לפני השואה חיו בפלונסק שמצפון-מערב לוורשה, עיר הולדתו של דוד בן-גוריון, יותר מ-5,000 יהודים, שהיוו כמעט מחצית מכלל תושביה. בספטמבר 1939 כבשו הגרמנים את פלונסק ולאחר חודשיים גירשו אל העיר יהודים מיישובים אחרים. כ-200 יהודים, רובם בחורים צעירים, הוסעו מהעיר לאזור הגבול עם ברית המועצות. הם אולצו לעבור את הגבול ברגל וחלקם נרצחו ביריות.
בסוף 1939 גירשו הגרמנים לפלונסק מהוורתגאו (אזור מערב פולין שסופח לרייך השלישי), שכן ביקשו להשאיר את הוורתגאו ריק מיהודים (Judenrein). לפלונסק שבו אלפי יהודים שנמלטו או גורשו ממנה בתחילת המלחמה, ובמאי 1941 הוקם בעיר גטו בו רוכזו כ-8,000 יהודים. כמחציתם היו פליטים מערים אחרות בפולין, בהן ערים בוורתגאו.
באוקטובר 1942 דרשו הגרמנים מהיודנראט רשימת אנשים והבטיחו שאלה יישלחו למחנות עבודה. היודנראט ונציגי ציבור הכינו רשימות של המיועדים לשילוח. ב-28 באוקטובר 1942 גורשו כ-2,000 יהודים זקנים וחולים מגטו פלונסק לאושוויץ, ברכבות נוסעים. סיפר ד"ר ארתור בר:
בכיכר נאספו כל היהודים ונצטוו למסור את כל חפצי הערך שברשותם כגון כסף, מטבע זר ותכשיטים פרט לטבעות נישואין. את האדם הראשון בשורה הם הפשיטו עירום כמעט... האנשים היו שוברים בעצמם את עקבי נעליהם. הוציאו משם את חפצי הערך המוסתרים והטילום לתוך השקים. (ספר פלונסק, ע' 482)
סיפר יעקב שטמברג, שהיה אופה בפלונסק:
כאשר עמדו להגלות את משפחתי הציע לי ראש היודנראט, יעקב רמק, שאשאר במאפיה ואוסיף לאפות לחם עד לרגע האחרון. לא הסכמתי להצעה הזאת והודעתי לו שלא אניח להורי ללכת עם המשלוח הראשון. לא רציתי להיפרד מהם, אם כי משפחתנו היתה ענפה ורבת נפשות... הלכתי למשלוח יחד עם קרובי משפחתי כולם.
הרגשתי שרמק לא תאר לעצמו שגם הוא ילך לאושוויץ. הוא חשב שילך לעבוד עם הצעירים והבריאים וכך יציל את עצמו, וזה לא הצליח. (ארכיון יד ושם, 3555536; ספר פלונסק, ע' 467)
שלום שטמברג (בן דודו של שלום שטמברג שנרצח באושוויץ) חווה חוויה דומה: כשהחל גירוש היהודים מפלונסק, ביקשו הגרמנים להשאירו כחשמלאי מומחה.
הודיעו לאחות של אמי עם ילדיה שהם צריכים ללכת לטרנספורט. הלכתי לגרמנים ואמרתי: "אם אתם רוצים שאשאר פה, למה אתם לוקחים את המשפחה שלי?" את אמא שלי לא רצו לקחת. ידעו שהיא אתי. אז אמא אמרה: "מה, אני אשאר ואחותי תלך? לא בא בחשבון." והיא הלכה.
באו מהיודנרט, מהמשטרה, ואמרו: "למה אתה דוחף [ללכת]? בשביל מה אתה צריך? תישאר." אמרתי: "אני הולך עם המשפחה שלי." וככה עשיתי ברגע האחרון. באנו לטרנספורט. (ארכיון יד ושם, 4028376)
בתור חשמלאי יכול היה שלום לצאת מהאזור בו רוכזו היהודים, אבל הוא בחר להישאר עם אמו. האם, חיה, נרצחה באושוויץ. בשנת 2005 מסר שלום דף עד לזכרה.
בשבועות שלאחר גירוש זה יצאו מפלונסק לאושוויץ שלושה משלוחים נוספים, בכל אחד מהם 2,000 יהודים. סיפר זליג קרוין:
רמק ... ביקש לרכז סביבו אנשים צעירים, בעלי מקצוע, אשר איתם – כפי שהיה סבור ואפילו האמין – יצליח להחזיק מעמד באיזה מקום עבודה עד לסיום המלחמה. והוא אף עשה ככל שהשיגה ידו כדי להגשים את תכניתו זו. ...
