מ'שם' ל'כאן' בגוף ראשון: זיכרונותיהם של יוצאי גרמניה בישראל
גיא מירון
המרכז להיסטוריה גרמנית ע"ש קבנר, האוניברסיטה העברית ירושלים, הוצאת מאגנס
ירושלים, תשס"ד, 2004
351 עמודים
עבור רבים מיהודי גרמניה, שנאלצו לנטוש את מולדתם האהובה משנת 1933 ואילך בגלל השלטון הנציונל-סוציאליסטי, היו ההגירה לארץ-ישראל וההיקלטות בה בבחינת משבר חריף. עם זאת, לאחר שנות הסבל והמצוקה הכלכלית, התרבותית והמנטלית הראשונות הצליחו רוב רובם של העולים הללו, שנתכנו "ייקים", לפלס לעצמם דרך בארץ החדשה, השונה כל כך ממה שהכירו, התאקלמו והתערו בארץ. מחקרים וספרים שהוקדשו לעליית העולים מגרמניה וקשיי הסתגלותם בארץ-ישראל ביקשו לברר מפי העולים את פרטי המשבר וההתגברות עליו. מחקרים אלה מתבססים בחלקם על תיעוד שבעל-פה, (oral history), ובהם ניתן ליוצאי גרמניה שופר לביטוי זיכרונותיהם ולתיעוד רשמיהם וחוויותיהם.
המחקר שלפנינו, פרי עטו של ד"ר גיא מירון, חוקר בכיר במכון שכטר למדעי היהדות בירושלים וחוקר במכון הבינלאומי לחקר השואה של "יד ושם", בוחן את פניה השונות של תודעתם העצמית של יוצאי גרמניה בארץ-ישראל ובמדינת ישראל על-פי מדגם של ארבעים חיבורים אוטוביוגרפיים, שכתבו אנשים אלה בשבתם בארץ. נכון, שלא ניתן לשקף באופן סטטיסטי את הריבוד החברתי המגוון של כ-50 אלף העולים שהגיעו מגרמניה ב"עלייה החמישית" באמצעות ארבעים חיבורים בלבד, ולכן התבססה בנייתו של המדגם על השאיפה לשקף עד כמה שאפשר את מגוון הטיפוסים הרווחים בין יוצאי גרמניה בארץ מבלי להתיימר לקבוע את שכיחותם. בדרך זו הושגו העומק והאיכות בניתוח החיבורים על חשבון הייצוג הסטטיסטי. נוסף על המדגם המרכזי נבדקו כמידגם משנה כמה עשרות קטעי זיכרונות קצרים שנכתבו אף הם בידי יוצאי גרמניה בארץ.
כדי לתרום לדיון הביקורתי בעיצובם של דפוסי הזכירה של יוצאי גרמניה בארץ בדק מירון במחקרו גם שתי קבוצות ביקורת: ארבעה חיבורים שכתבו יהודים יוצאי גרמניה שהיגרו לארצות-הברית וארבעה חיבורים נוספים שכתבו יהודים שעלו מגרמניה לארץ-ישראל אך העדיפו אחר-כך לרדת לגרמניה. קבוצות הביקורת שימשו בעיקר כדי להצביע על השונה והדומה בינן לבין חיבורי המדגם הראשי ולמקד את תשומת הלב בפרספקטיוות, בדרכי מבע ובסמלים של העבר היהודי-הגרמני המופיעים בקבוצות הביקורת ונעדרים מהקבוצה הראשית.
שיטת המחקר היא אפוא מקורית ומבטיחה חשיפה אותנטית של הלכי הרוח והגישות האישיות של הכותבים בכל הקשור לייצוג העבר. החיבורים שבמדגם מתאפיינים בכך שהכותבים מספרים בהם על עצמם בגוף ראשון. הם פונים לילדיהם ולנכדיהם, לדור הצעיר בישראל ולעתים אף לצעירים הגרמנים ומציגים לאורך כל הדרך את העובדה שחוו על בשרם את האירועים המסופרים כמקור הסמכות לכתיבתם. חלק מהחיבורים שמירון בוחן בספר הם אוטוביוגרפיות במובן הספרותי המקובל והמחמיר של המונח, כלומר הם מעמידים במרכז את ה"אני" של הכותב ומתמקדים בהתפתחות חייו הפנימיים והחיצוניים. חיבורים אחרים מתאימים לאפיון כזיכרונות (memoir), שחלק ניכר מהם מוקדש לתיאור הסביבה שבה חיו הכותבים וחלק מצומצם יותר לדינמיקה האישית של התפתחות ה"אני" שלהם.
