הספרייה הציבורית באיישישוק
ב-1905 נוסדה באיישישוק שבליטא ספרייה חדשה: לראשונה בהיסטוריה של העיירה, ספרייה ציבורית שהייתה מיועדת גם לנשים. ספרייה חדשה זו לא הייתה הספרייה היחידה בשטעטל: כמה ספריות ובהן ספרי קודש, מסורת והלכה, כבר היו קיימות. בבית-המדרש באיישישוק היה אוסף רחב היקף של ספרים, שנאסף במשך מאות שנים. אולם גם ספריית בית-המדרש, כמו האחרות, הייתה מיועדת לגברים בלבד. בספרה "פעם היה עולם" כותבת פרופ' יפה אליאך: "באווירה תרבותית זו של זיקה לספר, היה מצופה מכל יהודי שיהיה בביתו מדף ספרים. כך שברוב משקי הבית היו ספריות, החל מאוסף ספרי הדת וההלכה הבסיסיים ביותר ועד לספריות בנות אלפי ספרים שהקיפו את עושר הידע והלמדנות בתורה לאורך הדורות. כונניות הספרים העמוסות בצפיפות היו למקור גאוותן ושמחתן של המשפחות, סמל סטטוס המעיד על למדנותן, ובמקרים מסוימים גם על השתייכותן לשושלת מכובדת של רבנים או של אנשי שם מלומדים. כשאנשים עזבו את איישישוק "לעשות עלייה" או כדי להגר לאמריקה, בדרך כלל החבילות שנשאו עמם בדרכם לבתיהם החדשים כללו רק את הנכס המשפחתי היקר ביותר: הספרים, המולדת הנישאת של היהודי."
במציאות שכזאת הספרייה הציבורית החדשה היוותה דבר מוכר וחדשני בעת ובעונה אחת. מוכר – מאחר שספרים היוו חלק אינטגרלי מחייו של כל אחד מבני הקהילה, וחדשני - מאחר שהיה זה מקום שאליו כולם היו מוזמנים: נשים וגברים, פשוטי העם ו"בעלי-בתים". החדשנות הייתה גם בהיקפו של אוסף הספרים, שכלל הרבה מעבר לספרי קודש, דת ומסורת. במהרה הייתה הספרייה החדשה למרכז למידה חשוב עבור צעירי השטעטל – בייחוד עבור הבנות והנשים הצעירות, שלא הייתה להן גישה לספריה בבית-המדרש, וכן, עבור אלה שידם לא הייתה משגת לשלם שכר לימוד. אוסף הספרייה כלל ספרים בעברית, ביידיש, בגרמנית וברוסית. כמו כן, היו בספרייה ספרים על ציונות ועל סוציאליזם, וכן ספרי זואולוגיה ובוטניקה. מחלקת ספרי העיון כללה מילונים, אנציקלופדיות ותרגומים שונים של התנ"ך.
משכנה הראשון של הספרייה היה בבית פרטי שנשכר תמורת 15 רובלים לחודש. ב-1908 נשרף הרחוב שבו שכנה הספרייה, אך נאמני הספרייה הצליחו להציל את כל הספרים, ולהעבירם למשכנה החדש של הספרייה, בבית פרטי ברחוב אחר. ב-1915 הייתה הספרייה שוב נתונה תחת איום, הפעם בשל קוזאקים פורעים, והספרים הוסתרו בבתי הקהילה עד שהספרייה יכלה להיפתח שוב. מאוחר יותר באותה שנה, עם נסיגת הרוסים והתחלת הכיבוש הגרמני באזור, החלה תקופה שקטה יחסית, שאפשרה את פריחתה של הספרייה: הספרים שהוחבאו בבתים נאספו, ובמהרה חזרה הספרייה להיות מרכז תרבות שוקק חיים בשטעטל. במהלך שעות העוצר הארוכות שכפו הגרמנים הפיגו צעירי השטעטל את השעמום ואת חוסר המעש בעזרת הספרים. הספרייה מומנה בעזרת תרומות ועל-ידי הכנסות מהצגות, מופעים וקונצרטים שהעלו אנשי קהילת איישישוק. הכרטיסים היקרים ביותר למופעים אלה נקנו על-ידי הגרמנים.
ענייני הספרייה טופלו על-ידי ועדה מיוחדת שכללה נציגים מארגוני נוער שונים, שהיו ממובילי התרבות הנלהבים ביותר בשטעטל, וככאלה, ייצגו את שתי הגישות השונות שהנהיגו הזרמים השונים של צעירי השטעטל: העברית מול היידיש.
תומכי העברית היו בדרך כלל ציונים ששאפו לבנות את חייהם בארץ החדשה, שבה ידברו בשפתם.
