• תפריט

  • ביקור ביד ושם

  • חנות מקוונת

  • שפות

  • נגישות
מידע למבקרים
שעות פתיחה:

יום א' - ד': 17:00-9:00

יום ה': 20:00-9:00*

* המוזיאון לתולדות השואה, המוזיאון לאמנות, ביתן התערוכות ובית הכנסת ישארו פתוחים בימי חמישי עד השעה 20:00. שאר האתר יסגר בשעה 17:00.

יום ו' וערבי חג: 14:00-9:00

יד ושם סגור בשבתות ובחגי ישראל

הכניסה למוזיאון לתולדות השואה תתאפשר רק לילדים מעל גיל 10. אין כניסה לתינוקות בעגלה או במנשא.

הוראות הגעה:
למידע נוסף לחצו כן

תעודת סיום שקיבלה הגברת מניה (מלכה) ברגסון לבית גיפמן עם סיום לימודיה בגימנסיה "תרבות" שברובנה

לימור בר-אילן
  1. מנחם גלרטר, הגימנסיה "תרבות" ברובנה, דפוס אלפא, ירושלים תשל"ג 1973, עמ' 166.
  2. יישוב יהודי היה קיים ברובנה כבר מאמצע המאה ה-16.
  3. הוועד הגלילי פיקח על 68 מוסדות חינוך שבהם למדו 7,356 תלמידים.
  4. גלרטר, הגימנסיה "תרבות" ברובנה, עמ' 50.
  5. שם.
  6. מ' ברגר, "הגימנסיות העבריות בפולין ובליטא", החינוך והתרבות העברית באירופה בין שתי מלחמות העולם, (עורך: צ' שארפשטיין), ניו יורק תשי"ז, עמ'ים 371-360.
  7. גלרטר, הגימנסיה "תרבות" ברובנה, עמ' 51.
  8. שמואל רוזנהק, בתוך: אריה אבטיחי (עורך), רובנה - ספר זיכרון, הוצאת "ילקוט ווהלין" – ארגון יוצאי רובנה בישראל, תשי"ז (1956), עמ' 206.
  9. דו"ח הוועד הפועל על פעולותיו בשנת הלימודים 1933-1932, רובנה, י"ח תשרי תרצ"ד (8 באוקטובר 1933), מתוך: אבטיחי, רובנה - ספר זיכרון, עמ' 225.
  10. עמוס עוז, סיפור על אהבה וחושך, הוצאת כתר, ירושלים, 2002. עמ' 221-225.
  11. גלרטר, הגימנסיה "תרבות" ברובנה, עמ' 78.
  12. שם, עמ' 79.
  13. שם, עמ' 61.
  14. שם, עמ' 62.
  15. עוז, סיפור על אהבה וחושך, עמ' 226.
  16. גלרטר, הגימנסיה "תרבות" ברובנה, עמ' 80-81.
  17. יצחק שינדלקרויט (בן-יהודה), בתוך: אבטיחי, רובנה - ספר זיכרון, עמ' 501.
  18. גלרטר, הגימנסיה "תרבות" ברובנה, עמ' 171.
  19. שם, עמ' 81-101.
  20. שם, עמ' 170.
  21. שם, עמ' 229.
  22. עוז, סיפור על אהבה וחושך, עמ' 227-226.
  23. שם, עמ' 228.
  24. שם.
  25. לשון החותמת: מהמסמך הזה במשרד הנוטריוני האזורי הממלכתי של רובנו ביום 14 ביוני 1941. רישום מספר 10207. בזאת אושר על ידי הנוטריון, חתימה.
  26. גלרטר, הגימנסיה "תרבות" ברובנה, עמ' 166.
  27. אבטיחי, רובנה - ספר זיכרון, עמ' 229-228.
  28. גלרטר, הגימנסיה "תרבות" ברובנה, עמ' 81.
  29. שם, עמ' 171.
  30. צבי ספקטור, בתוך: אבטיחי, רובנה - ספר זיכרון, עמ' 227.
  31. שם, עמ' 109.
  32. ברוך רויטלמן, "קיצה של הגימנסיה תרבות", בתוך: אבטיחי, אבטיחי, רובנה - ספר זיכרון, עמ' 229.
  33. ד"ר מנחם אורן (חבויניק), בתוך: צבי ספקטור, עמ' 223-226.

