מידע למבקרים
שעות פתיחה:

יום א' - ה': 17:00-9:00

יום ו' וערבי חג: 14:00-9:00

יד ושם סגור בשבתות ובחגי ישראל

הכניסה למוזיאון לתולדות השואה תתאפשר רק לילדים מעל גיל 10. אין כניסה לתינוקות בעגלה או במנשא.

הוראות הגעה:
למידע נוסף לחצו כן

רחל אוירבך

רחל אוירבך היתה עיתונאית, סופרת והיסטוריונית, דמות מרכזית בזירה התרבותית היהודית בפולין בין מלחמות העולם. בתקופת השואה היתה אוירבך מהאחראים על איסוף העדויות על השואה שנשמרו בארכיון "עונג שבת" בגטו ורשה.

לאחר המלחמה היתה אוירבך חלק מהוועדה ההיסטורית היהודית בפולין והיתה המנהלת הראשונה של המדור לגביית עדויות ביד ושם. במסגרת זו מילאה תפקיד מרכזי בהכנת העדויות למשפט אייכמן.

תמונות
מסמכים

רחל אוירבך נולדה ב-1903 בעיירה לאנוביץ שבפולין (כיום לאניבצי שבאוקראינה) להוריה חנינא ומניה. הוריה ואחיה היחיד זליג נפטרו לפני השואה. שפת אמה היתה יידיש, אך היא למדה בפולנית ודיברה גם אוקראינית וגרמנית. היא למדה בבית ספר ביידיש בלאנוביץ, למדה בלבוב (שלפני מלחמת העולם השניה השתייכה לפולין) בגימנסיה על שם אדם מיצקייביץ, ולאחר מכן למדה באוניברסיטת יאן קזימייז' בלבוב והוסמכה להוראת היסטוריה בבתי ספר תיכוניים בפולין. היא היתה עיתונאית ציונית, כתבה מאות מאמרים לעיתונות היידיש בנושא ספרות, אמנות, מדע וחברה, ערכה את מוסף הספרות בעיתונה של מפלגת "פועלי ציון שמאל", והיתה עורכת כתב עת ביידיש ועורכת עיתון יומי ביידיש, "דער נייער מארגן" (הבוקר החדש). היא ייסדה את כתב העת "צושטייער" (תרומה), שמטרתו היתה מתן ביטוי לתרבות היידיש בגליציה. היא עמדה בראש המערכת ותרמה לכתב העת מפרי עטה. מערכת כתב העת שכנה בחדר אחד בביתה. מכתב עת זה יצאו לאור שלושה גליונות.

בשנת 1933 עברה אוירבך לוורשה, שם כתבה ביקורות ספרות ומאמרים בנושאי תרבות ומדע, כולל פסיכולוגיה ואנתרופולוגיה. כתביה התפרסמו בעיתונים רבים, ביידיש ובפולנית, בין היתר במסגרת ייוו"א, המכון היהודי למחקר מדעי. היא תרגמה לפולנית וליידיש יצירות ספרות, מחזאות ושירה, וכן מחקרים וכתבות.

באוקטובר 1939, לאחר כיבוש ורשה בידי הגרמנים, צירף עמנואל רינגלבלום את אוירבך לקבוצת אישי הרוח שהחלו בתיעוד חיי היהודים בוורשה הכבושה ויצרו את הארכיון המחתרתי "עונג שבת". אוירבך היתה ידידתו של המשורר איציק מאנגר ובתקופת כליאתה בגטו ורשה שימרה את יצירותיו.

אוירבך ארגנה מטבח ציבורי ברחוב לשנו בגטו, מטבח שהיה בין מפעלי הסעד שפעלו בגטו בסיוע הג'וינט. רינגלבלום ביקש ממנה לכתוב רשימות על חיי הגטו, והרשימות נשמרו בארכיון "עונג שבת". אוירבך כתבה יומן על פעילותה בגטו ועל מפגשיה עם אישי ציבור ורוח, וכן מחקרים על קורותיו של הגטו. המאמר הראשון שכתבה היה על מטבחי הציבור בגטו:

המטבחים עמדו בלחץ עצום מבפנים - מצד העובדים, הם ומשפחותיהם, שחיו בעצמם בתת תזונה - והן מצד זרמי הפליטים והצרכנים המקומיים חסרי פרנסה, שהמרק במטבח היה מזונם היומי היחיד. לצערנו הגענו מהר מאוד למסקנה, כי עזרה של ממש הגשנו למעשה רק לאותם אנשים שהיה להם מקור כלכלה נוסף. את הנצרכים ביותר לא יכלו שום מרקים להציל — את נפוחי הרעב שהיו נעלמים בלי להשאיר עקבות. משפחות שלמות, קהילות שלמות, שהועברו לגטו — עברו את המטבחים וגוועו לעינינו (בחוצות ורשה, 1954, ע' 66).

אוירבך ניצלה מהגירוש הגדול של יהודי ורשה לטרבלינקה בקיץ 1942, ותעדה עדויות של ניצולים מהגירוש. בסוף 1942 ביקש ממנה רינגלבלום לתמלל את עדותו של יעקב קשפיצקי, שנמלט מטרבלינקה. בעזרת העדות יצרה אוירבך מסמך מפורט על מחנה השמדה זה.

במרס 1943 ברחה אוירבך מהגטו ושרדה בוורשה מחוץ לגטו בעזרת מסמכי זהות מזויפים ובזכות מראהּ הארי והפולנית והגרמנית הטובות שבפיה. היא שמרה על קשר עם חברי המחתרת היהודית ששרדו מחוץ לגטו, והיתה מקורבת לוועד לעזרת יהודים במחתרת ז'גוטה.

אחרי דיכוי מרד גטו ורשה באביב 1943, הסתתרה אוירבך בוורשה בסיוע חסידת אומות העולם ינינה בוכהולץ-בוסקולסקה, אותה כינתה אוירבך "נפש גדולה ויקרה". אוירבך פרסמה בעיתונות המחתרת מאמרים בפולנית על הגירוש, כדי להפיץ בקרב הפולנים מידע על גורלם של יהודי ורשה. בעיצומה של המלחמה רשמה זכרונות מחיי היהודים בגטו והמשיכה לתעד ולהנציח את זכרם של יהודי ורשה במסות על חיי התרבות בגטו ועל הגירוש. את יצירותיה אלה טמנה במקומות מסתור בגנים בוורשה. לאחר שחרור העיר בידי הצבא האדום בקיץ 1944, שבה אוירבך למקומות המסתור ומצאה בהם את יצירותיה.

אוירבך היתה העורכת הספרותית בוועדה ההיסטורית היהודית שקמה עוד בעיצומה של המלחמה בלודז' ובוורשה. היא ערכה מוספים להיסטוריה ולספרות השואה בעיתונות יידיש מקומית, ערכה כתבי זכרונות בפולנית ופרסמה זכרונות, סיפורים, מסות ומחקרים. במסגרת הוועדה ההיסטורית פרסמה אוירבך את ספריה "מרד גטו ורשה" ו"בשדות טרבלינקה", ביידיש.

כאחת הניצולות המעטות מהמחתרת התיעודית "עונג שבת", דחפה אוירבך לחיפושו של ארכיון "עונג שבת" שהוטמן בשטח הגטו ב-1942 וב-1943, בתקופות הגירושים והמרד. "לא אנוח ולא אתן לכם לנוח", אמרה למנהיגים יהודים, "עד שתמצאו אותו." בשנת 1946 היתה אוירבך שתפה למציאתו של אחד משלושת חלקי הארכיון בין חורבות השטח שהשתייך לגטו ורשה בתקופת המלחמה. בשנת 1950 נמצא חלק נוסף של הארכיון. חלק שלישי לא נמצא עד היום.

אוירבך עבדה בוועד המרכזי של יהודי פולין, לימים המכון ההיסטורי היהודי. היא פרסמה עדויות על מחנות ריכוז והשמדה, ובשנת 1948, במלאת חמש שנים למרד גטו ורשה, יצא לאור ספרה על המרד. היא היתה יועצת היסטורית ותסריטאית של סרטים היסטוריים, ועורכת ספרותית של כתבים על השואה. תסכיתי הרדיו שכתבה שודרו ב"קול ישראל" וב"קול ציון לגולה" - תחנת שידור של הסוכנות היהודית ששידרה מישראל בשנותיה הראשונות של המדינה.