יהודי גרמניה שעלו לארץ הרבו לכתוב. חלק מחיבוריהם זכו לתהודה ציבורית כשהופיעו בדפוס או כאשר נכתבו בידי אישים שהתפרסמו בזכות הקריירה המזהירה שלהם, כמו גרשום שלום. המחבר מדגיש כי כדי לשקף באופן המקיף ביותר את תמונת העבר היהודי בגרמניה הוא העניק לכל החיבורים, בלי קשר למוניטין של בעליהם, יחס שווה. החיבורים האוטוביוגרפיים נכתבו לאחר מעשה ומשקפים את נקודת המבט הסובייקטיווית והרטרוספקטיווית של הכותבים. זוהי נקודת המוצא שהנחתה את המחבר, שאינו מתיימר לשחזר על סמך חיבורים אלה את עברם של הכותבים בגרמניה ובארץ-ישראל כמו שהיה במציאות, אלא לבחון את דמותו הסובייקטיווית של עבר זה ואת דרכי עיבודו בידי הכותבים מבעד להווה הישראלי. כלומר, החיבורים האוטוביוגרפיים נבחנים כאן לא במקורות היסטוריים המתארים את חיי היהודים בגרמניה אלא כחלק מהזיכרון ההיסטורי של תקופה זו. גיא מירון יוצא מנקודת ההנחה, שקיים מתח מתמיד בין ההיסטוריה לבין הזיכרון, או בין עברם הממשי של הכותבים לבין ייצוגו של עבר זה בחיבוריהם. עיצוב הזיכרון האישי הוא העומד לביקורת ולמבחן במחקר מבריק זה.
המרכיב היהודי והמרכיב הישראלי, השזורים זה בזה, נידונים בספר לנוכח הנסיבות ההיסטוריות הישראליות שבהן נכתבו הדברים, מבלי שהמחבר מנסה להכריע הכרעה ברורה בשאלה, אם הדברים היו כך באמת. הסוגיה המרכזית הנידונה היא דמותו של העבר כפי שהיא משתקפת בתודעתם של היחידים, אשר מגשרים בתהליך ההיזכרות שלהם על פני פערי הזמן והמקום שבין התרחשות העבר לשיחזורו.
בקרב יהודי גרמניה רווחה הנטייה לכתוב זיכרונות אוטוביוגרפיים עוד בהיותם במולדתם. זאת בעיקר בזכות הזדהותם עם האתוס המדגיש את ערכו של היחיד ובמיוחד את ערכו של המשכיל בעל תפיסת העולם התרבותית. להתהוותן של כרוניקות משפחתיות בעלות מרכיב אוטוביוגרפי בקרב יהודי גרמניה תרמה מרכזיות ערכי המשפחה בתרבות הבורגנית היהודית-גרמנית. אך בראש ובראשונה, האופי המורכב של השתלבות היהודים בגרמניה, בתרבותה ובחברתה, הוא שהעניק לספרות הזיכרונות האוטוביוגרפית היהודית-גרמנית את ייחודה ותרם ליצירתה. יהודי גרמניה עסקו באינטנסיוויות בבעיית זהותם. הם היו עסוקים בשאלת הגדרתם העצמית בין גרמניות ליהודיות ותרו אחר מערכת המונחים שתגדיר במדויק את זהותם.
רוב יהודי גרמניה שעזבוה בשנות השלושים תפסו את עזיבתם כהתנתקות כואבת ולעתים אף כגלות מן הארץ בה ראו מולדת, ושלמענה לחמו, נפצעו בקרבות ונפלו חלל. ההתכחשות המשפילה של מולדתם כלפיהם פצעה את נפשם קשות והותירה בה צלקת כואבת. הכתיבה האוטוביוגרפית נועדה לסייע להם בעיבוד תהליך האבל על אבדן מולדתם שכה אהבו. הם רצו בכתיבתם להנציח את העולם שממנו באו ולהעביר משהו ממורשתם הלאה לדורות הבאים. לצד השאיפה להנצחת העולם שהיה ניסו רבים מהכותבים ליצור באמצעות סיפור חייהם גשר בין העולם היהודי-גרמני לבין הסביבה החדשה שבה נקלטו. לפיכך קיימת ברוב החיבורים חלוקה ברורה בין הקטעים המתייחסים לסימביוזה היהודית-גרמנית לבין אלה, הפונים להווה היהודי-ישראלי ומדגישים נטיות ושורשים יהודיים וציוניים בסיפור חייהם.