תומכי היידיש היו בעיקר סוציאליסטים, בונדיסטים וקומוניסטים, שעדיין קיוו לשפר את חייהם בארץ הולדתם. בעיניהם הייתה היידיש שפת ההמון העמל, הנמצא תחת דיכוי, שעמו הזדהו. השימוש בשפת היידיש היה עבורם מימוש האידיאולוגיה. בין חברי הקהילה היו גם כאלה שהזדהו עם שני המחנות: כציונים הייתה להם זיקה רבה לעברית - שפת המסורת של העם היהודי, ואילו כמי שנשאו בגאווה את תרבות השטעטל, רצו לשמר את היידיש כחלק אינטגרלי מאותה תרבות, ללא קשר לאידיאולוגיה פוליטית.
הספרייה איחדה את שני הזרמים בברית לא פשוטה, איחוד שלעתים יצר התנגשויות עזות. מאחר שהספרייה נוסדה ונתמכה בשנותיה הראשונות על-ידי דוברי העברית ותומכי השימוש הבלעדי בה, ניתן היה למצוא בה בעיקר ספרות בעברית, כמו גם עיתונים ומגזינים בעברית. סופרים כמו י.ל. פרץ ומנדלי מוכר ספרים, שכתבו גם בעברית וגם ביידיש, קיבלו אף הם מקום בספרייה. ב-1918 נוצר קרע בין תומכי העברית לבין תומכי היידיש. בטענה כי מרבית המימון מגיע מקרב תומכי העברית ובזכות הפעילויות הרבות שהם יוזמים, החליטו אלה להקים ספרייה נפרדת משלהם. ההפרדה בין שתי הספריות לא נשמרה זמן רב, אולם גם לאחר שאוחדו מחדש, המאבק בין היידיש לעברית נמשך. המתחים הקשים שנוצרו בשל מאבק זה באו לידי ביטוי באופנים שונים, החל מהצהרות פוליטיות ואידיאולוגיות ועד חסימת הכניסה לספרייה על-ידי ה"עבריים" בערבים שבהם ספרנים "יידישיסטים" היו אחראים להפעלתה, ולהפך.
בסופו של דבר הושג שקט יחסי בין הצדדים, והספרייה נקראה על-שם י.ל. פרץ - סופר שכאמור כתב בשתי השפות, ואשר היה אהוד ונערץ על-ידי חברי שני המחנות. למרות הרגיעה שהושגה, הספרייה הציבורית איבדה ממרכזיותה במהלך השנים שלאחר מכן: הארגונים הציוניים פתחו ספריות עבריות קטנות משלהם; התפתחות הכבישים והתחבורה הציבורית אפשרה לתושבי איישישוק להגיע בקלות לערים הגדולות שסביבה, וליהנות מהאפשרויות הרבות שהציעו, כמו גישה לספרייה האדירה בוילנה; ספריות פרטיות נפתחו על-ידי משפחות שהיו בעלות אוספים של ספרים עדכניים וגישה למגוון עיתונים ומגזינים. מקומות אלה שימשו לעתים גם כסלון עבור אלה שחפצו להתעדכן בפרסומים האחרונים ולהאזין לתקליטים ביידיש. בשנות השלושים החלה הקהילה לתקצב את הספרייה הציבורית בנדיבות, דבר שביטא את תמיכת הקהילה בתרבות היידיש, מאחר שבתקופה זו הייתה הספרייה בעיקר מוסד יידישאי - היחיד שנותר בשטעטל.
מאז 1925, כשחברי הבונד הקימו בוילנה את YIVO– ארגון שהקדיש עצמו לקידום לימודי שפה, תרבות והיסטוריה יהודית במזרח אירופה - עלה כוחם של תומכי היידיש בשטעטל.
גם בתקופה זו של שקיעה הספרייה על-שם י.ל. פרץ המשיכה להפיק אירועים גדולים, כמו שעשתה ב-1936, כשחגגה את יובל המאה להולדתו של הסופר מנדלי מוכר ספרים. האירוע הונצח על-ידי גלויה מיוחדת שהונפקה לכבודו. נוסף על הנפקת הגלויה, הזמינה הספרייה את הסופר היידי המכובד דניאל צ'ארני להרצות בפני אנשי הקהילה.
רוב מארגני חגיגות היובל להולדתו של מנדלי מוכר ספרים נרצחו בשנת 1941. כל שנשאר מהאירוע הם שני מאמרים שכתב דניאל צ'ארני בעקבותיו, והגלויה עצמה.