בשנת 1950 עלתה אוירבך לישראל והביאה עמה בין היתר מסמכים מארכיון רינגלבלום ואת היומן שכתבה בשנות המלחמה. קרובי משפחה בארצות הברית הציעו לה להגר אליהם. הם כתבו לה: "נעשה כמיטב יכולתנו לעזור לך לשכוח." אוירבך העדיפה לעלות לישראל. עוד ב-1943 כתבה: "הסיבה היחידה להישרדותי היא היותי עדה לפשע והאשמת הרוצחים." לימים הרחיבה:

כתבי יד אלה שרדו קשיים רבים. הם היו קבורים באדמה ואני לבדי התייסרתי וסבלתי כדי להוציא אותם שוב לאור היום. הצלחתי להוציא אותם מפולין והם הגיעו לישראל אתי. הבאתי אותם בקופסה מיוחדת. מעולם לא נפרדתי מהם, אם ברכבת או באוניה.

למרות שהתקשתה בעברית היתה אוירבך דמות מרכזית בתרבות ההנצחה בישראל. היא שלטה היטב ביידיש, פולנית וגרמנית, וידעה שפות נוספות. היא כתבה ספרים וכן מאות מאמרים, רשימות, סיפורים וביקורות ספרות בעיתונות ובכתבי עת היסטוריים, בנושא ורשה ויהודיה ובנושא השואה. בראשית שנות החמישים יצאה נגד הפגיעה בהנצחת זכר השואה ובמוסדות ההנצחה היהודיים בפולין הקומוניסטית שלאחר השואה. היא פעלה להכרה במספר פולנים שהצילו יהודים בשואה תוך כדי סיכון חייהם, בהם חסידי אומות העולם יאן ז'בינסקי וינינה בוכהולץ-בוסקולסקה. הסופר ולימים נשיא המדינה זלמן שז"ר והחוקר דב סדן תמכו בפרסום בעברית של ספרה "בחוצות ורשה" בישראל ב-1954.

אוירבך היתה מייסדת ומנהלת המדור לגביית עדויות ביד ושם. בתחילה היתה העובדת היחידה במדור. לאחר כשנה החלה לשכור מראיינים נוספים. בשנת 1956 מיסדה אוירבך את השאלון לגביית עדויות, וכן פרסמה תדריך לגביית עדויות. היא טענה שעל גובי העדויות להיות ניצולי שואה בעצמם, כדי שיוכלו להזדהות עם מוסרי העדויות וכדי שמוסרי העדויות יוכלו לפתוח את לבם בפניהם.

אני משוכנעת שלווידויים, המכונים "עדויות", מתקופת השואה, יש השפעה משקיטה ומרפאת והם עוזרים לשחרר את הניצולים מהזוועות. ... הריפוי מכאיב למראיין לא פחות מאשר למספר, אבל ידוע שהכחשה והדחקת הצער גורמים נזק גדול בהרבה. אנו יודעים שתסביכים פסיכולוגיים מופחתים על ידי החשיפה והשיתוף עם אנשים אחרים. גביית עדויות היא לא רק פרויקט היסטורי אלא גם משימה של ריפוי לאומי וחברתי.

בתור סיבה נוספת לאיסוף העדויות, ציינה אוירבך את הצורך להציב את השואה על במת ההיסטוריה.

באף אחד ממשפטיהם [של פושעי המלחמה] לא הותר לנו, בני העם היהודי, שנפגענו בצורה הקשה ביותר, להיות נוכחים בתור צד בעניין.

אוירבך טענה שאיסוף עדויות יסייע לבטא את קולם של הקורבנות בפני בית הדין של ההיסטוריה. כבר בשנות החמישים הניחה אוירבך את התשתית שאפשרה להכליל, לימים, את עדויותיהם של ניצולי השואה במשפט אייכמן. עד שנות השישים אסף הצוות תחת ניהולה כ-3,000 עדויות ב-15 שפות שונות, ובהן עשרות אלפי דפים, וכן כ-600 הקלטות אודיו.