בנובמבר 1931 שלח חיים נחמן ביאליק מכתב אל מניה רעייתו, בתל-אביב:

"אמא יקרה שלי.
אני מריץ לך מילים אחדות מרובנה, שלאחר לוצק נשארתי שם ימים אחדים נוספים, כדי לנוח קצת; אף הצטננתי מעט ולקיתי קצת בנזלת. עכשיו אני כתיקוני ומחרתיים אני נוסע לפינסק, ומשם לוורשה. הוצאתי, אפוא, כמעט שבוע לבטלה, מילא, בין כך ובין כך חשבתי לעשות זאת בוורשה. רובנה היא עיירה פרובינציאלית נעימה; יהודים ווהליניים טובים. סביבה נאה. ואף-על-פי-כן פרנסה אין. אוי, פרנסה! יהודים הולכים ונחרבים. בשבוע שעבר שלחתי לך המחאה על חמישים לירות ובכן תפרעי את החובות ותתקיימי שבועות אחדים.
בחנוכה חל יום ההולדת שלך – מתנה איני יכול לשלוח לך מרובנה, ובכן קני לך בעצמך מתנה נאה ובקשי את מישהו לאצול לך במקומי נשיקות אחדות, אבל אל יעשה זאת צעיר ויפה ממני. אני מחבק ומנשק אותך ממרחקים".1

במהלך ביקורו בפולין, בשנת 1931, ביקר ביאליק בשמונה-עשרה קהילות יהודיות, בהן קהילת רובנה. רובנה, הנמצאת בצפון-מערב אוקראינה, השתייכה בין שתי מלחמות העולם לגליל ווהלין שבפולין, אז ישבו בה כ-25 אלף יהודים כמחצית מאוכלוסיית העיר כולה.2

התכנית לימי שהייתו של ביאליק ברובנה נערכה על ידי ועד הגימנסיה והוועד הגלילי "תרבות",3 וכללה קבלת פנים ממלכתית, שבמהלכה התקבל המשורר בנגינת "התקוה", מיד לאחר ניגון ההמנון הפולני. תלמידים מכל בתי-הספר היהודיים וכן תלמידים יהודים שלמדו בבתי-הספר הפולניים התאספו בבגדי חג והניפו דגלי כחול-לבן. קבלת פנים מרשימה זו, שהייתה בעלת צביון ציוני, נערכה באישור השלטונות המקומיים ברובנה.

עד שנת תרע"ז, 1917, חינוך הבנים ברובנה ניתן בבית, ב"חדר", ב"חדר מתוקן" ובמוסדות תורה. אולם כדי להתקבל ללימודים גבוהים באוניברסיטה, צריך היה ללמוד ולקבל תעודת בגרות בבתי-הספר הממלכתיים. מאחר שבפולין שבין שתי מלחמות העולם אפשרותם של היהודים ללמוד בבתי-הספר הממשלתיים הפולניים הלכה והצטמצמה, נאלצו היהודים ברחבי חבל ווהלין להקים בתי-ספר יסודיים ותיכונים פרטיים, שבהם היו המורים והתלמידים יהודים בלבד.4 יחד עם זאת, לא כל יהודי רובנה יכלו לעמוד בשכר הלימוד לבתי-ספר פרטיים, ומאחר שחוק חינוך חובה חל על כל תושבי המדינה, פתחה הממשלה עבורם שני בתי-ספר יסודיים.

