מידע למבקרים
שעות פתיחה:

יום א' - ד': 17:00-9:00

יום ה': 20:00-9:00*

יום ו' וערבי חג: 14:00-9:00

יד ושם סגור בשבתות ובחגי ישראל

* המוזיאון לתולדות השואה, המוזיאון לאמנות, ביתן התערוכות ובית הכנסת ישארו פתוחים בימי חמישי עד השעה 20:00. שאר האתר יסגר בשעה 17:00.

הוראות הגעה:
למידע נוסף לחצו כן

מקבלי פניו של האפיפיור בנדיקטוס ה-16

ניצולי השואה וחסיד אומות העולם שלחצו את ידו של האפיפיור בטקס:

 

ניצולי שואה

אברהם אשכנזי נולד בסלוניקי, יוון, בשנת 1939 למשפחה מסורתית ואמידה. אביו של אברהם היה בעל מפעל לעיבוד עורות וסבו היה בעל חנות מכולת סיטונאית. באפריל 1941, עם פלישת הגרמנים ליוון, הופצצה העיר והמשפחה הסתתרה במרתף של חנות במרכז העיר. לאחר שכבשו הגרמנים את העיר שבה המשפחה לביתה וניסתה להמשיך בשגרת החיים, אך בתחילת 1943 נאלצה לברוח כיוון שנודע על פקודת הגירוש. האב זכר כיצד ביולי 1942, יחד עם כ-9,000 גברים יהודים אחרים בני 45-18, הוא הושפל על ידי הגרמנים באחת הכיכרות המרכזיות של העיר, במה שנודע אחר כך בתור "השבת השחורה". האב ראה את הנולד והכריז: "אנחנו לא נרשמים למשלוח לפולין, אנחנו בורחים!". "זו הייתה הגדולה שלו, ועל זה אני מעריץ אותו עד היום", מספר אברהם.

בני המשפחה – אברהם, אביו, אמו, סבו ואחי-אביו – השיגו תעודות מזויפות בעזרת ידידים יוונים. בעזרת התעודות המזויפות החלו בני המשפחה להתחזות לנוצרים והצליחו לעבור לאזור הכיבוש האיטלקי של יוון. הם הגיעו ללאריסה ולאחר מכן – לאתונה, בה עבדו במפעל לעורות שהקים האב. בהמשך שהותה באתונה נאלצה המשפחה לעבור ממשכן למשכן ולשחד קציני משטרה יווניים, עקב הלשנות וחשש מפני הסגרה. גם כאשר אולצו להתייצב לחקירת משטרה, הצליחו בני המשפחה לשכנע את חוקריהם כי הם נוצרים. הם אף היו הולכים כל יום א' לכנסיה ואברהם זוכר כיצד כילד היה מעיר את הוריו בכל יום א' על מנת שייקחוהו לכנסיה.

בעזרת המחתרת היוונית נמלטה המשפחה מיוון בסירת דייג, בחברת כ-40 פליטים נוספים. לאחר הפלגה דרך האיים בסירה הרעועה הגיעה המשפחה לתורכיה. חיילים תורכים תפסו אותם בשעה חמש בבוקר, רעבים וצמאים, חקרו אותם, נתנו להם לחם והלינו אותם באולם בית-ספר. מתורכיה עברה המשפחה לסוריה, שם נפגשה עם אנשי ההגנה והחליטה לעלות לארץ ישראל. בשנת 1944 עלתה המשפחה על רכבת והגיעה לארץ ישראל דרך לבנון.

בארץ התגורר אברהם בתל אביב. בבגרותו עסק בשיווק ובמכירות וכיום הוא אדמיניסטרטור בחברת שירות ושיווק.

אברהם נשוי ליפה, ולהם שני ילדים וחמישה נכדים.

רות בונדי נולדה בפראג, צ'כוסלובקיה, בשנת 1923. לאחר כיבוש צ'כיה על ידי הגרמנים ב-1939, עבדה כפועלת חקלאית. היא נכלאה בגטו טרזין ובדצמבר 1943 גורשה למחנה אושוויץ-בירקנאו, שם טיפלה בילדים בגיל הרך שנשלחו לאחר מכן אל מותם. ביולי 1944 הועברה למחנות עבודה שונים באזור המבורג. עם שחרורה באביב 1945 במחנה ברגן בלזן, שקלה רות 35 קילו. היא חלתה בטיפוס הבהרות. הוריה נספו בשואה.