לאחר שנודע על תפיסתו של אייכמן הגדירה אוירבך את המשפט בתור "הזדמנות ייחודית לפרוש בפני העולם כולו את היקפה המלא ואת טבעה הייחודי של השמדת יהודי אירופה." אוירבך חששה שהמשפט ינוהל באופן שידמה אותו לתיק פלילי שגרתי. היא כתבה:

בתחילה נראה היה שהרשויות שעסקו בהכנת העדויות נגד אייכמן היו מעוניינות רק במסמכים ובמידע רשמי שיוכל להוות הוכחה ישירה לאשמתו.

צוותה של אוירבך הכין רשימת עדים ראשונית ונדרש לבחור עדים מבין ניצולים רבים שפנו בבקשה להעיד. אוירבך ביקשה שהרשויות יביאו כעדים

לא רק את [העדים] שראו את אייכמן פנים אל פנים [או] אלה שיוכלו לספק עדות משפטית בלבד לאשמתו של אייכמן ... אלא עדים שהיו בלבן של זוועות ההשמדה ושעם זאת שרדו כדי לספר את הסיפור.

עלינו להיזהר שהכאב לא יטה אותנו מדרך הישר. על הניצולים לגשת למשפט בשליטה עצמית ובראשים מורמים וכך לעזור לנציגי האומה לארגן את המשפט ולעשות צדק עם גדולת משימתם, כפי שראוי לאומה עצמאית. רק הניצולים יוכלו להשתיק את הספקות בנוגע לזוועות השואה והיקפה.

ככל שהתקרב מועד תחילתו של משפט אייכמן, יוחסה חשיבות גוברת לעדויותיהם של הניצולים. על כן, מתוקף תפקידה כראש מדור עדויות ביד ושם, היתה אוירבך בקשר עם התובע הכללי גדעון האוזנר. היא ביקשה להביא אל דוכן העדים הן ניצולי שואה שבלית ברירה ובהיעדר נשק הפגינו התנגדות פסיבית, והן ניצולי שואה שהתנגדו בנשק או ברחו, וזאת כדי להדגיש את הפנים השונות של הגבורה היהודית בשואה. היא ביקשה לבחור את העדים לא רק לפי תוכן עדותם אלא גם לפי תכונות אישיותם, כדי שיהוו סמלים וייצגו את הנרצחים באופן מרשים ככל האפשר. גם אוירבך עצמה העידה במשפט, אך לא ביוזמתה אלא ביוזמת פרופסור מריון מושקט, שהיה רכז פעילות יד ושם וייעץ לצוות התביעה. בעדותה ביקשה אוירבך להדגים את חיוניותם של היהודים בגטו ורשה ואת היקף פעילותם התרבותית, פעילות שהתקיימה למרות האיסורים הגרמניים והביאה לתחושות השראה והתעלות. עוד ביקשה אוירבך לייצג את קשיי החיים בגטו ולהביא את דמותו של רינגלבלום כדוגמה ומופת, הן כהיסטוריון והן כפעיל חברתי בגטו. עדותה היתה המשך ישיר לכתיבתה התיעודית על הסופרים היהודיים בגטו, כתיבה שהחלה עוד בתקופת המלחמה.

אומה שלמה אחזה בעטים, בגטאות, במקומות מסתור, בפני תאי הגז וקני מכונות היריה, ומצאה את הכוח לכתוב – מתוך התקווה הפשוטה שמתישהו העולם ידע. שהדברים ייוודעו לאחיהם.

רחל אוירבך נפטרה בשנת 1976. ארכיונה האישי, ובו אלפי דפים בדפוס ובכתב יד, בעברית, יידיש, גרמנית, פולנית ושפות נוספות, שמור בארכיון יד ושם. בין ספריה:

צוואות וארשה: מפגשים, מעשים, גורלות, 1943-1933 (תל אביב: מורשת, 1985)

הגדת הלהבות: מסכת ליום השנה של מרד גיטו וארשה (ירושלים: יד ושם, 1968)

מרד גיטו וארשה (תל אביב: המנורה, 1963)

 

מקור לציטוטים:

Boaz Cohen, Rachel Auerbuch, Yad Vashem and Israeli Holocaust Memory, in Polin: Studies in Polish Jewry, 20, pp. 121-197