בספרו "הגימנסיה 'תרבות' ברובנה" כותב מנחם גלרטר כי השאלה - לאן יוכלו היהודים לשלוח את בניהם ללמוד? - יצרה את התנאים להקמת הגימנסיה:

"השאלה "לאן" הביאה אותם למחשבה, כי שעת-כושר ועת רצון היא להקים ברובנה גימנסיה עברית, אשר בה לא רק לשון ההוראה תהא עברית, אלא החינוך בה יהיה מכוון לתכלית אחת: להכשיר את חניכיה-תלמידיה לחיים בארץ-ישראל".5

ב-1917 נוסדה ברוסיה הסתדרות "תרבות", אשר שמה לה למטרה להקים רשת חינוך עברית של מוסדות חינוך, החל מגן הילדים, דרך בית-הספר העממי ובית-הספר התיכון וכלה בבית מדרש למורים, שבהם תהיה שפת ההוראה כולה עברית. שנתיים לאחר מכן חצתה רשת החינוך, שהייתה בעלת תפיסת עולם ציונית-חילונית,6 את גבולות ברית-המועצות, ופעילותה התמקדה בפולין. ברובנה הוקמו שלושה בתי-ספר עממיים פרטיים שבהם שפת ההוראה הייתה עברית, ומראשית שנות העשרים פעלה בעיר הגימנסיה העברית "תרבות", שבה למדו מאות תלמידים מרובנה ומעיירות שונות בווהלין.

"בזמן שהורעף טל תחייה על השפה העברית בארץ ישראל, בעמק יזרעאל, בכבישים חיפה-ג'דה וטבריה-צמח, בווהלין ברובנה, בקובל, בלוצק ובעשרות עיירות אחרות התחילו ילדים יהודים לאלפיהם לדבר עברית, לשיר שירים עבריים בגני ילדים ובבתי-ספר עממיים עבריים".7

מלאכת הקמת בית-הספר לא הייתה פשוטה: הקשיים העיקריים היו בהשגת הרישיונות הנחוצים ובמציאת מורים מתאימים. 

"חלק ניכר מהמורים שהורו קודם ב 'חדרים מתוקנים' או בבתי-ספר עבריים פרטיים, עברו לבתי-הספר של 'תרבות' מתוך התאמצות להסתגל לרוחה החינוכי [...] גימנסיה זו שימשה כח-משיכה ומופת לכל הסביבה".8

במהלך שנות העשרים התפתחה הגימנסיה ושגשגה. תלמידים נוספו וצוות המורים גדל. הגימנסיה כמעט שלא נזקקה לתמיכה מבחוץ, והוחזקה בתשלומי ההורים בלבד. מלבד שגרת הלימודים, התפתחו במסגרת הגימנסיה כמה מסורות: בל"ג בעומר היו נערכות תהלוכות חג, בחופשות הקיץ התקיימו מחוץ לעיר קייטנות מטעם הגימנסיה, בליווי מורים, ובבית-הספר הייתה תזמורת ומקהלה . במושגים המשמשים היום ניתן אולי לכנות את הגימנסיה העברית ברובנה: "בית-ספר קהילתי". כמו כן, נערכו בגימנסיה חגיגות חנוכה, ט"ו בשבט, פורים ונשף ריקודים.9

אמו ודודתו של הסופר עמוס עוז למדו בגימנסיה "תרבות" ברובנה. בספרו "סיפור על אהבה וחושך" הוא כותב: 

"אביא כאן קצת ממה שסיפרה לי דודתי סוניה:
בכל כיתה בגן-ילדים "תרבות" ובמכינות "תרבות" ובגימנסיה "תרבות" היתה תלויה תמונה גדולה של הרצל, מפה גדולה מדן עד באר-שבע עם הבלטה מיוחדת של יישובי החלוצים, קופסת תרומות של הקרן הקיימת, ציורי חלוצים בעמלם, וכל מיני סיסמאות עם קטעי שירה. פעמיים התארח ביאליק ברובנו ופעמיים ביקר אצלנו שאול טשרניחובסקי".10

