יומנים 1933 - 1945
ויקטור קלמפרר
מבחר. בחרה והוסיפה הקדמה אילנה המרמן
עם עובד
תל-אביב, 2004
536 עמודים
יומניו עבי הכרס של ויקטור קלמפרר, מלומד יהודי גרמני מומר תושב דרזדן, נתפרסמו בגרמניה לראשונה בשנת 1995, שנים רבות לאחר מותו של מחברם, ונעשו בתוך זמן קצר לרבי-מכר. מוזר הוא, שיומנים אלה, שמיליוני עותקים מהם נרכשו בגרמניה בעשור האחרון ואף הומחזו ועובדו לתוכנית הלימודים ומוצגים על כל מדף בחנויות הספרים היוקרתיות ביותר – נותרו אלמוניים בישראל עשר שנים תמימות. הצלחתם של היומנים – שמלכתחילה לא נועדו כלל לפרסום פומבי – אינה מקרית: קלמפרר, איש רוח ואינטלקטואל יהודי-גרמני טיפוסי – מתעד בהם את התבהמותה של החברה הגרמנית ואת תהליך השתלטות הרודנות הנציונל-סוציאליסטית על כל שכבות החברה. דווקא בזכות ההתמקדות האובססיווית כמעט בחיי היום יום האפרוריים, על התרחשויותיהם הבנליות והסובייקטיוויות, במקום תיאורם של אירועים גדולים והיסטוריים, מצליח היומן של קלמפרר להמחיש לקורא את מר גורלם של יהודי גרמניה, שנשארו בה לאחר 1938, בעיקר בגלל חוסר יכולתם להגר או, כמו במקרה שלפנינו, בגלל היותם נשואים ללא-יהודים. האוכלוסייה היהודית הלכה בשנים אלה והצטמקה בגלל הגירושים התכופים למחנות הריכוז וההשמדה, ואילו אלה שנשארו, כמו בני הזוג אווה וויקטור קלמפרר, נדונו לחיים של השפלה ועינויי גוף ונפש, בצל הסתה ארסית כנגדם באמצעי התקשורת, בקולנוע וברדיו. היומן מיטיב לתאר מציאות זו באמצעות דוגמאות מוחשיות, פכים אנושיים קטנים כמו שיחות עם שכנים ומכרים, מפגשים אקראיים ברחוב ובעזרת שיחזור עולם התחושות האישיות והפרשנות למציאות האכזרית, הלא-אנושית, לגזרות הניתכות חדשות לבקרים וממררות בזדון את חייהם של היהודים, עד שרבים מעדיפים להתאבד. שיעור ההתאבדויות בגרמניה ואוסטריה היה הגבוה ביותר מכל הארצות שתחת שלטון נציונל-סוציאליסטי.
הקורא מתוודע ביומן לשגרת חייהם של יהודי גרמניה בשנות הארבעים הראשונות, שנים שבהן הם נידונים ל"מוות שלפני המוות" – הרג שיטתי של כל זכויותיהם, כבודם האנושי, אפשרויות הפרנסה שלהם וחירויותיהם הבסיסיות. הכל נלקח, נשדד, נרמס ברגל אלימה ונשרף. מאפייני המשטר הנאצי, בדמות אלימות, רשעות חסרת רסן ("האכזריות המופלגת שלהם, הלעג המשפיל שלהם"), תאוות בצע וסאדיזם וולגרי – כל אלה מצויים בעשור שנותיה של יהדות גרמניה תחת עול השלטון הנציונל-סוציאליסטי. אנו מלווים את קלמפרר בניסיונו לצוף מעל פני המים בתוך הזרם הבלתי-פוסק של גזרות ואיסורים, המוטלים על היהודים השכם והערב: פעם זה איסור הביקור בתיאטרון, ופעם איסור הביקור בפארק בעירוני, ופעם אחרת: איסור החזקת מכונית, איסור לנסוע בחשמליות, איסור החזקת מכונת כתיבה, איסור החזקת חיות מחמד וגם – איסור על העישון, איסור להשתמש בספריות השאלה. ומעל לכל משתולל הרעב, המציק והמטריד, המטריף את הגוף ואת הנפש. במקום אחר ביומן הוא מתייחס לשיגרה שבהשלמה עם המצב: " אנחנו רגילים כל כך לשלילת זכויותינו ולציפייה האדישה לעוולות נוספות, שכבר כמעט איננו מתרגזים" (29 ביוני 1938). ועם זאת, במקום אחר הוא מציין: " איש אינו יודע בדיוק מה מותר. בכל מקום תחושת סכנה. כל חיה חופשייה ומוגנת בחוק יותר מאתנו". התחושה הכללית היא של מצור,והתקרבות אל פי התהום: " יש לי הרושם שאנחנו קרובים מאוד לשעת האפס. אבל - האם נחיה אנחנו עד שעת האפס?" (7 בנובמבר 1940).