משפחתנו נועדה לגירוש שלפני האחרון. לקחו את אבי, אחותי ובת דודתי ואותנו הגברים סגרו בבית ונעלו מאחורינו את הדלת. בא אלינו רמק וביקש לשכנענו שאנו הולכים למחנה וכי יהיו נחוצים לו מכונאים. ...
לפנות בוקר הצלחנו בכל זאת לצאת מן הבית. הגענו אל תחנת האיסוף ונסענו יחד עם יקירי נפשנו.
סיפרה חיה קרוין:
משהגיעה שעת הגירוש, הציע לי פוקס לברוח אתו יחד. מששאלתיו: אל מי? היתה תשובתו קצרה וחד משמעית: בכוחות עצמנו. משמע, שבהגיע הרגע המכריע, לא הושיט לו איש יד עוזרת. איש לא ניסה להציל.
לא רק מבחוץ לא הוגשה עזרה, ולו גם מצד חברים למפלגה הקומוניסטית. אפילו בגטו פנימה לא נמצא איש אשר יגלה איזה יזמה של ארגון כלשהו, של מעשה ארגוני. איש מבין העסקנים הציוניים הידועים, אשר פעם עמדו בראש התנועה, אפילו ינטס, שעמד פעם בראש בית"ר, לא נקף אצבע ולא אמר דבר. והרי אנחנו הצעירים ידענו כי הולכים אנחנו למוות.
אמנם עובדה היא שתנאים ליציאה ליחידות פרטיזנים, ליער, לא היו בסביבה שלנו. אבל לא היה גם כל מגע של ממש, מגע מתוכנן כהלכה, עם העולם החיצוני שמחוץ לתחומי הגטו.
סיפרה שושנה שידלו-כהנא:
הצצתי בעד סדק בדלת... כדי לחזות ב"מצעד". השעה היתה שש בבוקר. כל אותו לילה לא ישנו בגלל המיון שנערך אז למשלוח לאושוויץ. מספר האנשים נקבע מראש ועל המשטרה היהודית היה לספק אותו במלואו. ידעתי שבמצעד העגום הזה צועדת גם פרימקה טישמן יחד עם אמה. למרות סיכוייה להישאר בחיים עוד תקופה קצרה, בחרה היא ללכת יחד עם אמה ולא לעוזבה. כן צעדו שם לוניה והלה סרנה עם הוריהן. גם הן לא איבדו את צלם האדם – לא נטשו את הוריהן. ימים ספורים לפני אותו מקרה אמרה לי לוניה: "אני כל כך רוצה לחיות!" ונסתבר כי כל אותו טרנספורט נועד לתאי הגזים. אף לא אחד נכנס למחנה [העבודה] אושוויץ. כולם הורעלו ונשרפו במשרפות [בבירקנאו]. ...
הסתכלתי במצעד הזה וראיתי את כולם, קרובים לי יותר, קרובים לי פחות, לבושים בבגדי חורף, צועדים שלובי זרוע, בשקט מוחלט, בכיוון לרכבת. לבי דאב עלי. אני נשארתי עוד והם הלכו כבר.
הרחוב היה שומם. השעה היתה מוקדמת והחורף היה במלואו. גם החצר בה עמדתי היתה שוממה. דודי ודודתי מתו לא מזמן, הבת חוה ושלושת ילדיה נלקחו שבועיים לפני כן. (בעלה, שהיה כבר אז שנים רבות בישראל, הבטיח להעלות אותה עם הילדים, אך...). האחות השניה ליפצה גם היא לא היתה. אתי באותו מעמד היו אחותי הלה ושרה קליניץ. עמדנו והסתכלנו במצעד הארוך עד אין סוף, המצעד האחרון...
בשעה ארבע לפנות בוקר עמדנו כולנו בכיכר לבושים היטב, כשחבילותינו בידינו... סודרנו שורות שורות, ובין השעה חמש ושש בבוקר יצאנו בשורה ארוכה בכיוון לתחנת הרכבת. הנוצרים, בראותם אותנו, נדו לנו בראשם והצטלבו. הלכנו בשקט מוחלט. הדרך היתה קצרה. בהגיענו חיכתה לנו הרכבת, רכבת נוסעים. מיד התחילו צריחותיהם של הגרמנים ודחיפותיהם מלוות הצליפות. נדחפנו בצורה ברברית לתוך הקרונות... נדחקנו במרפקינו להיכנס פנימה יותר מהר, יותר מהר, בלי להתחשב עם הזולת, ובלבד שלא לספוג מהלומות. לאחר שנכנסנו לקרונות נסגרו הדלתות. בקרון שבו ישבתי עם משפחתי נמצאה פראנקה קירשטיין עם אחותה הלה ואמה, המורה פלה שיטקו עם בנה, מרשה וארק הורוביץ, יעקב צייטק ממלאווה. דומני שאלה הם כולם.