מ-1939 ועד 1941, כשאלפי פליטים עברו דרך איישישוק, היה ביקוש עצום לשירותי הספרייה. בדרכם אל הלא נודע ביקשו העוברים בעיירה לעודד את רוחם בעזרת הספרים. הספרים היחידים ששרדו מהספרייה הציבורית באיישישוק היו אותם ספרים שנלקחו ממנה על-ידי פליטים אלה. במהלך הכיבוש הסובייטי במלחמת העולם השנייה נסגרה הספרייה. חלק מהספרים נלקחו בחשאי לבתי האנשים, כפי שנעשה במהלך מלחמת העולם הראשונה. אולם הפעם גורלם של הספרים היה שונה: במהלך תקופת הכיבוש הגרמני כל ספרי הקודש של הקהילה, שנלקחו מן הספריות ומן הבתים, שימשו את חיילי הצבא הגרמני ואת הפולנים המקומיים כחומר בערה להסקה. פרופ' אליאך מציינת שבאופן אירוני, רובם היו ספרים שנרכשו במקור עבור הספרייה בעזרתם האדיבה של חיילי הכיבוש הגרמני במהלך מלחמת העולם הראשונה.
מנדלי מוכר ספרים
מנדלי מוכר ספרים הוא שמו הספרותי של הסופר שלום יעקב אברמוביץ, במקור שלום יעקב ברוידע.
ש"י אברמוביץ נולד בינואר 1836, בעיירה קפוליה שבמחוז מינסק (נמצאת היום בבלרוס), שהייתה אז חלק מ"מנהג ליטא" ומ"תחום המושב" – השטח שבו הותר ליהודים להתגורר ברוסיה הצארית. מנדלי מוכר ספרים נחשב ל"סבא הגדול" של הספרות העברית המודרנית: סופרים והיסטוריונים נוהגים לציין את תרגום סיפוריו הראשונים מיידיש לעברית כרגע שבו נולדה מחדש הספרות העברית. "הסבא" – גם הודות לאריכות ימיו: הוא נולד בימי הצאר ניקולאי השני, ומת לאחר המהפכה הבולשביקית והצהרת בלפור, ובמהלך שמונים ואחת שנות חייו היה עד לירידת ההשכלה ולעליית תנועות חדשות, כמו הציונות והסוציאליזם.
אברמוביץ בחר לעצמו את הכינוי הספרותי מנדלי מוכר ספרים כדי להדגיש את הקשר בינו לבין הדמויות שבספריו: כמו מנדלי מוכר ספרים מ"ספר הקבצנים", כך גם הסופר ביקש להביא סיפורים וספרים ליהודים בעיירות ובערים, ולהפיץ את ההשכלה בקרב יהודי רוסיה.
אברמוביץ כתב את ספריו גם ביידיש וגם בעברית. היידיש הייתה באותה תקופה שפתם של כל היהודים במזרח אירופה - עברית ידעו אז רק מעטים. במקביל לכתיבת סיפוריו עסק אברמוביץ גם בתרגום ובהוצאה לאור של ספרים שימושיים. במשך שמונה שנים הוציא לאור לוחות שנה ביידיש, ובהם מידע על תולדות עם ישראל ועל מדעי הטבע – להשכלתם של יהודי רוסיה. יצירתו, הנשענת הן על השכלתו התורנית הרחבה והן על השכלתו בלימודי החול, מתאפיינת בצמדי ניגודים, בכפילויות, בכתיבת דבר והיפוכו ובכוחות חיוביים ושליליים שמתח שורר ביניהם. מנדלי מוכר ספרים נחשב לאבי "הנוסח": הכלאה של יסודות העברית המקראית, העברית של חז"ל, של ספרות ימה"ב ושל התפילה, יחד עם הארמית והיידיש.
בסיפוריו הוא מצייר את היהודי בן המאה ה-19 כאדם שאילוצים חברתיים וכלכליים הכריחו אותו להקדיש את גופו ואת נפשו לפרנסה, אדם מוגבל באפשרויותיו הרוחניות, נרדף על-ידי צורכי הקיום ורודף אחריהם בו זמנית, יצור כלכלי עלוב ומסכן, המעורר רחמים וגיחוך כאחד, ואשר המחבר מתייחס אליו ביחס של "בין שחוק לדמע" בסיפורים אלה הוכיח את החברה האנושית והיהודית, וכדי להפיץ ברבים את תוכחתו החברתית עבר מכתיבה בעברית, שפה ששימשה במחצית המאה ה-19 רק עילית אינטלקטואלית מצומצמת, לכתיבה בשפת העם, ביידיש. הוא השקיע ביידיש את כל כישרונו, עד שיצירתו בה הייתה לאבן הפינה בספרות היידיש המודרנית. הוא הפך את האמצעי - השימוש ביידיש, שנחשבה לשפת כלאיים - לתכלית בפני עצמה. יצירותיו ביידיש, שנכתבו משנות השישים ועד שנות השמונים של המאה ה-19, הביאו את ספרות ההשכלה ביידיש לשיאה.