כחוט שני נלווית לכל הצעדים הללו תחושת ההשפלה, הנגרמת בכוונה תחילה, בזדון. אחד מהקטעים הממחישים תחושה זו נכתב בסוף יוני – תחילת יולי 1941. קלמפרר נעצר לשמונה ימים בעוון "עבירה" כביכול שעבר. בכניסה לבית-הסוהר נלקחים ממנו כתפיות מכנסיו, עניבתו ומשקפיו.
"יכולתי פחות או יותר לראות את פני במים שבקערת הרחצה – אסיר אמיתי. חסרו לי רק מדי האסיר – אבל המכנסיים הקשורים במהודק על קפליהם העקומים והצווארון נטול העניבה! לא רציתי ששום מכר יראה אותי במצב המשפיל הזה. אני הפרופסור, חבר הסנאט, בעל המינוי הממשלתי, שיש ערך על שמי באנציקלופדיית ברוקהאוז. אי אפשר לפגוע מבחוץ בכבוד העצמי? הבלים! אני חש בכל זאת כמה הוא נפגע!".
למשבר עמוק מאוד נקלעים יהודי גרמניה עם החלתה של חובת ענידת הטלאי הצהוב בספטמבר 1941. "משמעות הדבר בשבילנו מהפך ופורענות", כותב קלמפרר. אחרי שהטלאי מונהג הוא כותב כי הוא הרוס ומאבד את עשתונותיו. הוא חש כזו בושה, שמעתה הוא רוצה לצאת את ביתו אך ורק בחשכה. "אסתגר בבית ולא אצא ממנו עוד". היומן מתעד את אשר קרה בעת תפירת הטלאי למעילו: "אתמול, כשאווה תפרה את הטלאי היהודי, היה לי התקף משתולל של ייאוש". לנושא הטלאי הצהוב ולאי-הנוחות שבנשיאתו מקדיש קלמפרר עוד שורות רבות ביומנו.
לא פלא, שבמציאות המייאשת והמדכאת הזו, בחרו רבים מאוד מיהודי גרמניה ואוסטריה לשים קץ לחייהם ולחסוך מעצמם את סבל שעוד צפוי להם בהמשך. עולמם התמוטט לנגד עיניהם, והם לא נזקקו לחזות בגדרות אושוויץ כדי להבין, מה טיבו של המשטר שבתוכו הם מצויים. היומן של ויקטור קלמפרר מאפשר לנו הסתכלות פנימה אל העולם המתמוטט הזה של יהודי גרמניה, עולם משולל תקווה , הטומן בחובו רק חורבן – חורבן רוחני וערכי עוד בטרם ניחת החורבן הפיסי. דוגמה לכך היא התרשומת ב-23 בפברואר 1938: "לפעמים אני חושב בליבי: מה יהיה שונה בשבילי ברייך הרביעי, יהיה טיבו מה שיהיה? דווקא אז תתחיל מן הסתם בדידותי הגדולה באמת. כי לעולם לא אוכל עוד לבטוח בשום אדם בגרמניה, לא אוכל עוד לעולם להרגיש גרמני בלי סייג. ...בדידות תהומית". את המתרחש ארצו מכנה קלמפרר באחד מרישומיו "חרפה שלא תתואר לגרמניה" (23 במאי 1942).
ההכרח הכפוי המרושע של מכירת נכסים יהודיים במחיר מגוחך, שכינויו האלגנטי היה "אריזאציה", מוצא אף הוא את ביטויו ביומן, ומצביע על האופי החמדני והמושחת של שכבות אוכלוסייה נרחבות בגרמניה, שתאוות הבצע העבירה אותן על דעתן. ועם זאת – מבצבץ מתוך ההמון המוסת, הנבער, הפרימיטיווי גם מישהו אנושי, לפעמים, ומעלה מיידית את מפלס האופטימיות של היהודים המיואשים, שכל מחווה אנושית פשוטה נראית להם כמעשה אצילי: "לא מזמן אמרה גברת כץ: 'לכל יהודי יש מלאך ארי משלו"(21 ביולי 1941). יום אחד זה הזבן בחנות, העוצם עין ומוכר ליהודי מעבר למכסת התלושים ויום אחר זהו רוקח המוכן לשרת יהודי בהגיע תורו ולא להעדיף על חשבונו את הלקוח ה"ארי". הרגש האנושי לא גווע אפוא כליל בגרמניה, ומדי פעם ניתן לגלותו. ברם, הגילויים האנושיים הקטנים הללו מחזקים לעיתים את תחושת האשליה העצמית, שהינה כה אנושית וטבעית: "אין ספק שבעיני העם – כותב קלמפרר ב-4 באוקטובר 1941 – רדיפת היהודים נראית כחטא".