מעיון בתעודה של מניה (מלכה) ברגסון ניתן ללמוד על תכנית הלימודים בגימנסיה. מנחם גלרטר, ששימש כמורה בגימנסיה, כותב בספרו על הקשיים בקביעת תכנית הלימודים ובאישורה. המיניסטריון הפולני להשכלת הציבור הוא שהיה קובע את תכנית ההוראה בבתי-ספר יסודיים ותיכוניים. "לא כן היה הדבר בגימנסיות העבריות "תרבות", שהתחבטו מיומן הראשון בקשיים ובמכשולים סגוליים ומיוחדים במינם. הוראת המקצועות הכלליים היתה על-פי תכנית מקובלת בבתי-ספר תיכונים ממשלתיים. [...] הבעיה על כל נפתוליה וסיבוכיה נפרשה לפנינו בהוראת מקצועות היהדות [...] מנהל הגימנסיה ומוריה 10-12 שעות לשבוע, כשהם נתונים בסד המגבלות".11 בהמשך הוא מוסיף: "מן הראוי לזכור כי להוראת עברית לא נמצאו בעת ההיא כלי עזר כבימינו, במדינת ישראל, וההנחיות למורים אף הן לא היו ערוכות ומוכנות. [...] בכל שנת לימודים עד תרפ"ח נוספה מחלקה חדשה בגימנסיה, והמורה יכול היה להיסמך על ניסיונו משנה שעברה".12

בשנים הראשונות לפעילותה התחלפו בה כמה מנהלים, והחל בשנת הלימודים תרפ"ו 1926/1925 ניהל את הגימנסיה ד"ר יששכר רייס. מנחם גלרטר, ששימש כמורה בגימנסיה, ציין כי תחת ניהולו של רייס החלה הגימנסיה "מתפתחת ומתבצרת ומהרה יצא לה מוניטין בעיר ובמדינה".13 על רייס כתב: "יששכר רייס היה איש נוח לבריות; אזנו היתה כרויה להאזין למתרחש בקרב התלמידים; לבו היה קשב; ידע להתהלך עם הורים ועם עסקנים; השלטונות כיבדוהו, כי ראו בו פדגוג מעולה, בר-סמכא".14

על הרושם שהותיר המנהל בקרב תלמידיו ניתן לקרוא אצל עמוס עוז, המביא תיאור מפי דודתו סוניה:

"מנהל הגימנסיה שלנו היה גבר מקסים, שרמנטי, הוא היה מחנך נפלא בעל שכל חד ולב של משורר. שמו היה רייס, דוקטור רייס, יששכר רייס. הוא בא אלינו מגליציה [...] כל העיר היתה מוקסמת ממנו".15

רייס התמודד עם קשיים רבים במהלך כהונתו כמנהל הגימנסיה. קשיים שנבעו מהתערבות השלטונות בניהול הגימנסיה ובתכנית הלימודים, משינויי מדיניות השלטון והקשחת התנאים, ובהמשך – מחילופי המשטר.

"בראשית שנת הלימודים 1926-1925 כל בתי הספר התיכונים היהודיים שלשון ההוראה בהם עברית או יידיש, קיבלו פקודה, לפיה לימוד היסטוריה וגיאוגרפיה צריך לקיימו בלשון הפולנית (פקודה כזאת קיבלו גם בתי ספר תיכונים של שאר המיעוטים הלאומיים).
התחיל משא ומתן בין ההנהגה הציונית הארצית, שאת התערבותה ביקשו בתי הספר התיכונים 'תרבות', לבין השלטונות הפולניים בדבר ביטול הגזירה, שלא היה לה יסוד מספיק בחוק, אולם תוצאות התערבותה היו רעות. [...] תכפו התערבויותיהם של השלטונות בגימנסיה, אך מנהלה ד"ר יששכר רייס בתבונתו כי רבה השכיל להדפן, להיחלץ מהן או למעט אותן. עינם היתה פקוחה על מספר השעות המוקדשות למקצועות היהדות, ולפי שלא יכולנו לחיות כגזירותיהם הרעות החדשות לבקרים, עשה המנהל 'להטוטים' שונים בלוח השעות ובלבד שלא יבולע למקצועות היהדות ולרוח העברית של הגימנסיה".16

בתחתית התעודה, מצד ימין, ניתן לזהות את חתימותיהם של חברי צוות המורים. קריאה בספרו של גלרטר ובספרי הזיכרון של רובנה מלמדת על דמותו של האדם והמורה שמאחורי כל אחת מהחתימות.