הספר, המושתת כאמור על מדגם המתבסס על זיכרונות כתובים בלבד, מורכב משני חלקים: בראשון מתוארות הסוגיות ההיסטוריות המרכזיות שהעסיקו את יוצאי גרמניה בכתיבתם האוטוביוגרפית (חלק זה עוסק, בין השאר, בנסיבות שבהן ניגשו הכותבים למלאכת הכתיבה, בקהל הקוראים שאליו הם פונים, בשפת הכתיבה ובמטרות הכתיבה המוצהרות, בבעיות המתודולוגיות הכרוכות בקריאה היסטורית ביקורתית של חיבורים אוטוביוגרפיים, בדרכי ייצוגה של ההוויה היהודית-גרמנית - יהודיותם וגרמניותם של הכותבים, בדרך שבה הם רואים את יחסי היהודים והגרמנים במבט לאחור ובדרך שבה הם תופסים את קצו של הקיום היהודי-גרמני. כן עוסק חלק זה בבחינת סיפוריהם של הכותבים על קליטתם בארץ-ישראל ועל חייהם בה.
חלקו השני של הספר עוסק בניתוח החיבורים האוטוביוגרפיים כטקסטים שלמים. בין השאר נדונים כאן הדינמיקות השונות של התפתחות הסיפורים האוטוביוגרפיים והדרכים שבהן מנסים הכותבים להקנות לסיפוריהם לכידות. ארון הספרים ועולם המוסיקה, שני מרכיבים חיוניים בחיי הרוח של יהודי גרמניה שעלו לארץ, ורצו להמשיך בה את חיי התרבות העשירים שניהלו בארצם הקודמת.
המסקנות העולות מהעיון הביקורתי והמעמיק בחיבוריהם של היהודים הגרמנים הן מאלפות ומעידות על נבונותה של שיטת המחקר בה בחר ד"ר מירון. הנה כמה מהן: שאלת זהותם התרבותית של יהודי גרמניה, הכרוכה גם בשאלת הסתגלותם החברתית, היא שאלה מורכבת שנשארה פתוחה למשך זמן ממושך. אמנם, הם הפכו ברובם לפטריוטים ישראלים ונטלו חלק פעיל בהגשמת המפעל הציוני, אך שפתם, מורשתם התרבותית וזיכרונותיהם הוסיפו לייחד אותם מסביבתם ולהיות להם בסיס להתארגנות חברתית נפרדת. ניתן להצביע על שתי קבוצות כותבים מרכזיות, השונות זו מזו בנוגע לסיפור המסגרת האוטוביוגרפי. האחת מורכבת מאנשים שכותבים מתוך תחושה שמימשו בחייהם את ייעודם והשנייה – מאלה שמגיבים בחיבוריהם לטראומה של חורבן וקרע. שתי נקודות מבט אלו, כפי שמראה המחקר, משתקפות לא רק בסיפורי המסגרת של "העכשיו האוטוביוגרפי", אלא גם בסיפורי העבר עצמם. הן ניכרות בדרך ייצוגם של החיים במולדת הישנה ובתיאורי הפרידה ממנה, בסיפור החיים במולדת החדשה ואף במבנה הכולל של החיבורים. עוד עולה מן המחקר, שלרוב הכותבים יש נטייה להדגיש את ההיבט היהודי של חייהם בעבר ולהמעיט בחשיבותו של ההיבט הגרמני. היסוד הגרמני בזהותם של יהודי גרמניה וסיפור תהליך ההתגרמנות של משפחותיהם ושלהם עצמם, שהיו כה דומיננטיים בכתיבה האוטוביוגרפית היהודית בגרמניה עד 1933, מוסטים ממרכז הדיון ואת מקומם תופסים יסודות וסמלים יהודיים, שנדחקו לעתים לשוליים בתקופת האמנציפציה. הזהות היהודית מובלטת בחיבורים על הזהות הגרמנית, אך אין לראות בכך ויתור על היסוד היהודי-גרמני בסיפורי חייהם ובזהותם. למרות השתלבותם הטובה של יוצאי גרמניה במרקם החברתי הישראלי, לא נענו רבים