קלמפרר, כמלומד ואיש רגיש ומעורה בתרבות הגרמנית, קולט שלא רק מערכת הערכים האנושית הבסיסית קרסה בגרמניה, אלא גם השפה הגרמנית הושחתה: "שפת הרייך השלישי – יהודים אינם רצויים - הכניסה ליהודים אסורה" (21 ביולי 1941 ). כשיסתיים הסיוט, עתיד קלמפרר לחבר את אחד מספריו הידועים, המוקדש לנושא הרס השפה הגרמנית והשחתתה בידי המשטר הנאצי. קלמפרר גם משקף ביומנו את פניה המתכערים של החברה הגרמנית, המסתגלת לשלטון העריצות הנציונל-סוציאליסטי. קנה המידה לבדיקת ה"האחדה" הוא ברכת ה"הייל היטלר", הממירה את ברכת השלום: "אנחנו סופרים כמה אנשים אומרים בחנויות 'הייל היטלר' וכמה אומרים 'שלום'. אומרים ש'שלום' נעשה שכיח יותר. במאפייה של ציישלר אמרו חמש נשים 'שלום' ושתיים 'הייל היטלר'. מרומם. אצל אלסנר אמרו כולם 'הייל היטלר'. שפוף... (2 בספטמבר 1941).
היומן מכיל גם התבוננויות פילוסופיות על האדם וכוחותיו:
"היום בארוחת הבוקר דיברנו על יכולתם המופלאה של בני האדם להחזיק מעמד ולהסתגל. זוועת הבלהות של קיומנו: פחד מכל צלצול בדלת, התעללויות, השפלה, סכנה לחיים, רעב (רעב אמיתי), עוד ועוד איסורים חדשים, שעבוד אכזרי יותר ויותר, התקרבות סכנת המוות מיום ליום, קורבנות חדשים מסביבנו כל יום, חוסר אונים מוחלט – ואף על פי כן עדיין יש שעות של הנאה, בקריאה בקול רם, בעבודה, באכילת האוכל העלוב עד בלי די, והחיים הדחוקים ממשיכים והתקווה אינה פוסקת" (29 במאי 1942).
הדבר שמזין את התקווה יותר מכל הוא אהבתו הבלתי-מעורערת לאשתו אווה: "הרהור קטן של בוקר מתוך אהבה גדולה. בעצם מה שחשוב הוא שארבעים שנה אהבנו ועודנו אוהבים כל כך זה את זה, בעצם איני בטוח שכל זה עומד להיגמר" (18 במארס 1945).
מי שקורא את התיאורים היומיומיים, האישיים כל כך, מתוודע לתהליך שעבר על רבים מיהודי גרמניה: תהליך התקרבותם לעצמם והבנתם, כי כל תהליכי הטמיעה וההתבוללות אין בהם כדי להושיעם. בין אם יכנו עצמם "גרמנים בני דת משה" או בכינויים אלגנטיים אחרים – הם היו ויישארו יהודים. שנות השלושים המאוחרות הן אכן תקופת מפנה לרבים יהודי גרמניה: הם מגלים את יהדותם מחדש, וערכי היהדות זוכים לתחייה, לרנסנס. השורות הבאות, שנרשמו ביומנו של קלמפרר ב-16 באפריל 1941, מבטאות תמורה זו היטב: "לפנים הייתי אומר: איני שופט את הדברים כיהודי,...עכשיו דווקא כן. אני שופט כיהודי כי כיהודי - הנושא היהודי בהיטלריזם נוגע לי במיוחד, וכי הוא מרכזי למבנה הכללי, לכל מהות הנציונל-סוציאליזם...", וב- 9 ביולי 1940 הוא מציין: " הידיעות שהחשבתי כוודאיות ושבניתי עליהן את מפעל חיי מבחינה עקרונית מתמוטטות כעת לחלוטין. זה שנים איני חושב על גרמניה מה שחשבתי לפנים".
מחבר היומן מגיע עד סף הייאוש – אך לעולם אינו חוצה אותו. למרות העצב המלווה את קריאת הרישומים, מבצבצת לה פה ושם גם תקווה קטנטנה, שאינה דועכת. בהתייחסו לשנת 1941 המגיעה לסיומה מציין קלמפרר:
"זו הייתה שנתנו המחרידה ביותר. מחרידה בגלל חוויות שחווינו בפועל אנחנו עצמנו, מחרידה יותר בגלל האיום התמידי, מחרידה יותר מכל מפני שראינו מה אחרים סובלים ( פינויים, רציחות). אבל בסוף באה התקווה ציטטתי בהרחבה מילות עידוד. אמרתי: זקפו ראש בחמש הדקות הקשות האחרונות". (31 בדצמבר 1941).
היומן של ויקטור קלמפרר הוא מסמך חובה לכל מי שחפץ להבין את קורותיה של יהדות גרמניה בשנות השלטון הנאצי ולהכיר את דרך עמידתה וניסיונה לשמור על צלמה האנושי, ובו-בזמן זהו גם מסמך חובה לכל מי שמעוניין להתוודע לשיטות הרשע של הגרמנים, שהרגו את נפש היהודים בטרם החלו לכלות את גופם.