לאחר שחרורה שבה רות לפראג. עם הקמת המדינה הצטרפה לגח"ל (גיוס חוץ-לארץ) ועלתה לארץ. "ב-31 בדצמבר 1948, בשעות אחר הצהריים, עלה באופק רכס גבעות נמוך, שמאחוריו ציפיתי לראות את הרי הכרמל. רק כאשר נכנסנו לנמל חיפה הבנתי שזה הכרמל עצמו, ושמדינת ישראל במציאות תהיה שונה מאד מארץ ישראל שהיתה כנגד עיני בגלות. [...] בדרך לבסיס סרפנד עצר הנהג, אחרי ששמע את קריאות ההתפעלות, ליד פרדס, ונתן לנו לאסוף מן הפרי שנשר: תפוחי זהב מתגלגלים על האדמה ואיש לא טורח להרים אותם! כולנו, חיילות צה"ל לעתיד, מילאנו את הכיסים בתפוזים, ובאוטובוס קילפנו אותם, נשמנו את ריחם ואכלנו אותם לאט לאט: היה להם טעם של ארץ ישראל הנכספת, כפי שהצטיירה לי בשנות האפלה" (שברים שלמים, ע' 89).

בארץ השתלבה בונדי בתחומי העיתונאות, הכתיבה והתרגום. היא עבדה 30 שנה בתחום העיתונות בישראל ובין ספריה קובץ מחקרים העוסקים בתולדות יהדות צ'כיה וכן ארבע ביוגרפיות: "אדלשטיין נגד הזמן", על יעקב אדלשטיין, זקן היהודים בגטו טרזיינשטט; "השליח - חייו ומותו של אנצו סרני" (האישה הראשונה שזכתה בפרס יצחק שדה לספרות צבאית); "פליקס - פנחס רוזן וזמנו"; ו"שיבא - רופא לכל אדם", על ד"ר חיים שיבא.

בונדי נמנית עם מייסדי בית טרזין בגבעת חיים איחוד. היא פרסמה מחקרים היסטוריים וזכתה בפרסים רבים. היא האישה הראשונה שזכתה בפרס סוקולוב לעיתונות וכן זכתה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים, פרס בוכמן לחקר השואה וכן פרס שרת החינוך והאמנויות על תרגום "שירתתי את מלך אנגליה" של בוהומיל הראבל, מצ'כית. כמו כן תרגמה בונדי מעל 30 יצירות מהספרות הצ'כית.

בונדי הייתה נשואה לעיתונאי רפאל בשן. בתם היא העיתונאית טל בשן, ולה נכד ונכדה, שניהם בצבא.

 

ישראלה הרגיל (הרניק) נולדה ב-1938 בברודי, פולין. הוריה היו מורים ומוסיקאים: אמה ניגנה בפסנתר ואביה ניגן בכינור ועבד כמורה בבית ספר יהודי. ברודי נכבשה בידי הגרמנים ב-1 ביולי 1941. ב-15 ביולי זומנו כ-250 משכילים יהודים על ידי הגסטפו לכיכר העיר, בהם אמה של ישראלה. הם עונו במשך יומיים ולאחר מכן נרצחו וגופותיהם הוטלו לבורות ליד בית הקברות היהודי. 
 
ב-1 בינואר 1943 רוכזו כ-6,000 יהודי ברודי בגטו. ישראלה הוברחה והוסתרה בביתם של יאצנטי (יאצק) מיקלאשווסקי, ידיד המשפחה, אשתו מריה ובתם ולאדיסלאווה (ולאדזיה). שמה של ישראלה שונה לאווה מיקלאשווסקה. "קראתי להם 'דוד' ו'דודה'", מספרת ישראלה, "היה לי סיפור כיסוי: אני קרובת משפחתם והגעתי אליהם לאחר שהורי נהרגו בהפצצות." 
 
ערב נסיעתה לקרקוב עם משפחת מיקלאשווסקי ביקרה ישראלה אצל אביה, שהסתתר בבונקר בכפר סמוך. כשנפרדה ממנו, נאסר עליה להגיד לו שהם עוזבים את ברודי. בקרקוב התגוררה עם משפחת מיקלאשווסקי. היא נשלחה לגן ילדים של נזירות והסתובבה ברחובות בזהות בדויה של נוצריה. ב-19 בינואר 1945 שוחררה קרקוב על ידי הצבא האדום.

 

אביה של ישראלה ברח מן הבונקר לאיזור הרוסי והתגייס לצבא האדום ולאחר סיום המלחמה מצא את בתו, כארבע שנים לאחר פרידתו ממנה. 
 