אליעזר בוסליק היה מראשוני המורים בגימנסיה. בספר הזיכרון של רובנה כתב עליו אחד מתלמידיו: "מהמורים הותיקים של הגימנסיה 'תרבות', אחד הראשונים של מוריה שגדל יחד איתה ונתחבב כמחנך מסור ואהוב. עברי ער ונאמן לקנייני האומה שעמד על משמרתו כשמונה עשרה שנה, לימד וחינך דור לציונות ולארץ ישראל. [...] אשתו, מלכה, אף היא מורה בגימנסיה מראשיתה [...]. חלקו היה רב בעריכת נשפים בגימנסיה. הקנה לחניכיו חיבה לארץ ישראל ולתרבות ישראל. הוא נתן חינוך עברי שלם לילדיו ושאף לעלות עם ביתו ארצה, [...] אולם בינתיים ירדה המהלומה הסובייטית על התנועה העברית ועל הציונות ואחריה באה השואה, שבה נספה אליעזר בוסליק ואיתו כל משפחתו".17

אליעזר בוסליק ויצחק ברקובסקי הורו בגימנסיה עברית, תנ"ך ותלמוד. שניהם היו פעילים במוסדות "הקהילייה" בוועד הגלילי של ההסתדרות "תרבות" בווהלין, והשתתפו כצירים בוועידות ההסתדרות הארציות.18

על פנינה דורטורט, שבהמשך עלתה לארץ ישראל, כתב גלרטר: "[...] הורו פולנית פנינה גרסטן-דורטורט וליאון טאובה – מורים מעולים נושאי תואר אקדימאי";19 ועל שמואל שטיף, שהיה מורה למתימטיקה ולפיזיקה, כתב: "שמואל שטיף שהיה, לכאורה, קפדן ומקפיד, בישיבות המועצה היה גמיש ונוח לתלמידים. [...] הוא לקח חלק פעיל בוועדת הבנין לגימנסיה; מדריך מסור לחניכיו".20

נח גריס שימש כמורה ללטינית והנחה בגימנסיה חוג לתרבות קלאסית. בתקופת המלחמה היה ברוסיה ועם סיומה שב לרובנה. גלרטר מציין כי עם שובו "עזר לא במעט לקומץ היהודים שנמצאו אז בעיר (הוא עלה ארצה אבל אחרי שנתיים חזר לאירופה)".21

על המורה מנחם גלרטר מביא עוז מדבריה של סוניה, דודתו:

"[...] היו לנו עוד מורים נפלאים, היה מנחם גלרטר שלימד אותנו תנ"ך כאילו הוא עצמו היה נוכח בעמק האלה או בענתות או במקדש הפלישתים בעזה. הוא לימד גם ספרות עברית וגם ספרות העמים, ואני זוכרת איך פעם אחת בכיתה הוא הראה לנו, בית מול בית, שביאליק בהחלט לא נופל בשום דבר ממיצקייביץ'. מנחם גלרטר היה לוקח אותנו כל שבוע לסיור בארץ, פעם בגליל, פעם במושבות יהודה, פעם בבקעת יריחו, פעם ברחובות העיר תל אביב: [...] וככה הגעתי לארץ עוד הרבה לפני שהגעתי".22

בספטמבר 1939 נפתחה שנת לימודים חדשה, הפעם תחת השלטון הסובייטי. תחילה לא חלו שינויים, אך כעבור כחודש הודח ד"ר רייס מתפקידו כמנהל הגימנסיה, ובמקומו התמנו שני נציגי המשטר: "הד"ר רייס, המנהל, המחנך והמורה המסור והנאמן, שכיהן בתפקידו משך שתים-עשרה שנה והיה הרוח החיה בה, איבד את השליטה עליה, וכעבור חודשיים עזב את המוסד ועבר ללבוב".23 רייס נפטר שנתיים לאחר מכן בגטו לבוב, ממחלת הטיפוס.

