, "גן עדן היה קצר ימים", מר בני ועמית חנה, דווקא – ארץ יידיש ותרבותה, גיליון 2, ינואר 2007, עמ' 31-28. 
  10. מעדעם סאנעטאריע, שם.
  11. קאזדאן, שם, עמ' 19. 
  12. רחל מינץ, ארכיון יד ושם O.33/1073 (יידיש).
  13. ונדה וסילבסקה (Wanda Wasilewska)1964-19055) ). וסילבסקה, ילידת קרקוב, הייתה סופרת פולנית קומוניסטית שפעלה גם בברה"מ. אביה לאון וסילבסקה היה  פוליטיקאי וחבר המפלגה הסוציאליסטית הפולנית. וסילבסקה למדה פילוסופיה באוניברסיטת ורשה, וכן פולנית וספרות פולנית באוניברסיטה הייגלונית בקרקוב, שם סיימה את לימודי הדוקטורט. וסילבסקה עבדה כמורה וכעיתונאית בעיתוני שמאל. היא הייתה חברה במפלגה הסוציאליסטית הפולנית (PPS), שבה מונתה לחברת מועצה. לאחר פרוץ המלחמה ב-1939 נמלטה וסילבסקה ללבוב וקיבלה אזרחות סובייטית. וסילבסקה הייתה פעילה בחוגים קומוניסטיים בשטחי ברה"מ והמשיכה לעסוק בעיתונות, וב-1940 סטלין העניק לה חברות בסובייט (המועצה העליונה בברה"מ). כקומוניסטית היא תמכה בשילובה של פולין כרפובליקה סובייטית בברה"מ. כיוצרת, וסילבסקה הייתה מהראשונות שנהו אחר זרם הסוציאל-ריאליזם. היא פרסמה ספרים רבים בפרוזה ובשירה, זכתה בשלושה פרסי סטלין לספרות, ויצירותיה נלמדו כחלק מתכנית הלימודים בפולין הקומוניסטית.
  14. Hoberman, Ibid, p. 228. 
  15. לודן יצחק, שם, עמ' 29.
  16. ליובאַ קאַנטאָראָוויטש-גילינסקי, " דער פֿילם 'מיר קומען אָן' ", בתוך: קאַזדאַן, ח.ש, שם, עמ' 174.
  17. הכוונה למס שהוטל על בשר כשר.
  18. הקטע המדוקלם מתוך "מיר קומען אָן" 16:55-17:17:29. 
  19. מתוך הסרט ובתרגום חופשי מאוד 01:01:00-01:02:57.
  20. מרקוס זילבר, "מרים היא חנה'לה, לייזר הוא ולאדק", מר בני ועמית חנה, דווקא – ארץ יידיש ותרבותה, גיליון 2, ינואר 2007, עמ' 33. ראו גם את מאמר הביקורת על הסרט של מ. כיטאיי, המופיע כאן בנספחים בתרגום עברי.
  21. מ.ק., ליטערארישע בלעטער, נומ. 20, 15 במאי 1936, עמ' 318. למאמר המקורי ביידיש
  22. נתן גרוס, תולדות הקולנוע היהודי בפולין 1910-1950, הוצאת מאגנס, ירושלים תש"ן, עמ' 85.

"מיר קומען אָן"
במאי: אלכסנדר פורד
פולין, 1936 / פולנית ויידיש (בתרגום לאנגלית) / 65 דקות

 

הסרט "מיר קומען אָן" משנת 1935 מתעד את סנטוריום ע"ש ולדימיר מֶדֶם. במאמר שלהלן נדון בראשיתו של הסניטריום ע"ש מדם בפרברי , ברקע להיווסדו, בפעילות ובאופן התנהלות המוסד, בסרט שנעשה לצרכי גיוס כספים להמשך ולהרחבת עבודות הסעד והרווחה של המקום ובשלבים האחרונים לפעילותו בתקופת השואה.

פתח דבר

גיליון זה של העיתון המקוון עוסק בחינוך יהודי לפני המלחמה. בגיליון הקודם עסקתי בסרט "אונדזערע קינדער", המתעד את פעילותו של בית יתומים שהוקם או חידש את פעולתו לאחר השואה, ובאופן מסוים ניתן לראות בו את האחרית של פעילות הצדקה והרווחה בחברה היהודית שלפני המלחמה. בפתח הדברים אדון ברווחה, בסעד ובצדקה בחברה היהודית במזרח-אירופה לפני המלחמה, ועל רקע זה בהקמתו של הסנטוריום ע"ש ולדימיר מֶדֶם לילדים חולי שחפת ובסרט שהופק על המוסד.

סעד ורווחה בחברה היהודית במזרח אירופה

צדקה היא ערך מרכזי בשלוש הדתות הגדולות. ממקורותיה היהודיים בכתבי הקודש, דרך הדרשה על ההר בזכות עזרה לעניים ועד להיותה אחת מעמודי האיסלאם. מן הפסוק " פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ"1 ועד לפרשנויות  של חכמי ישראל בנוגע לאופנים הרבים שבהם ניתן לסייע לנזקקים, ולהבטחת ההליך וההתנהלות התקינים של מוסדות צדקה. מראשית הקיום הקהילתי היהודי התמודדו הציבורים השונים עם השכבות החלשות והנזקקות בחברה היהודית. התמודדות זו הובילה ברבות השנים תהליך של מיסוד הצדקה כחלק אינטגרלי ממבנה הקהילה. באופן זה נוצרו מוסדות כגון "הקדש", חינוך, גמילות חסדים, שירותים דתיים, עזרה רפואית וכו'. אלה נסמכו על המדיניות הפיסקלית של הקהילה (הכפופה משלב מסוים לארגוני הגג של הקהילות היהודיות, כגון במקרה המזרח- אירופי בראשית העת החדשה - ועד ארבע הארצות) ועל עיקרון מנחה שלפיו המבוססים כלכלית נדרשים לסייע לנזקקי הקהילה. שורש המושג צדקה – צ.ד.ק הוא הצהרה מוסרית סמנטית שלפיה לצדקה יש צידוק ורציונל ערכי. צדקה ועזרה עצמית וקהילתית הפכו אפוא לחלק ממגוון המבנים והמוסדות של הקהילה היהודית והיבט מהותי באורח החיים המאפיין אותה. ועד ארבע הארצות שנזכר לעיל שימש גם כגורם מפקח על הרשת המסועפת של מוסדות הצדקה של הקהילות היהודיות שתחתיו.2

