יומן
הלן בר
תרגם מצרפתית: ניר רצ'קובסקי
הוצאת מודן
287 עמודים
"גם אם אגורש, לא אפסיק לחשוב על היום שאשוב. אם אלוהים לא ייטול את חיי, ואם - מה שיהיה כל כך מרושע, וההוכחה לרצון שאינו אלוהי אלא נובע מרוע אנושי – אם בני האדם לא ייקחו אותם.
אם זה יקרה, אם יקרא מישהו את השורות האלה ראה יראה שהייתי מוכנה למה שצופן לי גורלי; לא שהשלמתי איתו מראש, כי איני יודעת עד כמה יחזק כושר העמידה הגופני שלי תחת כובד משקלה של המציאות – אבל שאכן הייתי מוכנה לו"
כך כתבה באוקטובר 1943 ביומנה הלן בר, סטונדטית צרפתייה לספרות אנגלית. יומנה מציג בפנינו את עולמה הפנימי של צעירה יהודייה קוסמופוליטית שחיה בעולם שהמציאות האלימה של אירופה בשנות ה-40 של המאה ה-20 פולשת אליו וממוטטת אותו. ברשימה זו נסקור מעט מההתייחסויות לטקסטים ספרותיים שונים וננסה להבין את משמעות שיבוצם ביומן.
הלן בר נולדה בשנת 1921 בפריז, להוריה, רמון ואנטואנט בר. היא סיימה תואר שני בסורבון וקבלה ציון לשבח על עבודת הגמר שלה שעסקה ב"פרשנות ההיסטוריה הרומית בכתבי שייקספיר". מכאן שביומנה משולבים ציטוטים מיצירות ספרותיות, בעיקר מן הספרות האנגלית מהתקופה הרומנטית ומהמאה ה-19. הלן מרבה גם לצטט משיריו של המשורר ג'ון קיטס, מגדולי משוררי הרומנטיקה האנגלית, בו תכננה לעסוק בעבודת הדוקטורט שלה.
בתחילת היומן, שמתחיל בשנת 1942, היא עסוקה בנושאים רבים כגון - יחסיה עם ז'ראר, בחור שהיא ספק מאוהבת בו, שיטוטיה בפריז עירה, עבודתה האקדמית ועבודתה בספריה של הסורבון, מפגשים מוסיקליים בהם היא משתתפת כנגנית כינור וכמאזינה ועוד. חייה הם חיים עשירים ומלאים של צעירה בשיא פריחתה. שיאו של חלק זה הוא התאהבותה בז'אן מורבייצקי אותו פגשה במאי 1942. אך ככל שהזמן עובר, אחיזתם של הגרמנים בחייה הולכת ומתהדקת, ונוכחותם ביומן, כמו גם ההרהורים שהיא מעלה בנוגע לברוטאליות שהם מפגינים כלפי היהודים בצרפת של שנות הארבעים, הולכים ומתרבים.
הלן החלה לכתוב את יומנה באפריל 1942 והוא נפתח באנקדוטה בה היא מתארת את הליכתה לביתו של המשורר, הסופר והפילוסוף הצרפתי פול ואלרי, על מנת לאסוף ספר חתום על ידו והקדשה עבורה. עם קבלת הספר חשה הלן ש"בסופו של דבר המופלא הוא המציאותי". היא נזכרת בחוויה זו ביום בו היא מתעתדת לענוד לראשונה את הטלאי הצהוב, בבוקר אביבי של חודש יוני, לצלילי ציוץ הציפורים, ומסכמת את תחושותיה ביומן:
"אלה שני צדדי חיינו בימים אלה: הרעננות, היופי, עלומי החיים, שמתגלמים בבוקר הזך הזה; הברבריות והרוע, שאותם מייצג הטלאי הצהוב".
ב-7 ביולי 1942, כחודש לאחר שנעצר אביה במסגרת אחד המעצרים של יהודי פריז, היא מתייצבת יחד עם אחותה דניז וגיסתה של אחותה, ניקול, במשרדי האוז'יף שברחוב טהרן. הפקיד שפגשו, מר כץ, אמר להן: "אין לכן מה לחפש פה! יש לי עצה אחת לתת לכן: סעו מכאן", אך כשהלן הצהירה בפניו שאין בכוונתן לעשות זאת, הוא נתן להן תעודה לפיה הן מועסקות על ידי האוז'יף בטיפול בילדים, תעודה שהעניקה הגנה כביכול מפני הרדיפות. על אחת מחוויותיה במסגרת עבודתה באוז'יף היא מספרת ב-9 בנובמבר 1943:
"הבוקר לקחתי לבית החולים לילדים קטנטונת בת שנתיים וחצי, [...]. בבית החולים היא כל הזמן בכתה וקראה "אמא" באופן לא רצוני, אוטומטי. אמא, הזעקה שעולה מאליה על שפתינו כשכואב לנו או כשעצוב לנו, כשהבחנתי בצמד ההברות האלה מבעד ליפחותיה, נרעדתי. אמה ואביה גורשו, היא הופקדה בידי מינקת, ובאו לעצור אותה! היא היתה במשך חודש במחנה פוּאַטייֶה מי השוטרים שצייתו לפקודה לעצור תינוקת בת שנתיים, אצל המינקת שלה, ולכלוא אותה? זו הרי ההוכחה הקורעת-לב ביותר לרמת השפלות והטמטום שאליהם התדרדרנו. זה מה שמייאש."