שני המנהלים החדשים החליפו את שפת ההוראה בגימנסיה מעברית ליידיש ושינו את תכנית הלימודים. ספרי הלימוד הוחלפו בספרים ברוסית וביידיש ולגימנסיה הובאו כמה מורים חדשים. כותב על כך ברוך רויטלמן בספר הזיכרון של הקהילה: 
"נוצר מצב קשה גם לגבי מורינו הקודמים, העברים הנאמנים, וגם לגבי התלמידים, שלא יכלו להשלים עם התנאים החדשים. בייחוד היה צר לראות בסבלו של המורה ברקובסקי, הציוני הוותיק ואיש הרוח העברי, שנאלץ להסביר לנו ספרות יידיש ולהציג לפנינו את הסופרים היידישאים של רוסיה, הזרים לנו ולרוחנו. היו ימים קשים ואנו הרגשנו בקיצה הרוחני של הגימנסיה, מבצר הציונות בעיר ובקיבוץ היהודי-פולני, שהתחיל להתמוטט לאט לאט לעינינו."24

בצִדה האחורי של התעודה טבועה חותמת נוטריון, המאשר כי המסמך מקורי. תאריך האישור, 14 ביוני 1941, יכול להעיד על שגרת חיים רגילה יחסית שהתנהלה תחת השלטון הסובייטי, שבוע בלבד לפני הפלישה הגרמנית.25
בתום ביקורו של ביאליק ברובנה, עשר שנים קודם לכן, ליווהו מארחיו אל תחנת הרכבת. "שעת בוקר קרה; רחובות העיר ריקים; ביאליק היה עצוב ובתוגה חרישית אמר לנו את הדברים: 'ליהודים פה (קרי פולין) קר, קר מאוד, אין להם פה כל תקווה שהיא. תוחלתם היחידה היא ארץ ישראל, היבינו זאת ?!'".26 

כבר בבוקר 22 ביוני 1941 הופצצה העיר רובנה בידי חיל האויר הגרמני, הפצצות שנמשכו ימים מספר. הפגיעה העיקרית הייתה במרכז העיר אזור שהיה מאוכלס ברובו ביהודים. שבוע לאחר מכן, ב-28 ביוני, נכנסו לרובנה יחידות הצבא הגרמני.

"ביום 22 ליוני 1941 פרצה המלחמה בין הסובייטים והגרמנים, לא עבר שבוע ימים ורובנה וסביבתה נפלו בידי הגרמנים-הנאצים. חניכי הגימנסיה לשעבר שנמצאו ברובנה או בלבוב, הצליחו ברובם לעבור לפנים רוסיה לפני הכיבוש הגרמני, או שגויסו לצבא האדום, אולם רע ומר היה לנשארים. [...] כפי שנוכחנו לדעת אחר-כך, נשארו כל המורים בגטו רובנה ומשם הובלו בדרכם האחרונה להשמדה. נמסר שבין אלה היו מורינו היקרים: ברקובסקי, קראשינסקי, בוסליק, קרוליק, גריצמן, זיידמן וליסיצה. על שאר המורים לא הגיעו ידיעות וספק אם נשארו בחיים. המורים שיצאו לרוסיה: נח גריס, ד"ר מנחם חבויניק (אורן), פלנטובסקי, כהנא ניצולו והגיעו ארצה. [...] מקץ חודש ימים הגיעו אליי ולאחרים מכתבים מחברים לגימנסיה, ובהם נשאלנו לא רק לשלום קרובים וחברים, אלא גם לשלום הגימנסיה שלנו ומורינו היקרים. בינתיים הופיעו עוד מספר חברים שהגיחו מיערות ומקומות-סתר, וכולנו יחדיו ביקשנו את עברינו שנכחד... בנין הגימנסיה שנפגע במלחמה עמד שמם: לא נשארו ממנו אלא כתלים בוכים על עולם מלא שחרב בידי זרים ויופי שגז ונעלם ללא-שוב."27