מוסדות קהילתיים, כגון "מלביש ערומים", "ביקור חולים", "לינת צדק", "הכנסת כלה", "עזרת יולדת", "הכנסת אורחים והקדש", "גמילות חסדים", "פדיון שבויים", בתי תמחוי ומטבחים ציבוריים וארגון "בני חיל" שהתמודד עם המפגעים של מלחמת העולם ה-I) היו רק חלק מהמוסדות שליוו את הקהילות היהודיות המסורתיות בעשורים האחרונים לקיומן.

במפנה המאות ה-19 וה-20 התסיסה החברתית-כלכלית והפוליטית בשטחי האימפריה הרוסית הביאה יהודים רבים לחפש את מקומם בהתארגנויות פוליטיות שייטיבו עם מצבם החברתי והחומרי. תהליכי המודרניזציה שלא פסחו על היהודים הולידו ניסיונות "תיקון" עצמי בקרב העם היהודי וקריאות לרפורמות חברתיות וחינוכיות, להשתלבות בחברה המודרנית ועוד. תוצר מובהק של תהליכים אלה הוא "החדר המתוקן", מסגרות חינוך מפלגתיות, בעיקרן ביידיש או בעברית, כגון ציש"אָ, תרבות, בית יעקב ורשתות חינוך אחרות3.

אף-על-פי שתקופת שלטונו של המרשל יוזף פילסודסקי (1935-1926) לא אופיינה באנטישמיות שלטונית, המשבר הכלכלי והשאלה החברתית והלאומית הובילו לכך שעם מותו של פילסודסקי חלה הקצנה במגמות האנטישמיות השלטוניות. הצעדים האנטי יהודיים שננקטו על ידי המשטר הפולני בשנים אלה, פגעו קשות ביהודי פולין. פעילותם הכלכלית הוגבלה וממדי העוני גברו. רפורמות שהונהגו בכלכלה הפולנית גם הן הקשו על עצמאים ובעלי מלאכה יהודים בתחום המקצועי4. עם זאת, ובמידה מסוימת כריאקציה לעוני ולדלות, יהדות פולין אופיינה בגיוון תרבותי ואידיאולוגי שנותב לפעילות פוליטית וחברתית ענפה.

  • 1. דברים, ט"ו, ח'.
  • 2. Eliach Yaffa, There once was a world – A 900-year chronicle of the shtetl Eishyshok, Back Bay Books, 1998, p. 210.
  • 3. ראו למשל את הסקירה ההיסטורית שבמרכזיה הפדגוגית בבית הספר המרכזי להוראת השואה ביד ושם וכן את מאמרו של ישראל ברטל "מקורפורציה לאומה: יהודים כמיעוט אתני במזרח אירופה", הספרייה הווירטואלית של מט"ח.
  • 4. טומאשבסקי יז'י, "היהודים במשק פולין בשנים 1939-1918", ברטל ישראל וגוטמן ישראל (עורכים), קיום ושבר. יהודי פולין לדורותיהם, כרך א' – פרקי היסטוריה, מרכז זלמן שז"ר לתולדות ישראל, ירושלים, 1997, ע"מ 424-423. ראוי להזכיר בין היתר את מדיניות ה"אדרבא" (owszem), דהיינו עמדתה של הממשלה הפולנית נגד פגיעה פיזית ביהודים אך "חרם כלכלי - אדרבא". שם, ע"מ 426-424.

הסנטוריום ע"ש מֶדֶם

הסנטוריום ע"ש ולדימיר מֶדֶם נוסד ב-18 בינואר 1926 על ידי רשת בתי-הספר ביידיש ציש”אָ (צענטראַלע ייִדישע שול-אָרגאַניזאַציע) בפרבר מיידזשין בסביבות ורשה. רשת בתי הספר ציש"א (צענטראַלע ייִדישע שול־אָרגאַניזאַציע - הארגון המרכזי של בתי-ספר ביידיש) הוקמה על ידי המפלגות היהודיות הסוציאליסטיות בפולין בשנת 1921, והייתה סוציאליסטית וחילונית ברוחה. שפת ההוראה בציש"א הייתה יידיש, ומחנכיה הדגישו את חשיבותה של הסולידריות עם מעמד הפועלים. בין כה וכה מרבית התלמידים השתייכו למעמד זה. ברוח העקרונות החינוכיים של ציש"א יוסדו גם מושבות או מחנות קיץ (זומער קאָלאָניעס) שיועדו לילדים יהודים. מחנות הקיץ נועדו להטבת מצבם של ילדי מעמד הפועלים - לדאגה לרווחתם ולהתפתחותם התקינה בסביבה טבעית המנוגדת לקיום העירוני המחניק. במסגרות אלה הילדים שהו במשך 4-3 שבועות, ובהן גם התפתחו התפיסות החינוכיות שעמדו ביסודו של סנטוריום מדם5. המוסד קיבל את שמו של ולדימיר מֶדֶם6, ממנהיגי הסוציאליסטים היהודים ואידיאולוג של מפלגת הבונד.