מהם לתביעה המתמדת שהופנתה אליהם להפוך לישראלים ללא שיור, והם המשיכו להזדהות עם שפת האם שלהם, עם תרבות ארץ המוצא ועם חלקים מסיפור עברם הקולקטיווי, גם אם סיפור זה עבר עיבוד מחודש לנוכח ההזדהות האידיאולוגית עם הציונות והישראליות, שאימצו רובם. עם זאת, ישראליותם החדשה של הכותבים לא הביאה לביטול זהותם היהודית-גרמנית, ושתי שכבות אלה בהיסטוריה האישית ובתודעה העצמית שלהם הוסיפו להתקיים זו בצד זו והייתה השפעה הדדית ביניהן. הקשיים הניכרים, שהיו כרוכים בתהליך ההשתלבות בארץ, עודדו את התהוותן של קבוצות חברתיות על טהרת יוצאי גרמניה, והיה בכך כדי לרכך את הצדדים הבעייתיים שבתהליך קליטתם, אך מובן שכל עוד נשמרו בקרבם, דפוסי חיים והווי גרמניים, לא יכולים היו עולי גרמניה להתמזג בחברה הישראלית מיזוג מלא.
נראה, שהאתגר העיקרי שעמד בפני יהודי גרמניה, למרות הזדהותם המוחלטת עם מדינת ישראל והרעיון הציוני, היה התגברות על תחושת הרדידות והנחיתות התרבותית, ששררו בארץ ויצרו אצלם תחושת חסר והחמצה. העולם התרבותי ממנו באו היה עולם שונה בתכלית וכדי להסתגל למציאות התרבותית השוררת בארץ נאלצו עולי גרמניה להתפשר על כל צעד ושעל אם כי הם ניסו בכל זאת לשמור על ערש תרבותם ביוצרם מעין אי תרבותי עצמי משלהם.
החיבורים הנבחנים במחקר משקפים בצורה פלסטית ובהירה מאוד את המשבר בחיי כותביהם – ואת דרכי ההתגברות עליהם. השבר הטראומטי ביותר היה עבורם אבדן מולדת, מעבר מסביבה תרבותית אחת לשנייה, שונה בתכלית ותהליכי הסתגלות קשים ביותר במולדת החדשה. הכותבים מנסים – איש איש בדרכו – לכרוך את ההוויה הישראלית בסיפוריהם עם העולם שעזבו מאחור והמייחד את עולי גרמניה, בהבדל גמור מעולי פולין, למשל, שתקופת השלטון הנאצי, על סבלותיה ומחיר הדמים שגבתה – לא היה בה כדי למחוק כליל מתודעת היהודים הגרמנים את תמונת העולם שקדמה לשנת 1933, ולא היה בה כדי להביא לביטול הקשר הנפשי לתרבות הגרמנית ולקסמיה. הישראליות תפסה אמנם בהדרגה מקום מרכזי בעולמם הרוחני והתרבותי והזדהותם עם המולדת החדשה מילאה את החלל הפעור, אך "ההשתייכות הגרמנית" גם היא לא נעלמה לחלוטין והוסיפה ללוותם בהתמדה. שנות השואה, מכל מקום, מתנהלות על מסלול אחר, מרוחק ומנותק מכל מה שהיה לפניהן.
ספרו של מירון מפנה זרקור אל תחום מחקרי, שמעטים הם החוקרים המקדישים לו את מחקרם. תחושת השבר שעמה חיו רוב יהודי גרמניה כל ימי חייהם מאז עזיבתם את גרמניה לא ידועה לרבים. גיא מירון חושף היבט זהות, תודעה עצמית, זיכרון, ביטוי עצמי ומורשת תרבותית בצורה חדה ומוחשית. ה"ייקים" הולכים ונמוגים מאתנו, נותרו רק הבאים בימים, בני השמונים והתשעים, ואולם תרומתם ליישוב ולמדינה והישגיהם המזהירים בתחומים מרכזיים בחיינו – לא במהרה ייעלמו, וטוב שלמדף הספרים, העוסק ביוצאי גרמניה ובעולמם הרוחני, נוסף עתה ספר חשוב זה.