מכל אלה שמניתי לא חזרו מאושוויץ אלא פראנקה קירשטיין ואני. (ספר פלונסק, ע' 513-512)
כתבה חיה קרוין על הדרך לאושוויץ:
מחלונות הקרונות מציצים ראשים אחוזי סקרנות, המבקשים פתרון לחידת גורלם. לאן מובילה אותנו פלדה מטרטרת זו? האם למחרת באותה שעה עוד נראה את אור העולם, או שמא ניטגן כבר על אותה "מחבת" מיתולוגית? – שואלות כמעט כל העיניים.
מקרונות אחדים מגיעה שירה נוגה. אם תאמץ את חוש השמיעה, תקלוט אזנך מילים של שירים עממיים, שאמת חיים עמוקה נעוצה בהם.
נציץ לאחד התאים של הקרון. במבט ראשון קשה יהיה להבחין כאן במשהו. שוררת כאן אפלולית. האוויר מחניק ודחוס. אך כהרף עין הנך נכנע לאווירה המעיקה הזאת. מפעם לפעם תפרוץ אנחה עמוקה מחזהו של איזה אדם צעיר: "למה, למה זה קורה כך? מדוע נבצר ממני ליהנות מחדוות החיים כדרך שנהנים בני אדם אחרים?" בפינה יושבת אישה קשישה ומחזיקה בידה את כף ידה של בתה, אשר את אושרה לא זכתה לראות. עתה היא מפזמת לה בקול גובר והולך, באומץ גדל והולך:
באש ובמים העבירונו,
ובכל זאת את שמך
לא שכחנו
ליד החלון לוחשת אם מיניקה לתינוקה: "אל תבכי ילדתי! אל תבכי נא, עוד מעט קט נגיע לקץ דרכנו, ואולי יבוא אז הקץ לכל ייסורינו, ואולי... לא, מחשבה זו לא ארצה להעלות על דעתי. שאני עצמי אקפח חלילה את חיי האפרוח הזה? לא, לא, מוטב לי למות יחד אתה". ...
כאשר ברכבת לאושוויץ הציע אחי לברוח, הועמדה השאלה: לאן? מי יקבל אותנו? לא ראינו לפנינו כל מוצא. (ע' 456-454)
בשנת 1955 מסרה חיה קרוין (לבית כהן) דפי עד לזכר תשעה מבני משפחתה שנספו בשואה, בהם דפי עד לזכר אמה בת שבע ואביה יצחק מאיר, שנסעו עמה בגירוש זה ונרצחו ככל הנראה מיד עם הגעתם לאושוויץ, לזכר אחיה משה לייב-אריה, ששרד את הסלקציה אך נכנע למחלות ונספה באושוויץ לאחר כשנה, ולזכר אחיה פנחס, שנספה באושוויץ עם בנו בן השנה, ששמו אינו ידוע.
בתוך חודש וחצי גורשו כל היהודים מגטו פלונסק לאושוויץ, כולל צעירים, בעלי מקצוע, ראש היודנרט רמק וכן 340 ילדי בית הילדים שפעל בגטו. כולם נספו. סיפר יעקב שטמברג:
הפרידו בינינו באושוויץ. משסירבתי ללכת מעם הורי, חבטו בי כהלכה ואותם לקחו בכוח אל המכוניות שהלכו אל תאי הגז. ... הפרידו אותי לא רק מהורי אלא גם מאשתי. משעמדה אשתי לעלות על המכונית, לקחתי מידה את התינוק שלנו, משום שקשה היה לה לעלות למכונית יחד עם הילד. היא עלתה בין הראשונות ואני החזקתי את הילד. לא רציתי לתתו לה. אז התחילו לדבר על לבי שאמסרנו לה, משום שהאם תיטיב לטפל בתינוק ממני. זרקתי לה את התינוק למכונית. אתי לא נותר אז אלא אחי היחיד, שלום. אבל הוא היה תשוש מאד ... והובל אל ההשמדה בגאזים. נותרתי ערירי. (ע' 467)
בשנת 2005 מסר שלום שטמברג דף עד לזכר בן דודו, בעל השם הזהה, שנספה באושוויץ.
במאגר שמות קרבנות השואה באתר האינטרנט של יד ושם מצויים למעלה מ-3,400 דפי עד לזכר יהודי פלונסק שנספו בשואה, מתוך כ-7,600 מקורות לזכרם (מקורות הכוללים גם רשומות מתוך ספרי יזכור וכן מסמכים ארכיוניים).
ארכיון התצלומים של יד ושם 7309/2