סנטוריום מֶדֶם היה בית הבראה לילדים אך גם מוסד חינוכי. היה זה מקום מפלט לילדים יהודים מכל שכבות האוכלוסייה (אם כי מרבית הילדים באו ממשפחות נזקקות) שאִפשר לילדים להתרפא ולשקם את גופם ואת נפשם בסביבה כפרית. הסנטוריום קלט ילדים בגילים 16-6 שנאלצו, עקב בריאותם הרופפת, לשהות כמה חודשים באוויר נקי וצח. הילדים שהו במקום בין 2 ל-5 חודשים, ובמקרים מסוימים עד 10-9 חודשים. בשנת 1932 דיווחה הנהלת הסנטוריום על מספר הילדים שבאפשרותה לקלוט: 115 מקומות בחורף ו-160 מקומות בקיץ7. עד 1939 עברו בסנטוריום יותר מעשרת אלפים ילדים8.

המקום נוהל על פי עקרונות חינוכיים של דמוקרטיה ושוויון בין הילדים. ניתן לראות זאת בברכת הקבלה לחברים החדשים (תצלום משמאל). יצחק לודן, ששהה בסנטוריום בילדותו, נזכר כי "שלושת עקרונות היסוד של הסנטוריום היו שלוש 'ל': 'לופֿט, ליכט און ליבע'", ובעברית שלוש "א": אוויר, אור ואהבה. את שני היסודות הראשונים סיפק הטבע. את השלישי – הסנטוריום9. ילדי הסנטוריום היו חברים שווים והתנדבו לוועדות המופקדות על תחומים שונים שייצגו את המנהל העצמי והעצמאי של הילדים, ובראשם מועצת הילדים.

מעניין לגלות שאף שהסנטוריום היה מוסד יהודי, הוא קיבל בברכה גם ילדים פולנים, שבשלב מסוים חלקם בחניכי המקום הגיע ל-13%. צוות המוסד ציין שגם הילדים הפולנים השתלבו במקום, במהרה ואף למדו יידיש מחבריהם היהודים ומן הצוות10. שיטות החינוך הייחודיות במקום וכן עקרונות המנהל העצמי סייעו לבסס את המוניטין של הסנטוריום כמוסד חינוכי-בריאותי חלוצי ומצליח. בין חניכיו הנודעים היו מארק אדלמן, ממפקדי מרד גטו ורשה, וּולדקה מיד.

ב-5 בספטמבר 1939, חמישה ימים אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה, לאחר שמטוס גרמני הפיל פצצה על בית יתומים באוטווצק, הנהלת הסנטוריום החליטה לשלוח את הילדים לבתיהם ולמשפחותיהם ולסגור את המוסד. בחודש דצמבר 1939, בתקופת הכיבוש הגרמני, חודשה פעילותו של המקום. במסגרת זו קלט הסנטוריום כ-200 יהודים שהוצאו מגטו ורשה והיה עבורם מקלט ומגן מתנאי הקיום המחרידים שבגטו.

אולם לאחר כשלוש שנים של הישרדות תחת הכיבוש הנאצי הפרק המרשים הזה בתולדות יהדות פולין בא אל סיומו. ב-22 באוגוסט 1942 200 מילדי המוסד ועוד חלק מחבריהם וסגל הסנטוריום נשלחו אל מותם בטרבלינקה11. על פי עדותה של רחל מינץ על ד"ר טולה מינץ, רופאת ילדים שעבדה בסנטוריום והתגוררה במקום עם בנה בפברואר 1943, חיילי ס"ס הקיפו את הסנטוריום "... איש הגסטאפו אמר [לה] כפי שאמרו לד"ר קורצ'אק: 'גב' ד"ר, באנו לקחת רק את הילדים. את והסגל שלך יכולים להישאר כאן' ". על פי העדויות המאוחרות של נשות הסגל הנוצריות, "כל הסגל היהודי החליט ללכת עם הילדים אל המוות."12

נראה שקשה להימנע מהשוואת תולדותיו של סנטוריום מדם לסיפור קורותיו של בית היתומים של יאנוש קורצ'אק בגטו ורשה. המקום, שהתנהל על פי תפיסות פדגוגיות ייחודיות ששמו דגש על שיקומם הגופני והנפשי של הילדים בחיק הטבע ועל מנהל עצמי של הילדים במסגרת דמוקרטית, נשא דמיון רב למפעלו הנודע של יאנוש קורצ'אק. לדאבון הלב, גם קִצו היה דומה.

