חנה ארנדט בירושלים
סטיבן אשהיים (עורך)
המכון להיסטוריה גרמנית ע"ש קבנר האוניברסיטה העברית בירושלים ע"י הוצאת מאגנס
ירושלים, תשס"ז, 2007
392 עמודים
אסופת מאמרים זו, היכולה לשמש המשך ישיר לספרים שלעיל, היא פריו של כינוס מדעי שהתקיים בירושלים בדצמבר 1997. מדובר במפגש הבינלאומי הראשון של חוקרים שהתכנס בישראל כדי לדון בחייה ובעבודתה של חנה ארנדט. ארנדט, חוקרת והוגת דעות יהודיה ילידת גרמניה, הייתה מאז פרסום סקירותיה על משפט אייכמן אישיות בלתי-רצויה ומושא לחרם אינטלקטואלי בישראל. סדקים ראשונים בגישה זו כלפי ארנדט נבטו לקראת שנת 2000, עת הופיע ספרה לראשונה בתרגום לעברית, אך גם אז התחדש הפולמוס סביב דעותיה בנושא הציונות ובנושא השואה.
שלא כמו בארצות אחרות, זכתה ארנדט בישראל למעמד של יריבה מרה, אויבת המואשמת בדחפים אנטישמיים הנובעים משנאה עצמית פתולוגית ולגינוי על היותה הוגת דעות, שנימת דבריה ותוכן כתיבתה הפרו כמה מאיסורי הטאבו הבסיסיים של החברה. בכתביה בחנה ארנדט את רוב הסוגיות המרכזיות בהווייתו המודרנית של העם היהודי, לרבות בסוגיות הטוטליטריות, האנטישמיות, הציונות , הנאציזם והשואה. מעורבותה האישית בשאלות אלה, סגנונה המתנשא והמזלזל והפרובוקטיוויות של דבריה, הם ככל הנראה אלה שהפכו אותה למאיימת ומוקצית בארץ על ידי רבים וטובים. אולי גם הקושי לקטלג או לשייך אותה הפך אותה לגורם מבלבל ומוכתר בתואר "יהודיה אוניברסלית לא-יהודייה".
בספרה "אייכמן בירושלים" ניכרת נטייתה לפגוע בקורבנות עצמם ובנקודות הרגישות והפגיעות ביותר שלהם. דמותו של אייכמן זוכה מידיה לתיאור אוהד למדי, בעוד שהתנהגות הקורבנות זוכה לקיתונות של ביקורת, בעיקר בגלל דפוסי ההתנהגות של המועצות היהודיות ובעלי התפקידים השונים בגטאות ובמחנות.
כאמור, בשנים האחרונות חל מהפך בולט ביחס ובהערכה כלפי ארנדט, וניצנים לתמורות אלה ניתן להרגיש כבר בספר שלפנינו, שרעיונותיו נולדו עוד בטרם תחילתו של השינוי. במאמר המבוא שלו מגדיר סטיבן אשהיים, עורך הספר, את ארנדט כבעלת תפקיד מכריע ביצירתו ובעיצובו של "השיח על אודות הרוע" שנפוץ לאחר המלחמה, השיח שבו הנאציזם ואושוויץ הפכו לסמלן של התפיסות התרבותיות המערביות בדבר חוסר האנושיות המוחלט. היא פיתחה רעיונות אלה בספרה הידוע "מקורות הטוטאליטאריות". בנאציזם ראתה ארנדט את התמוטטות כל המסורות הגרמניות והאירופיות, הטובות והגרועות גם יחד. את ההסבר לשואה, לפי אשהיים, ביססה ארנדט על קטגוריות כלליות, ולא לאומיות, של ניתוח היסטורי ופסיכולוגי, בהתבוננה במאורעות מפרספקטיווה של תהליכים אוניברסליים ויכולות אנושיות. תיאורה את אייכמן במונחים של "ביורוקראט משעמם וחסר מחשבה ביסודו" נבע מהנחותיה אלה, אלא שהמעבר החד בין הביטוי ה"ראדיקלי" לביטוי ה"בנאלי" של הרוע לא התקבל היטב ובעיני רבים נתפסה ארנדט כממעיטה בגודל ההתרחשות. אשהיים מסכם כך: "לנו, בירושלים, אין צורך לעשות דמוניזציה לארנדט וגם לא, מצד שני, לקדש אותה. אין לי ספק כי הבשילה העת לעיסוק ביקורתי ואוהד גדול יותר בהגותה".
במאמר על פרשנותה של ארנדט לשואה כאיום על הקיום האנושי מתמודד הנס מומסן עם השאלה, מדוע ייחסה ארנדט משקל כה רב לנושא השנוי במחלוקת של שיתוף הפעולה של מועצות היהודים וארגונים יהודיים אחרים עם הגרמנים. הוא קובע כי ארנדט אכן לא הבינה לאשורם את התנאים הממשיים שבהם ניסו לשרוד הקהילות היהודיות הנרדפות, במיוחד במזרח-אירופה. לדעתו הטיעון החשוב שלה לא כוון נגד הפונקציונרים היהודים, אלא התייחס לאופן שבו הצליחה מכונת ההשמדה הנאצית להפוך את הפשעים שבוצעו לנהלים שגרתיים שהחניקו כל מחאה מוסרית, בין אם של צופים מן הצד ובין אם של אלה ששוכנעו ליטול חלק בתהליך עצמו. ההבנה הייחודית של ארנדט את מאורעות השואה איפשרה לה להגיע למספר אבחנות ביקורתיות ראויות לציון, ממשיך מומסן, אך גם הובילה אותה למספר גדול של הצהרות גורפות, אשר בחלקן נבעו ממזגה הסוער ובחלקן משיטת החשיבה שלה. הערותיה הביקורתיות הכילו עם זאת, כל העת, ביקורת עצמית סמויה, וזאת יש לזכור בכל פעם שהיא מותקפת כמי שערקה מהמחנה היהודי, מסכם מומסן.
נסיים בכמה ממסקנותיו של מיכאל מארוס הקובע כי ארנדט נגעה בעצבים חשופים רבים ובמידה מסוימת הזמינה את הפולמוס הנוקב שהתעורר בתגובה על ספריה וכי הייתה לה יכולת לעורר כעס רב. לאחר שהייתה מגבשת לעצמה את הדברים, הייתה מעדיפה להשמיע את דעותיה כדברי אלוהים חיים, לא כטיעונים פתוחים לוויכוח, ומתוך גישה מזלזלת ביחס לעובדות. כתיבתה על משפט אייכמן הוליכה אותה לנתיבים בלתי-מוכרים לה וגרמו לה להיכשל באי-דיוקים חמורים הן בתיאור הגרמנים והן בתיאור קורבנותיהם. עם זאת, קובע מארוס, יש ממש ברעיונותיה של ארנדט בדבר משמעותה האוניברסלית של השואה. אם הרשע הוא בנאלי, כפי שארנדט סברה, אין צורך באופי פגום או ברשעות מלידה כדי ליפול ברשתו. גם בני אדם טובים עלולים להילכד ברשת זו. יש בראייה זו משום אזהרה לאנושות, קובע מארוס, אזהרה שכדאי לקחתה ברצינות.
הקובץ מכיל חומרים רבים ומגוונים ואין צורך להסכים לכל הנאמר בו כדי ליהנות אינטלקטואלית מהמחלוקות הסוערות ומהגלים שעוררה חנה ארנדט, שבוודאי ימשיכו להעסיק את עולמנו האינטלקטואלי עוד זמן רב.