"בפברואר 1946 עזבתי את בני משפחת מיקלאשווסקי. נפרדתי מהכומר הקהילתי שלי בקרקוב. הוא לא ידע שאני יהודיה וצייר לי בעפרון, בספר הזיכרונות שלי, ראש של ישו עם נזר קוצים וטיפות דם. כהקדשה כתב: 'לתלמידתי המצטיינת, אווניה (בלי י') [אווה]' ואמר לי: 'תמיד תוכלי לפנות לישו. הוא תמיד יוכל לעזור לך.'"

לאחר תקופה קצרה בבית ספר עברי ובתנועת 'גורדוניה', בנובמבר 1948 עלו ישראלה ואביה לישראל. האב, קלמן, נפטר כארבע שנים לאחר עלייתם ארצה.
לאחר תקופה קצרה בתל אביב עברה ישראלה לקיבוץ רמת יוחנן שם הייתה עשר שנים.
כל חייה עסקה בעיצוב ובאמנות, ויצירותיה הוצגו בתערוכות רבות. יצירות אחדות נמצאות בארכיון המוזיאון לאמנות של יד ושם.

 

 
יד ושם הכיר במציליה של ישראלה, יאצנטי, מריה וולאדיסלאווה (ולאדזיה) מיקלאשווסקי, כחסידי אומות העולם. ישראלה שמרה עמם על קשר הדוק כל השנים וכיום, לאחר פטירתם, היא בקשר עם שני ילדיה של ולאדזיה.
 
ישראלה נשואה לדורי ולהם 3 בנות ו-5 נכדים.

גיטה קלדרון לבית שמי נולדה בשנת 1926 במונאסטיר שביוגוסלביה (כיום ביטולה שבמקדוניה). באפריל 1941 סופחה מקדוניה לבולגריה. ב-10 במרס 1943 ברחו גיטה ושמונה מחבריה מהאזור, בהנהגתו של שמעון (סימו) קלדרון. למחרת עצרו הבולגרים את מרבית יהודי העיר, בהם כל בני משפחתה של גיטה, וכעבור מספר ימים גורשו היהודים למחנה ההשמדה טרבלינקה, שם נספו.

גיטה וחבריה ברחו לקסטוריה, שהיתה באזור הכיבוש האיטלקי של יוון, ושם הצטרפו לפרטיזנים אחיה שבתאי וחברהּ סימו קלדרון. גיטה עבדה בשדות, ובמקביל עסקה בהסברה לנשות האזור, כחלק מהמאמץ האנטי-פשיסטי. בספטמבר 1943 הגרמנים השתלטו על איטליה ועל האזורים שבשליטתה. במרס 1944 עצרו הגרמנים את היהודים שנמצאו בקסטוריה, בהם גיטה, ושילחו אותם לאושוויץ. עם התקרבות הצבא האדום, הובלה גיטה לברגן-בלזן ומשם הוצעדה למחנה ונסברג, שם עבדה בפינוי גופות וחלתה בטיפוס הבהרות. "האחראית אמרה לי: 'אם תתגברי על 48 השעות הקרובות – תחיי'. אחרי 48 שעות של הזיות חום, התעוררתי." מספרת גיטה.

הצבא האדום המשיך להתקרב וגיטה שוב שולחה בקרון מערבה. "עברנו דרך צ'כיה, היינו צמאות ורעבות, בלי אוכל ומים. השומרים שפכו לנגד עינינו דודי מים ולא נתנו לנו לשתות. אלה היו חיילים מבוגרים, לא אנשי אס-אס. תושבי פראג שמעו שעוברים אסירים, עשו מבצע איסוף והביאו לנו לחם." גיטה הגיעה למאוטהאוזן באפיסת כוחות. "הרגשתי שהנשמה שלי עוזבת אותי. אכלתי עשבים שלצד הדרך." חיילים ראו את הנשים בחולשתן והחלו לזרוק פירורי לחם, כדי לראות את האסירות רבות. "אמרתי בלבי: 'אני הולכת למות, אבל עד הרגע האחרון לא אוותר על כבודי ולא אתכופף'. ולא התכופפתי לפירורים."

לאחר השחרור נותרה גיטה יחידה מכל בני משפחתה. היא שבה ליוגוסלביה, נפגשה עם סימו והשניים נישאו. בדצמבר 1948 עלו לישראל עם בתם הבכורה. גיטה התמסרה לטיפול במשפחתה ולאחר שילדיה גדלו, יצאה ללימודים והחלה לעבוד במקצועות אדמיניסטרטיביים. כיום היא מתנדבת בבית החולים לילדים שניידר בפתח תקווה.

לגיטה שלושה ילדים, עשרה נכדים וארבעה נינים.