  • 5. קאַזדאַן, ח.ש. [עורך], מעדעם סאַנאַטאָריע בוך, פֿאַרלאַג "המנורה", תל-אביב 1971, עמ' 38. כל הציטוטים מיידיש תורגמו על ידי (אסף טל) אלא אם צויין אחרת.
  • 6. ולדימיר (דווידוביץ) מדם, 1923-1879. יליד ליפאיה (רוסיה דאז, היום לטביה). פעיל ואידיאולוג של מפלגת הבונד. על שמו קרויה גם ספרית היידיש מדם בפריז, מוסד תרבות היידיש הגדול ביותר באירופה. אביו של מדם היה רופא בצבא הרוסי והמיר את דתו לנצרות. מדם התחנך בגימנסיה במינסק, ולאחר מכן למד רפואה באוניברסיטת קייב. אז גבר עניינו בתרבות הפועלים היידישיסטית ובתנאי החיים של הפועלים, ובייחוד בהיעדר הכרה בלאום יהודי ובזכות היהודים לשביתה. מדם למד יידיש בגיל 22 מאחר שמשפחתו לא נהגה לדבר בשפה זו. בעקבות שביתת סטודנטים ב-1898 עזב את האוניברסיטה והצטרף לחבריו הסוציאליסטים-מרקסיסטים במינסק. לאחר מכן עבר לשוויץ ועבד בעיתון היומי של פטרסבורג. עיסוקיו בפועלים דוברי היידיש ובאנטישמיות הפכו אותו בהמשך לאחד האידיאולוגים המובילים של תנועת הבונד, שנוסדה בוילנה ב-1897. מדם, כבונדיסטים אחרים, הביע התנגדות למרקסיזם הרוסי ואף לקו המפלגתי של לנין. תנועת הבונד זכתה להצלחה בקרב סוציאליסטים יהודים ברחבי אירופה (שחלקם גלו מברה"מ). מדם היגר לארה"ב והתיישב בניו יורק ב-1921. כתביו כוללים את הדוקטרינה של הבונד. כתבים נוספים של מדם יצאו לאור ב-1929, לאחר מותו.
  • 7. מעדעם־סאַנאַטאָריע אין מיעדזעשין, פֿאַרוואַלטונג פֿון מעדעם־סאַנאַטאָריע, ווארשע 1932, ע"מ 3. אלבום שיצא על־ידי הנהלת הסניטריום בשנות פעילותו.
  • 8. קאזדאן, שם, עמ' 41.
  • 9. לודן יצחק, "גן עדן היה קצר ימים", מר בני ועמית חנה, דווקא – ארץ יידיש ותרבותה, גיליון 2, ינואר 2007, עמ' 31-28.
  • 10. מעדעם סאנעטאריע, שם.
  • 11. קאזדאן, שם, עמ' 19.
  • 12. רחל מינץ, ארכיון יד ושם O.33/1073 (יידיש).

הסרט

ברקע למוסד הנדון במאמר, עומד חזון אידיאולוגי-חברתי שזכה להגשמה חלקית וזמנית ונגדע באיבו במהלך השואה. ולאור הדברים הללו, יש לומר כי הסרט, כמו משתתפיו, מעולם לא נועד להיות לסרט זיכרון או למסמך של הנצחה, ובמובן זה לא בחר את גורלו. על כן ראוי להתבונן במפעל שאותו הסרט מתעד, ובהקשר שבו הבמאי ניסה להציגו.

מיר קומען אָן משנת 1935 מתעד את סנטוריום מדם, שנוסד עשור קודם לכן על ידי רשת בתי הספר היידישיסטית-סוציאליסטית ציש"אָ (צענטראַלע ייִדישע שול-אָרגאַניזאַציע) בפרבר מיידזשין בסביבות ורשה.

סרטיו הראשונים של פורד, "הולדת העיתון" ו"הדופק של מנצ'סטר הפולנית", עסקו בסוגיות חברתיות, וזירת התרחשותם הייתה שכונות הפועלים שבהן נולד פורד. דמותו של אלכסנדר פורד ויצירותיו הקולנועיות נסקרו בהרחבה במאמרה של מימי אש בגיליון זה.

מיר קומען אָן, כמו "לגיון הרחוב", הוא סרט עלילתי בסגנון ריאליסטי (מהסרטים הראשונים שבהם לוהקו ילדים שאינם שחקנים). נראה שהרעיון להפקת הסרט היה של שלמה גילינסקי, מנהל המוסד וממייסדי הסנטוריום, או של ג.מ. נוימן. התסריט לסרט נכתב על ידי סופרת פולנייה בשם ונדה וסילבסקה13 בשיתוף עם שלושה ממחנכי ציש"אָ. וסילבסקה, פעילה סוציאליסטית, טיפלה בעבר בסוגיות יהודיות כשפרסמה את ספרה "האמת על אנטישמיות"14, ובתה הייתה מחניכות המוסד, שבו למדה יידיש וקיבלה את השם גיטל מחברותיה היהודיות15.

ליובה קנטרוביץ'-גילינסקי, אשתו של שלמה גילינסקי מנהל המוסד, נזכרה בעקבות הצפייה בסרט בחוויותיה במוסד:

"כל כך הרבה חוויות ניעורו בלבי: ילדים, חברים שלי, מורים-מחנכים, הווילה של הסנטוריום, הבניין הישן והחדש, המרפסות. לנגד עיני רצו-חלפו שנות העבר היצירתיות ביותר. אני הייתי עדה לעשיית הסרט בהנהגתו של בעלי, שלמה גילינסקי;

הסרט "מיר קומען אָן" היה מאמץ משותף של כל משפחת סניטוריום מדם. הכול, פשוט הכול, גדול וקטן, הציגו יוזמות ורעיונות מקוריים. באיזה אושר ובאיזו יצירתיות התמלאו הימים בסנטוריום בזמן צילומי הסרט. היער והסביבה הדהדו בשירה ובצחוק. כמה חברות והרמוניה חברו יחדיו כדי להגיע ל[תוצאה] הטובה ביותר. כמה קרנו אז פני הילדים [...] לא שחקנים-כוכבים השתתפו בסרט. ילדים, מורים – הכל הושג באמצעים הקיימים, כולל [קטעי] מוזיקה שיצר מורנו יאנקל טרויפינסקי, שירים ששרו הילדים מבית הספר שבסנטוריום שלנו. זה היה מאמץ קולקטיבי. [...] אימעק, אחד משלושת הגיבורים בסרט, ילד מפוחד מן החדר, היה חשדן עם הגעתו לסנטוריום, אבל אט-אט, בלהיטות של ילד, הוא הסתגל לביתו החדש והתקבל באהבה רבה."16

הסרט נעשה ברוח תפיסת העולם של רשת בתי-הספר ביידיש ציש"אָ, והוא מציב במרכז את הילד ואת פוטנציאל הכוחות הגלומים בו וברוחו היצירתית. בהצגת הסנטוריום באמצעות דמותו של זלמן, החבר החדש, אנו רואים כיצד הילדים מגדול ועד קטן נעשו אזרחים שווים ברפובליקת הילדים. הסרט מציג כיצד צוות המוסד שם לו למטרה לשקם את הילדים בגופם ובנפשם. תהליך זה מתבטא באוסף של סצנות מחיי היומיום של ילדי הסנטוריום, הנהנים מתזונה מספקת, מהיגיינה נאותה, מן הטבע והמרחבים, מלימודים ומפעילות גופנית17.

