הדרך למשפטי נירנברג: גיבוש מדיניות הענישה כלפי פושעי המלחמה
אריה י' כוכבי
מכון בן גוריון ויד ושם
2006, תשס"ז
336 עמודים
כבר בעיצומה של המלחמה פירסמו מנהיגי בעלות הברית הצהרות בדבר נחישות כוונתם להביא בפני כס המשפט את האחראים לפשעים המתבצעים בה, לרבות הפשעים כלפי העם היהודי. ב-13 ביוני 1942, ב-1 בנובמבר 1943 ואף במועדים אחרים הושמעו הצהרות כאלה, וככל שנחשפה תמונת פשעיה של גרמניה הנאצית הלכו והוחרפו ההודעות בדבר הכוונה להעניש את מתכנני ומבצעי הפשעים. בהתאם לכך, לאחר המלחמה, בין ה-18 באוקטובר 1945 לבין ה-1 באוקטובר 1946, נערך בנירנברג שבגרמניה משפטם של 24 פושעי מלחמה גרמנים ואוסטרים. השופטים יצגו את ארבע המעצמות המנצחות במלחמה: ארצות-הברית, בריטניה, ברית-המועצות וצרפת. 12 מהנאשמים נדונו למוות והשאר לתקופות מאסר ממושכות. בתום המשפט המשיכו להתקיים בנירנברג 12 משפטים נוספים נגד ארגונים וגופים שאף הם הואשמו בפשעים נגד האנושות, בפשעי מלחמה, בפשעים נגד השלום ובקשירת קשר. המונח "משפטי נירברג" הורחב ונעשה שם כולל להעמדתם לדין של פושעים נאצים באזורי הכיבוש האמריקני והבריטי, בעיקר בגרמניה המובסת ובארצות ששוחררו מכיבושה של גרמניה. פשעיהם של הגרמנים ומשתפי הפעולה זעזעו כל בן אנוש מרגע שנגלו ועוררו בלב כל מי שחזה בתוצאותיהם את הרצון להענשת הפושעים.
מבחינת התנהלות המשפטים עצמם, מחקרו של כוכבי מראה כי שורה של גורמים בלתי רלוונטיים פעלה לעיצוב מדיניות הענישה וההעמדה לדין ובמהירות שלא תאמן הביאה לסלחנות, לריכוך העונשים ובסופו של תהליך למחילה, חנינה ואי-מיצוי הדין עם מי שנטלו חלק בפשע הגדול ביותר בתולדות האנושות. כוכבי, שעבר על תיעוד עשיר בארכיונים בריטיים ואמריקניים, מוכיח כיצד הענשתם של פושעי מלחמה לא עמדה בראש סדר העדיפויות של ההנהגה הפוליטית האמריקנית והבריטית. הוא מראה כיצד חילוקי דעות מהותיים עם ברית-המועצות, המתח שבין מזרח למערב, עמדות עצמאיות של המדינות הנייטרליות ובעיקר שיקולים פוליטיים שונים ומשונים, חתרו כנגד הצורך הטבעי והראשוני להעניש את הפושעים. עד מהרה הוחלפו עונשי המוות שהוטלו על רבים מן הנאשמים בתחילתם של משפטי נירנברג בעונשים קלים יותר, שלא עמדו בשום יחס לחומרת הפשעים המחרידים, שלרובם לא היה אח ורע בתולדות המין האנושי. שני היבטים מסמרי שיער העולים ממחקרו של כוכבי הם:
- קבלת הפנים הידידותית לה זכו כמה מגדולי הפושעים הנאצים בארצות דרום אמריקה לקראת סיום המלחמה ומיד לאחריה, כאשר כמה מארצות היבשת הפכו עיר מקלט לכמה מראשי המשטר הנאצי.
- מדיניות החנינות והשחרורים המוקדמים של פושעים, שהתגבשה משנת 1949 ואילך. מדיניות זו, הביאה לידי כך שפושעים שנידונו לתקופות מאסר ארוכות קיבלו חנינה ושוחררו מכלאם החל משנות החמישים המוקדמות, מסיבות פוליטיות, הקשורות בעיקר בקונפליקט ההולך ומתעצם בין הגוש המזרחי לגוש המערבי. עיקרו של דבר, הצדק לא נעשה, הפושעים לא שילמו על פשעיהם, וכל הכוונות הטובות שנכללו ב"אמנת נירנברג" של בעלות הברית עלו בתוהו.
כוכבי מסכם: רבים מפושעי המלחמה לא הועמדו לדין כלל וטיפולן של בעלות הברית המערביות באלה מהם שנשפטו והורשעו הושפע במידה רבה מן האינטרסים הגיאופוליטיים שלהן. הכרזתו של צ'רצ'יל בבית הנבחרים בספטמבר 1942 שהעונש שייגזר על האשמים בפשעי הנאצים ישמש אות אזהרה לדורות הבאים, לא הדריכה את יורשיו. החנינה שניתנה לפושעי מלחמה גרמנים, ובהם כמה מן הפושעים הידועים ביותר לשמצה, הקהתה מאוד את עוקצה של התוכנית להענשת האשמים בפשעי מלחמה ונטלה מן המשפטים נגד פושעי מלחמה את הכוח להרתיע מפני חזרה על פשעים דומים בעתיד.
מחקר מדויק, איכותי וקפדני זה מצביע על בעיות יסוד, שליוו את תהליך הבאתם לדין של הפושעים הנאצים ושותפיהם במשך עשרות השנים מתום משפטי נירנברג בגרמניה עצמה ובארצות אחרות. חוסר הבנת ייחודם של הפשעים שנעשו בין השנים 1933 ל-1945, היתלות בעקרונות שיפוט בלתי הולמים לחומרת הפשע ובעיקר סלחנות בולטת כלפי הפושעים ואדישות וגילויי אטימות לסבל המונים והנרצחים, הם קווים מנחים שלא השתנו מאז ועד היום בתחום הענשתם של האחראים לשואת העם היהודי.
צביעותו של העולם המערבי וחוסר עקביותו בשאלות מוסר, צדק וקיום ערכים אנושיים בסיסיים שזורה במחקר זה כחוט השני ומעוררת מחשבות נוגות ביותר על מוסריותו של העולם בו אנו חיים. אם פשעים כפשעי גרמניה הנאצית נמחים ונמחקים רק מחמת שיקולים רגעיים ושטחיים, הרי שהציוויליזציה בה אנו חיים חולה במחלה אנושה, אולי מחלה חשוכת מרפא. המילה האחרונה היתה למרבה הצער מילתם של הפושעים. הקורבנות נאלצו להתמודד לא רק עם סבלם וכאבם אלא גם עם התסכול העצום שהיה כרוך בביזיון בהליך המשפטי ובגזרי הדין המגוחכים של רודפיהם ומרצחיהם.