היומן מסתיים בפברואר 1944 במלים Horror, Horror, Horror. מילים אלו נאמרות על ידי מקדאף בטרגדיה השייקספירית מקבת, כאשר הוא בא לבשר על הירצחו של המלך. בתקופה בה שייקספיר כתב את מחזותיו, התקופה האליזבטנית, רווחה האמונה ב"שרשרת ההוויה הגדולה" Great Chain of Being)), אשר על פיה לכל דבר הקיים בעולם מוקצה מקום מכוח הסדר האלוהי, ומקומו של כל אובייקט תלוי בפרופורציה בין מידת הרוח והחומר שבו. על פי אמונה זו, המלך עומד בין אלוהים ומלאכיו לשאר בני האדם ורציחתו היא פגיעה בסדרי עולם. ולכן, כשהלן מצטטת בסוף יומנה את שנאמר בתגובה לרצח המלך, היא בעצם מבטאת את אמונתה כי העולם אותו היא הכירה, או חשבה שהכירה, התמוטט, תחושה שרווחה ללא כל ספק בקרב יהודי צרפת הכבושה באותן השנים הלן גם מצטטת ממחזה אחר של שייקספיר, "אותלו". המחזה עוסק בנוכרי אפריקאי, גנרל בצבא ונציה, המוסת על ידי עוזרו יאגו שגורם לו להאמין שאשתו בוגדת בו. השימוש במחזה הדן בבוגדים כביכול משקף את תחושתה של הצעירה היהודייה המואשמת על ידי התעמולה הנאצית בבוגדנות, כשלמעשה במאשימים אין לבטוח.
הציטוט בו משתמשת הלן:the pity of it, Iago! O Iago, the pity of it, Iago! נאמר על ידי אותלו כשהוא משתכנע כי אשתו המוכשרת, אשר בנגינתה יכולה לנטרל דוב מפראיותו כפי שהוא מתאר אותה, בוגדת בו. בהמשך סצנה זו, דנים יאגו ואותלו באופן בו ראוי להמית את דסדמונה כעונש על בגידתה כביכול. הציטוט מובא בהקשר של דיון שהיא עורכת במשמעות החיים והמוות וזאת בעקבות גירוש היהודים מצרפת ובפרט על המצוד של ה-30 ביולי עליו היא כותבת:
"העיקה עלי התחושה שנותרתי הניצולה היחידה מספינה שנטרפה, ומשפט אחד ריקד והלם בתוך ראשי. הוא בא וכפה עצמו עלי בלי שחיפשתי אותו, הוא רדף אותי, זה המשפט מספר איוב שבו מסתיים מובי דיק, "And I alone am escaped to tell thee"
איש לא יידע לעולם כמה הרסנית היתה החוויה שחוויתי בקיץ הזה".
היומן חושף בפנינו עולם פנימי של אישה צעירה, אשר הספרות משמשת לה כלי להענקת משמעות למציאות ומתן ביטוי לאירועים המטלטלים שהיא חווה. היומן נע בין השתוקקותה לחוות את יפי העולם וליהנות מכוחה של האמנות לבין המפגש עם נחת זרועה של המציאות. כבר בתחילתו של היומן, כשהיא כותבת על ויכוח שניהלה עם ז'ראר (המכונה ספרקנברוק על שם דמות ספרותית, ואשר את היחסים עימו היא זונחת במהרה) היא דנה בניגוד בין ההתמסרות ליופיים של הטבע והאמנות לבין הצורך שלה להגיב לעולם ולפעול באומץ, על מנת לקבוע לעצמה מקום של ממש במציאות בה היא חיה וביחס לסובבים אותה:
... התעורר בי חשק להתווכח כי סקרפנברוק אמר לי : "הגרמנים ינצחו במלחמה." אמרתי: "לא!" אבל לא ידעתי מה עוד לומר. חשתי את פחדנותי, את הפחדנות שאיני עומדת מולו על דעותי; התנערתי אפוא וקראתי: אבל אם הגרמנים ינצחו, מה יהיה עלינו?" הוא נפנף בידו: "מה יהיה! שום דבר לא ישתנה..." – ידעתי מראש שכך הוא יענה לי- ימשיכו להיות שמש ומים..." מה שהכי הרגיז אותי הוא שהרגשתי באותו רגע, עמוק בפנים, את האפסות הגמורה של כל הוויכוחים לעומת היופי. אבל ידעתי שאני נכנעת לאיזה כישוף רע, שאני מתכחשת לעצמי, ידעתי שאכעס על עצמי בגלל הפחדנות הזאת. הכרחתי את עצמי לומר: "אבל הם לא נותנים לכולם ליהנות מהאור והמים!" למזלי המשפט הזה הציל אותי, לא רציתי להיות פחדנית.