"מיר קומען אָן" פותח בצילומים של רחוב צר ברובע יהודי שנועדו להמחיש את תנאי הקיום והצפיפות. תנועת המצלמה מעלה לכיוון השמיים מדגישה את המחסור באוויר ובאור שמש. השוטים כולם מעבירים אווירה קלאוסטרופובית, המחוזקת על ידי הצילומים בדירה שבה משפחה יהודית בת ארבעה דורות מצטופפת בצוותא בחלל אחד, ואיש-איש במלאכתו עוסק. ניכרת התמקדות ברורה במעמד הפועלים - בעלי מלאכה קטנים, סנדלרים, חייטים. ברקע הקריין מבהיר לצופים שבהיעדר עבודה ומשכורת, לפועלים המובטלים לא נותר אלא להמתין. דמויות מוצללות של פועלים חולפות מול שלט המבשר על סגירתו של מפעל. דיוקנאות מנציחים פנים אקספרסיביים מאוד, העיניים מיואשות.

הדקות הראשונות של הסרט מתמקדות בחברה שבה הצירוף של עיור, תיעוש, עוני וצפיפות יוצר תהליך של ניוון, ריקבון המתפשט והולך, ואינו מאפשר, למשל, את התפתחותם התקינה של ילדים. התמונות מכמירות הלב מציגות תינוק שחלב אמו אינו מזין דיו ופעוט בן שלוש שנזקק לקביים. והרי מצבים אלה מנוגדים ל"דרך הטבע". מטבעם של הילדים לשחק ולהשתובב בחוץ, ובמציאות הם נאלצים לזחול מדירות המרתף שלהם אל החצרות הפנימיות ולשחק. הסצנה שבה ילדים רצים אחרי העגלון, מנסים לטפס על עגלתו והוא מכה בהם בשוט, ממחישה סבל, אך גם מראה כיצד הילדים הפנימו את האלימות כלפיהם והכניסו אותה למשחקיהם רגע לאחר מכן. במציאות כזאת הרחוב אינו מהווה מפלט מן הדירות הצפופות. ברחוב פוליפוניה של קולות בשוק, של תגרניו הקוראים והצועקים. כמו כן, הביקורת החברתית לא פוסחת על הרשויות העירוניות, משום שהן נלחמות במסחר הרחוב ובכך מונעות מהעניים גם את לחמם הדל.

תמונות אלה מהוות מעין רקע להמשך הסרט. את חלק המבוא מסכם מונולוג מתוך "המס" מאת מנדלי מוכר ספרים18. המונולוג מדוקלם בבית-ספר יהודי לרגל מאה שנים להולדתו של הסופר הנודע: "היי שלום עיר יהודית גדולה, בה פוגשים אלפי נפשות חיוורות פנים, ופניהן ארוכות כשל המתים / ובך פוגשים עניים רבים מאוד, כחושים [...] / היי שלום עיר אומללה..."19. הילדים מציינים את יום הולדתו של מנדלי מוכר-ספרים. ילדה אחת קוראת: "מנדלי לא שכח את הילדים ביצירותיו.", והמורה מסכים: "מנדלי חלם כל חייו על בתי-ספר ביידיש. בתי-הספר הללו הם ירושה של [חזונו של] מנדלי". החגיגות נחתמות בשיר המנון לבית-הספר היהודי ולמורשתו החברתית והאידיאולוגית. תמונה זו מעגנת את הקשר בין בתי-הספר ביידיש ברשת ציש"אָ, שהיוו את התשתית להקמתו של הסנטוריום ע"ש מדם.

לאחר ההקדמה, אשר חשפה את הצופים לעוני ולתנאי הקיום היהודי הדחוק בערים והכשירה את הקרקע לדיון בסנטוריום, ניתן לעבור למיידזשין, הפרבר הורשאי שמהווה את זירת ההתרחשויות העיקרית של הסרט. ילדי ומחנכי הסנטוריום קולטים את החניכים החדשים.

ברכה ממועצת הילדים לחברים חדשים. היה ברוך, חבר חדש!

מועצת הילדים

זהו הסנטוריום ע"ש מדם. כולנו כאן חברים. הסנטוריום ע"ש מדם נבנה בסיוע הפועלים היהודים. הוא נושא את שמו של מנהיג הפועלים הגדול, בונה בית-הספר העממי [ולדימיר] מדם.

1. עִרכו היכרות עם כולם. שאלו אחד את השני כיצד מעבירים את היום בסנטוריום.
2. הביטו וראו כמה נקייה כל פינה. גם אתם צריכים לשמור על הניקיון בכל מקום.
3. דעו: כיצד שומרים הילדים על דבריהם: בגדים, כביסה, נעליים, ספרים, עטים, מחברות וכדומה.
4. בהיכנסכם לחדר האוכל זִכרו: אכלו כמה שיותר ודברו כמה שפחות.
5. המקום מנוהל במנהל עצמי של הילדים. בקשו ממישהו מחברכם החדשים שיכיר לכם את ההנהלה העצמית, את מועצת הילדים.
6. הצטרפו כחברים בקואופרטיב.
8. כתבו לספרייה ותקבלו ספרים לקריאה.
9. כעת אתם חברים שווים עם כולם. אם הטילו עליכם מטלה נתונה, בצעו אותה במדויק, במסירות ובאהבה לסנטוריום מדם.