מחזור שנים-עשר בשנת הלימודים 1938-1939

מידע על הדמויות המודגשות בתמונה (מימין לשמאל):

  • יעקב קרוליק

על ד"ר יעקב קרוליק כותב גלרטר בספרו: "ד"ר יעקב קרוליק לימד היסטוריה כללית ודברי ימי פולין בפולנית, אולם הרבה לשוחח עם תלמידיו בעברית.28 היה נעים הליכות, מתון, נוח לבריות".29

  • צבי ספקטור

צבי ספקטור, שהיה תלמיד בגימנסיה, כתב על יצחק ברקובסקי: "...מדריכנו ומחנכנו, שליווה אותנו משך שש שנים מן המחלקות הנמוכות של הגימנסיה ועד לסיום בליציאון, היה מורנו יצחק ברקובסקי. הוא היה תלמיד ישיבת וולוז'ין – בה קיבל גם סמיכות לרבנות – פנה לאחר מכן להשכלה, השתלם בלימודים כלליים ועבר להוראה. הוא היה מהמורים הוותיקים של הגימנסיה והמסורים ביותר, מילא את שליחותו בהוראה בלהט ובהתלהבות נדירה, והשקיע את מרצו הרב וידיעותיו העמוקות בייצוב דמותם של חניכיו".30 יצחק ברקובסקי עמד לעלות ארצה, אך מאחר שבנו ואישתו חלו, לא יכול היה לעלות להפלגה המתוכננת. הנסיבות הביאוהו להישאר ברובנה, שם נרצח עם בני משפחתו.

  • שמואל שטיף

ב-27 ביולי 1935, לאחר הקמת בית חדש לגימנסיה, כתב שמואל שטיף במכתב אל מנחם גלרטר: "...וכך הוקם לגימנסיה 'תרבות' בית מפואר, ובו חדרים נאים, אולמות מרווחים להתעמלות, למעבדות, לסדנאות, להרצאות, למועדון, לנשפים, לאולם קריאה, למטבחון קטן, למסעדה בשביל התלמידים, תאים לחליצת נעליים וכו'".31 ברוך רויטלמן, מתלמידי הגימנסיה, בדבריו על התקופה שלאחר המלחמה: "עברה שנה. עם זרם הריפאטריאציה הפולנית הגיעו לרובנה רבים מחברינו שנמצאו ברוסיה. עם החוזרים לרובנה היה גם המורה למתימטיקה שטיף. כשפגשתיו, והוא זקן וחלש כבר, פרץ בבכי ואמר לי ששאיפתו היא לעלות ארצה".32

  • ארנולד גריצמן

ארנולד גריצמן נספה בשואה.

  • מנחם חבויניק

ד"ר מנחם חבויניק-אורן שימש כמורה למתמטיקה ולפיזיקה בגימנסיה. בספר הזיכרון לקהילת רובנה כתב: "עשר שנים (1939-1929) הייתי מורה בגימנסיה 'תרבות' ברובנה, כשחבריי להוראה ולחינוך היו: יששכר רייס, מנהל. מנחם גילארטר, יצחק בארקובסקי, יצחק קרוליק, אליעזר בוסליק, שמואל שטיף, גריצמן, טאובה, כהנא, גולדהאבר, נח פלאנטובסקי, קראשינסקי, נח גריס, והנקה זיידמאנובנה. [...] רמת הלימודים בגימנסיה היתה גבוהה והיא מילאה את תפקידה יפה בחינוך הדור הצעיר. [...] עם חורבן קהילת רובנה, חרבה גם הגינסיה 'תרבות' – פארה והדרה משך עשרים שנה".33