דן לנדסברג נולד בוורשה, פולין, בשנת 1939 וחי עם הוריו באוטבוצק הסמוכה. בדצמבר 1940 הוקם גטו אוטבוצק ודן נכלא בו עם הוריו. בשנת 1942, לקראת חיסולו של הגטו הועבר לבית יתומים ששכן במנזר יליזבטה הקדושה שבאוטבוצק. בבית היתומים הוסתר בזהות נוצרית בדויה, במשך מספר חודשים.

מהמנזר הועבר דן לכפר במחוז לובלין שבמזרח פולין, שם המשיך לחיות בזהות בדויה בקרב אחת המשפחות בכפר. אמו של דן הבטיחה למשפחה שהסתירה את דן סכום כסף גדול תמורת הסתרתו. בשנת 1944 הגיעה לאזור יחידת חלוץ של הצבא האדום והתנגשה עם יחידה של הצבא הגרמני. חייל גרמני כיוון אקדח לעברו של דן אך אחד החיילים הסובייטיים הציל את חייו ברגע האחרון. לאחר ההתנגשות בכפר נסוגה יחידת החלוץ הסובייטית, ורק לאחר חודש נוסף שוחרר האזור על ידי הצבא האדום. לאחר השחרור נפגש דן מחדש עם מצילו הסובייטי, שהבטיח לו: "אתה בא איתי לברלין." אך מסתיריו של דן ביקשו לגבות את הכסף שהובטח להם עבור הצלתו והשיבו אותו רק לאחר מספר חודשים לידי אמו, ששרדה בשואה. אביו של דן היה חבר במחתרת הפולנית הלאומנית "ארמיה קראיובה" ונרצח על ידי אחד מחבריו הפולנים.

לאחר המלחמה נותר דן בפולין והכיר את דורותה, לימים אשתו. הוא למד אלקטרוניקה ובשנת 1965 עלה לישראל. בארץ עבד בחטיבת ההנדסה של משרד התקשורת, וכן כאחראי מעבדה לפרויקטים בפקולטה להנדסת חשמל בטכניון.

בשנת 1960 נפגש דן עם מצילתו, גרטרודה מרצ'יניאק – אם המנזר בו הוסתר. היא סיפרה לו על ערש דווי כי יום אחד הגיעו הגרמנים למנזר במפתיע וחיפשו אחר ילדים יהודים. מאחר ולא היה די זמן להסתיר את דן, הסתירה אותו מרצ'יניאק תחת שמלת הנזירה הארוכה שלה, שהגיעה עד הרצפה. מרצ'יניאק הייתה אישה גבוהה, ודן היה בן שלוש בלבד. "היא ענתה לגרמנים שלא מסתתרים במנזר ילדים יהודים, ובשקט מופתי הסתובבה במטבח המנזר, כשאני מתחת לשמלתה, אוחז ברגליה כדי לא ליפול. מעשה זה דרש עצבי ברזל משנינו, אבל עמדנו בו ויצאנו ממנו בשלום", סיפר. בשנת 2007 הכיר יד ושם בגרטרודה מרצ'יניאק ז"ל כחסידת אומות העולם.

לדן ולדורותה ארבעה ילדים ושבעה נכדים.

אד מוסברג נולד בקרקוב, פולין, בשנת 1926. עם הקמת גטו קרקוב במרס 1941, גורשו אליו אד ובני משפחתו. ב-13 במרס 1943 נשלח למחנה פלשוב. הוא עבד במשרדו של מפקד המחנה אשר השקיף על המחנה מלמעלה ונאלץ לחזות ברציחתם של אסירים רבים בהם בני משפחתו.

ממחנה פלשוב הועבר למחנה מאוטהאוזן שבאוסטריה, בו הוכה כמעט עד מוות בידי אחד השומרים. "החשבת עצמך בר-מזל אם הייתה לך עבודה. הייתי נער חזק ולא פחדתי לנסות דבר", סיפר אד, "במחנה מאוטהאוזן עבדתי במכרה האבנים. היה עלי לטפס 186 מדרגות מעלה ולרדת בהן מטה בעודי סוחב סלע. אם היית עוצר לרגע, היית נורה או מושלך מהצוק אל מותך." כאשר התקרבו הכוחות האמריקנים, ריכזו השומרים הגרמנים אסירים ממחנה מאוטהאוזן במערה וביקשו לפוצץ אותה. האסירים ואד ביניהם, ניצלו כיוון שחומר הנפץ לא פעל. "מזל היה הגורם שבזכותו שרד מי ששרד" סיפר אד.