היו ברוכים!

  • 13. ונדה וסילבסקה (Wanda Wasilewska)1964-1905) ). וסילבסקה, ילידת קרקוב, הייתה סופרת פולנית קומוניסטית שפעלה גם בברה"מ. אביה לאון וסילבסקה היה פוליטיקאי וחבר המפלגה הסוציאליסטית הפולנית. וסילבסקה למדה פילוסופיה באוניברסיטת ורשה, וכן פולנית וספרות פולנית באוניברסיטה הייגלונית בקרקוב, שם סיימה את לימודי הדוקטורט. וסילבסקה עבדה כמורה וכעיתונאית בעיתוני שמאל. היא הייתה חברה במפלגה הסוציאליסטית הפולנית (PPS), שבה מונתה לחברת מועצה. לאחר פרוץ המלחמה ב-1939 נמלטה וסילבסקה ללבוב וקיבלה אזרחות סובייטית. וסילבסקה הייתה פעילה בחוגים קומוניסטיים בשטחי ברה"מ והמשיכה לעסוק בעיתונות, וב-1940 סטלין העניק לה חברות בסובייט (המועצה העליונה בברה"מ). כקומוניסטית היא תמכה בשילובה של פולין כרפובליקה סובייטית בברה"מ. כיוצרת, וסילבסקה הייתה מהראשונות שנהו אחר זרם הסוציאל-ריאליזם. היא פרסמה ספרים רבים בפרוזה ובשירה, זכתה בשלושה פרסי סטלין לספרות, ויצירותיה נלמדו כחלק מתכנית הלימודים בפולין הקומוניסטית.
  • 14. Hoberman, Ibid, p. 228.
  • 15. לודן יצחק, שם, ע"מ 29.
  • 16. ליובאַ קאַנטאָראָוויטש-גילינסקי, " דער פֿילם 'מיר קומען אָן' ", בתוך: קאַזדאַן, ח.ש, שם, עמ' 174.
  • 17. הכוונה למס שהוטל על בשר כשר.
  • 18. הקטע המדוקלם מתוך "מיר קומען אָן" 16:55-17:17:29.
  • 19. מתוך הסרט ובתרגום חופשי מאוד 01:01:00-01:02:57.

המחנך שמברך את הילדים החדשים ונואם בפניהם מזכיר את מורשתו של ולדימיר מדם, מנהיג הפועלים שהעניק למוסד את שמו. המוטו של המוסד הוא חברות ורעות.

בין הילדים המגיעים אנו מתוודעים לילד זלמן ולסיפורו. זלמן מגיע לסנטוריום עם בגדיו השחורים והמסורתיים, ולסיפורו נשוב בהמשך הדברים. המצלמה מתעדת את שגרת חייהם של הילדים לאורך שעות היום. אחד הילדים, שהמום משפע המזון המוגש בשעת הארוחה, נתפס בהמשך לאחר שהחביא בכיסיו לחמניות. להפתעתו של הצעיר הנבוך, המורה מגיב בסלחנות ואורז עבורו את הלחמניות. בנקודה זו הילד ואנו, הצופים, זוכים לשיעור בדבר אופיו של המקום.

כמוסד שייעודו שיקום והבראה, נעשה מאמץ ניכר כדי שלמקום לא ישוּוה אופי של מוסד רפואי. חלק ניכר משגרת החיים של החניכים התנהל בחוץ, ופורד הנציח את הסצנות הללו בסרט. הילדים יוצאים לחצר, אל פינת החי, נוטלים חלק בגידולם של בעלי החיים, מתעמלים ומשחקים במרחבים שסביב למקום. הילד זלמן מתוודע בחוג הטבע ליצורים שלא זכה לראות בעיר.

כדי להכניס את הצופים אל חיי היומיום של חניכי מֶדֶם, פורד משכיל להשתמש בתחבולת ההזרה של החוויה באמצעות דמותו של זלמן. כל הזר והחדש בעיניו של זלמן מאפשר לעדשתו של פורד להיות חומלת ולספק לנו מבט אמפתי ומשועשע לעתים. כך זלמן מתבונן בחשש בילדים המתרחצים במקלחות. הקריין מפרש עבורנו את מחשבותיו של זלמן: "מה? לתת כך למים להתיז עליהם? זה ודאי לא בריא. אך נראה שהם נהנים מכך". והנה הצופים לומדים על חשיבות השמירה של ההיגיינה האישית במקום. שגרת הבוקר, הכוללת את רחצת הפנים ואת צחצוח השיניים, מספקת דוגמה נוספת ודומה – זלמן אינו יודע מה לעשות עם האבקה לצחצוח השיניים. מלחין הסרט הענעך (חנוך) קון הוסיף מלודיה קופצנית ושובבה, המוסיפה נימה של הומור וקלילות לסיטואציה. באמצעות דמותו של זלמן הצופים עדים גם לגישה הסובלנית שבה התנהל המוסד. כחניך חדש, לא נכפה על זלמן להיפרד מיד מכל אורחותיו ואף לא מבגדיו המסורתיים: השהייה במקום והרצון להשתלב בו הם אלה שיחוללו בו את השינוי, ובעת המתאימה.