כי עכשיו אני יודעת שזו פחדנות, שאין לאדם זכות לחשוב בחייו רק על שירה; זה קסם, אבל קסם אנוכי לחלוטין".
כפי שצוין והודגם, למרות הביקורת על השקיעה בשירה, הלן חוזרת אליה לכל אורך היומן בציטוטים ובהרהורים, לצד התיאור של מאורעות היומיום. באוקטובר 1943, לאחר שציטטה ביומנה קטע מן הספר, כותבת הלן: "ברגע זה אנו חיים את ההיסטוריה. מי שיצמצמו אותה למילים [...] האם יידעו שמאחורי שורה אחת של דבריהם המלומדים מסתתרים יסוריהם של יחידים? אילו חיים פעמו שם מתחת, כמה דמעות, דם חרדה?" בכך מבטאת הלן את עקרותה של המילה אל מול המציאות. מדוע אם כן היא ממשיכה להיאחז בספרות? בחיבורו המפורסם פואטיקה, טוען אריסטו, שההבדל בין השירה להיסטוריה הוא שבעוד שההיסטוריון מתאר אירוע שקרה, המשורר מתאר אירוע שיכול היה לקרות. לפיכך, טוען אריסטו, חשיבותה של השירה רבה יותר והיא פילוסופית יותר באופייה, מכיוון שהיא מבטאת עניינים כלליים יותר, בעוד שההיסטוריה מתייחסת לאירועים פרטיקולריים.
כוחה המיוחד של הספרות בכלל והשירה בפרט אינו מניח להלן, ויומיים בלבד לאחר שהעבירה ביקורת על חוסר האונים של המילה, היא בוחרת לצטט שיר של קיטס, This Living Hand:
היד החיה הזו, עדיין חמה ומסוגלת
לאחוז בחוזקה, לכשתהיה קרה,
ובשקט הקרחי של הקבר,
תרדוף את ימיך ותקפיא את לילותיך החלומיים
עד שתייחלי שליבך שלך ייבש מדם,
כדי שבוורידי חיים אדומים יזרמו שוב
ואת תהיי שקטת מצפון. ראי, הנה היא -
אני מחזיק בה לעומתך.
זהו השיר האחרון שכתב קיטס ובו מתוארת אי השלמת הנמען/ הנמענת /נמענים עם מותו של הדובר והנוכחות שלו שתימשך גם לאחר מותו בנפש הנמענת. השיר מובא בהמשך לציטוט בו פתחנו, בו היא מהרהרת במותה, ובאופן בו היא תיזכר ותובן, אך לאחריו היא חשה צורך להסתייג: "עלי לא שורה תוגת המוות של השורות האלה ואיני רוצה להכאיב לאיש". בהמשך כשהיא מהרהרת בגורל יומנה ומדמיינת את ז'אן קורא את הדפים שהיא ממלאה, היא כותבת: "אבל אני לא רוצה שהם יהיו כמו ידיו של קיטס. אני אחזור, ז'אן, אתה יודע, אני אחזור".
את דפי היומן שכתבה, מסרה הלן, לפני שגורשה, לטבחית של משפחת בר, אנדרה ברדיו ואחד העובדים במפעל קולמן הדפיס את היומן במכונת כתיבה. המקור נמסר לז'אן מורבייצקי, קתולי לו היתה מאורסת, לאחר שהשערות שלא שרדה הפכו ודאיות. מורבייצקי, שמר אותו עד 1994, העביר אותו לאחייניתה, מרייט ז'וב, והיא זו שהוכרזה כיורשת היומן.
הלן בר נספתה במחנה ברגן בלזן אליו נשלחה מאושוויץ.