ב-5 במאי 1945 שוחרר. אד נותר השריד היחיד מכל בני משפחתו. בשל חולשתו נאלץ לשהות זמן מה באיטליה לפני ששב לקרקוב, עיר הולדתו. בקרקוב פגש אד את ססיל, ניצולת שואה ילידת העיר שאיבדה אף היא את כל בני משפחתה בשואה, מלבד אביה. אד וססיל עברו לבלגיה, שם נישאו.

ב-1951 הגיעו אד וססיל לארצות הברית, שם עשה חיל בעסקיו. לזוג שלוש בנות, והם מקדישים את זמנם לקהילה היהודית, לאיתורם של אוצרות תרבות יהודיים רבים שאבדו בשואה, לשיקומם ולשימורם. בין אוצרות אלה נמצאים ספרי תורה שניצלו מהשמדה בשואה וכיום הם שמורים ואף מוקראים בבתי כנסת רבים בארצות הברית ובישראל. כמו כן הוא מסייע למחקר בנושאים הקשורים בשואה. "אני חש שזו חובתי לספר... לאחרונה התחלתי להעיד על קורותי בשואה כיוון ששורותינו, שורות הניצולים, מידלדלות."

אד וססיל מוסברג, חברי האגודה האמריקנית למען יד ושם, הם בין זוכי "פרס יד ושם להנצחה", שהוענק להם על מחויבותם לשימור הזיכרון.

חסיד אומות העולם

איוואן (איוויצ'ה) וראנטיץ' נולד בווראבס, יגוסלביה בשנת 1927.

בספטמבר 1943, לאחר שגרמניה השתלטה על איטליה ועל השטחים בשליטתה, הגיעו פרטיזנים יוגוסלבים לאי ראב שבים האדריאטי. הם שחררו את היהודים שנכלאו במחנה הריכוז שבאי וסייעו להם להגיע לאזור בדרום יוגוסלביה שהיה תחת שליטתם. חלק מהיהודים הצטרפו לשורות הפרטיזנים, בעוד הנשים, הילדים והחלשים שבהם שוכנו בכפרים, בעיקר בכפר טופוסקו שבדרום קרואטיה. רבים מתושבי הכפר היו קשורים ל "אוסטשה", מפלגת השלטון בקרואטיה, שהיתה אחראית על רצח רוב יהודי קרואטיה. תושבים אלה התעלמו ממצוקתם של היהודים, ואלה מבין התושבים שסייעו ליהודים, עשו זאת בשל הפחד מהפרטיזנים.

איוואן (איוויצ'ה) וראנטיץ' בן ה-17 סייע ליהודים למן הרגע שהגיעו לטופוסקו. וראנטיץ' התיידד עם מספר פליטים יהודים ומצא להם מקומות מחייה. במקרים רבים נשא איוויצ'ה על גבו ילדים וקשישים למקומות מסתור. בין הפליטים שהגיעו לטופוסקו הייתה ארנה מונטיליו, שבעלה נרצח במחנה יאסנובאץ', ועמה בתה הקטנה ואמה הקשישה. וראנטיץ' מצא להן מסתור.

בסוף 1943 הגיעו יחידות צבא גרמני לאזור והחלו קרבות בינן לבין הפרטיזנים היוגוסלבים. הפליטים היהודיים נאלצו לברוח מהמקומות בהם התנהלו קרבות ולנדוד בין מקומות מסתור. וראנטיץ' נהג להזהיר את היהודים מהתקרבות הקרבות, מצא להם מקומות מסתור חדשים ואף ליווה אותם למקומות אלו ודאג לכל צורכיהם במסתור. באחד המקרים, כאשר התפשטה שמועה שהגרמנים קרבים, נמלטו מספר יהודים בטעות לכיוון כוחות האוסטשה. וראנטיץ' חש אחריהם ולאחר שעתיים השיגם וכיוון אותם לכיוון הנכון.

בהסתירו את היהודים ובמעשיו למענם סיכן וראנטיץ' את חייו שוב ושוב. לאחר המלחמה שמר על קשר עם רבים מהיהודים שהציל, בהם ארנה מונטיליו. מונטיליו עלתה לישראל, אך המשיכה לשמור על קשר מכתבים רציף עם מצילה. כעשרים שנה לאחר מכן הגיע וראנטיץ' לישראל ונישא לארנה מונטיליו.

ב-1970 הכיר יד ושם באיוואן (איוויצ'ה) וראנטיץ' כחסיד אומות העולם. לוראנטיץ' הוענקה אזרחות כבוד של מדינת ישראל ובשנת 1986 מונה לתפקיד יושב ראש ארגון חסידי אומות העולם המתגוררים בישראל.