שגרת היומיום מציגה לצופים יסוד מהותי בהתנהלות המקום. "רפובליקת הילדים" דגלה במנהל עצמי, והצוות החינוכי פעל להנחלת ערכים אלה בקרב החניכים. הילדים מתנדבים לוועדות שונות שכל אחת מהן אחראית לתחום אחר. למשל ועדת היגיינה, ועדת סדר, ועדת דואר, ועדת מוזיאון טבע, ועדת ספרייה ועוד. תפיסה חינוכית דמוקרטית זו נועדה לנטוע בילדים את העצמאות ולא לפתח בהם תלות בגורם כזה או אחר ולאפשר להם לצמוח ולהתמודד עם החיים שמחוץ לסנטוריום. עם זאת, החירות והדמוקרטיה שבמקום מתאפשרות בזכות סדר יום קפדני, שאינו משאיר רגע דל או חוסר ודאות. ראוי לשים לב למחזה שהילדים מעלים ביום החג השנתי שלהם בסנטוריום. עלילת המחזה עוסקת בבובות מריונטה שהשתחררו מחוטיהן. הילדים קוראים לבובות ומעודדים אותן לחיים עצמאיים. יש כאן אנלוגיה מובהקת למצבם של הילדים עצמם, המשתחררים מתלות בסביבה ובהורים שלהם. הילדים נאבקים בדמות הבמאי המבוגר ונלחמים על חירותן של הבובות.

כדי להמחיש את עקרון המנהל העצמי שובצה סצנת בחירות למועצת הילדים, שבה התבקשו הילדים להציע מועמדים חדשים למועצה. באסיפה המועצה מאפשרת לילדים להעלות את בקשותיהם ואת טענותיהם בפניהּ. הבקשות שעולות הן טיול לילי לילדים ומשחקי כדורגל, ומועלית גם תלונה: הילדים הקטנים מבקשים לוותר על הכוסמת המוגשת להם בארוחה ולקבל את אותו תפריט שהילדים הבוגרים יותר מקבלים. אחת מן הילדות, בעלת תודעה חברתית מפותחת, מוחה: "אתם מדברים על כוסמת, בעוד שילדי הכורים רעבים". בתגובה, ילדה אחרת מציעה לקלוט גם את ילדי הכורים. מתפתח דיון מאלף: "כיצד אנחנו יכולים לקלוט את כל הילדים?", "אולי נקלוט רק כמה?". פשרות שונות מועלות.
כאן מורגשת מטרתו של הסרט לגייס תמיכה כלכלית בסנטוריום, המבקש להרחיב את פעילותו. ילד אחר מציע: "הבה נוותר כל ילד על יום אחד של שהות בסנטוריום, וכך כל ילדי הכורים יוכלו לשהות בסנטוריום". ישנה הסכמה מצד אחר: "נכון, הרי 190 ילדים הם 190 ימים של שהות" , "בחדרנו מיטה פנויה!".
יושב ראש מועצת הילדים מכריז: "אם כך, ניקח את ילדי הכורים ונשלח את ברכתנו לאחרים!". הישיבה ננעלת עם הססמה "חברשאַפט" – חברות בהקשר של אחווה מעמדית.

פורד לא חשש לכלול בסרט תעמולה סוציאליסטית, בהצגת מפעלי הפחם, ארובות מעשנות והסבר על מצבם של הכורים, שנאלצו לפתוח בשביתה כתוצאה מתנאי התעסוקה הגרועים. הכורים יודעים שבשביתתם הם גוזרים על עצמם ועל ילדיהם רעב. הילדים מברכים את הכורים בססמתם "אחווה". ילדה אחת מברכת בפולנית ומביעה סולידריות עם הכורים הפולנים. הילדים מזמרים ביידיש (ובפולנית בהזדהות עם הפולנים): "לא נולדנו לחירות ולמשחק / כבולים בשלשלאות ומסביבנו דחק / עלינו במשעול לפסוע / ודרך ייסורים לגמוע / אך אף שכבולות רגלינו / נבנה ונשפר את עולמנו". הקריין מוסיף שבכך לומדים הילדים הפולנים כי אחווה וסולידריות לא יודעות גבולות וסייגים20. הסולידריות המעמדית שהופגנה כאן לא נעלמה מעיניהם של הצנזורים הפולנים, שאסרו על הקרנת הסרט וראו בתמונות אלה תעמולה קומוניסטית21. עם זאת, הסרט הוברח לצרפת והוקרן שם תחת הכותרת Nous arrivons ועל פי נתן גרוס הסרט התקבל בהערכה רבה על ידי הצופים והמבקרים.22

  • 20. זילבר מרקוס, "מרים היא חנה'לה, לייזר הוא ולאדק", מר בני ועמית חנה, דווקא – ארץ יידיש ותרבותה, גיליון 2, ינואר 2007, עמ' 33. ראו גם את מאמר הביקורת על הסרט של מ. כיטאיי, המופיע כאן בנספחים בתרגום עברי.
  • 21. מ.ק. , ליטערארישע בלעטער נומ. 20, 15 במאי 1936, עמ' 318. למאמר המקורי ביידיש.
  • 22. גרוס נתן, תולדות הקולנוע היהודי בפולין 1910-1950, הוצאת מאגנס, ירושלים תש"ן, ע"מ 85.

תמונה יפה נוספת מתרחשת במתחם האוכל בחוץ. מדי בוקר מתכנסים הילדים לפני ארוחת הבוקר לדקה של שקט, ולאחר מכן אחת מן הילדות קוראת בפני חבריה את חדשות היום בסנטוריום, הכוללות ברכות לחברים החדשים, חדשות מפינת החי (כמה ארנבונים נולדו היום), סיפורים מתוך הסנטוריום ופינת מזג אוויר. מעניין לשים לב לאילו אירועים חדשותיים הילדים קשובים.
ציינתי שסצנות רבות מציגות את הילדים משחקים ומשתובבים בחוץ. בשעת המשחק גיבורנו זלמן עוד לובש את בגדיו המסורתיים, שכן מקורו במשפחה אורתודוכסית ומשחקי כדור עף זרים לו. למרות זאת, הוא מנסה להשתלב במשחק. הדבר אינו עולה בידו בתחילה, אך הוא מנסה פעם נוספת, והנה שאר הילדים מקבלים אותו למשחק. ברגע זה ובאופן סמלי, זלמן מסיר את המעיל שלו, שריד למסורת, ומצטרף לשאר הילדים. סיפורו של זלמן, אם כן, הוא סיפור של הצלחה.

אך גם ימי החסד של השהות בסנטוריום חייבים להסתיים, וכדי לפנות מקום לחניכים החדשים צריכים הילדים שהסתיימה תקופת הבראתם במקום לעזוב. נח-יוזף (יקותיאל פורטנוי (1941-1872), יו"ר הנהלת הסנטוריום וממנהיגי הבונד בפולין, מופיע לקראת סופו של הסרט ונואם על פעילות המוסד בהקשר הסוציאליסטי של מאבק הפועלים. הילדים, בניהם של העובדים, זוכים לסביבה בטוחה ובריאה לכמה חודשים ומתקשים לעזוב את המקום לאחר תקופה זו, אך הם חייבים לעשות כן כדי לפנות מקום לילדים חדשים. החזון הסוציאליסטי הוא שכל הילדים יזכו לסביבה מוגנת ומטפחת בסטנדרטים שהמוסד מספק. זאת על ידי בניית מוסדות נוספים שישרתו את כל ילדי הפועלים.

בסצנה החותמת את הסרט עוזבים שלושה ילדים את הסנטוריום. פניהם עצובות, הבזקים של זיכרונות מאושרים מן המקום משובצים בתמונה, וברקע שיר הנושא של ילדי המוסד, "מיר קומען אָן". כשהסצנה נמשכת הילדים מעוּדדים, השירה נוסכת בהם כוחות חדשים. עתה הם בריאים בגופם ומצבם הנפשי גם הוא מאושש. הם מסוגלים להתמודד עם העתיד ומעוניינים להיאבק עליו. שירתם הקנונית מלאת תקווה. בסופו של הסרט ילדי הסנטוריום אוחזים ידיים וצועדים זה לצד זה באופק המואר.

מ. כיטאי, מי שמאמר הביקורת שפרסם על הסרט עם צאתו מופיע בתרגום לעברית בנספחים לרשימה זו, עמד על הקושי בהבחנה בין ההיבט האמנותי-קולנועי שבסרט לבין החיים האמיתיים, כלומר היסוד התיעודי שבו, אך הכריע: "זוהי אמנות החיים".

נספחים: על הסרט "מיר קומען אָן"

על היוזמה שהובילה ליצירת הסרט "מיר קומען אָן" לא ניתן לדבר ללא נימת התפעלות. לא רק כאמנות קולנועית, אלא גם כאמנות החיים, של כנות ושל יחסים אנושיים, של דוגמה לחינוך, של פניו החשוכים והמוארים של העוני היהודי. 

התמונות מטלטלות אותנו, מעוררת את הצער העמוק, תוך שימת לב לבדידות הגדולה, לדלות האומללה של השכבות העניות ביותר של העיר הגדולה, אשר כואבות כנפשות רבות הרחוקות מן הבית. והנחמה היא מנת השמחה הקטנה, הנאגרת-נחסכת בפינות ובגומחות המבודדות. 

זה פותח לילדים העניים את האפשרות להתנתק ולו לרגע מן האוויר המזוהם של הבתים המחניקים והצפופים, לחיות ולו רק לזמן קצר בסביבה אחרת של אוויר צח, באווירה ידידותית ובתנאים היגייניים. זהו לבטח הישג נפלא. סרט כזה מדבר ישירות אל הלבבות, אל הרגשות, ועושה זאת יותר ממאות נאומים, מאמרים וספרים. 

זוהי יצירה למטרות תעמולה, אבל יצירה אמנותית מהזן המשובח ביותר, שפוקחת לנו את העיניים וחודרת עמוק לתודעתנו. הסרט נעשה באמצעים צנועים. אין כאן שחקנים מקצועיים, לא תפאורה מלאכותית או מאוירת, לא אביזרי במה או תפאורת סלון עשוית נייר ומאפיינים קולנועיים אחרים, שכולם בני חלוף הם. זוהי האותנטיות של החיים, ללא הסוואות ותחפושות, רק טבעיות פועמת ונשמעת: הנה כך חיים בדירות-מרתף שנים רבות וכך יכולים הילדים לנשום לרגע בסנטוריום מֶדֶם. וכאן קשה להבחין בין האמנות לבין החיים המציאותיים. זוהי אמנות חיים ששובצה לרגע ציורי ומלא אופי. עין מנוסה ויד אמן של במאי מוסמך (פורד) הנציחה אותה על ידי מצלמת הקולנוע. התסריטאית הפולנייה ואנדה וסילובסקה עם יעקב פת כתבו והעמידו יחדיו את הסצנות. בלט במלאכה זו המלחין הנודע הענעך [חנוך] קוֹן. הוא חיבר אילוסטרציה מוזיקלית מעולה, שהיא יצירה בפני עצמה. יש לציין לטובה גם את עבודתו הנקייה של הצלם ליפינסקי [סטניסלאב].

לדאבון הלב, [הקרנת] הסרט נאסרה על ידי הצנזורה. חבל שברחבי העולם לא יוכלו להכיר סרט מצוין זה.21

    • 21. מ.ק. , ליטערארישע בלעטער נומ. 20, 15 במאי 1936, עמ' 318. למאמר המקורי ביידיש.