המכון הבין-לאומי לחקר השואה

Poland ,Plonsk, גרוש יהודים מהגטו, חיילי ס"ס מחלקים להם ככרות לחם. ארכיון יד ושם, 1605/480
Poland ,Plonsk, אקציה. ארכיון יד ושם, 1597/235

בין שתי מלחמות העולם חיו בפלונסק, עיר הולדתו של דוד בן-גוריון, כ-4,900 יהודים – כמעט מחצית תושביה. רובם התפרנסו ממסחר זעיר וממלאכה, בעיקר בענף ההלבשה, ומיעוטם הוציאו את פרנסתם מענפי הבניין, המזון והכימיה. הם הסתייעו בג'וינט, בבני משפחותיהם בחוץ לארץ, באיגודים מקצועיים, בבנק יהודי, בחברת גמ"ח וכיוצא באלה מוסדות סעד ועזרה הדדית. רוב ילדי הקהילה למדו בחדרים פרטיים ובתלמוד תורה. בעיר פעלו גם בית ספר יסודי ממשלתי ליהודים, שרוב תלמידיו היו בנות, בית ספר עברי של אגודת "תרבות" ובית ספר לבנות של "בית יעקב". בעיר פעלו מפלגות ותנועות נוער ציוניות שאחת מהן, "צעירי המזרחי", הפעילה הכשרה חלוצית, ופעלו בה גם הבונד וגם אגודת ישראל על תנועות הנוער והנשים שלה. יהודים רבים היו חברים במפלגה הקומוניסטית הפולנית הבלתי חוקית. לרוב המפלגות ותנועות הנוער היו בעיר מועדונים, ספריות, וחוגי ספורט ודרמה.
ערב מלחמת העולם השנייה חיו בפלונסק יותר מ-5,000 יהודים. עם פרוץ המלחמה ברחו יהודים רבים לשטחי ברית-המועצות ולוורשה*.
הגרמנים כבשו את פלונסק ב-5 בספטמבר 1939. כמה חנויות של יהודים נבזזו. ב-19 בספטמבר 1939 החלו הגרמנים לגייס יהודים לעבודת כפייה, תחילה באקראי ולאחר זמן מה לפי רשימות. בסתיו 1939 הגיעו לעיר יהודים שגורשו מערים שסופחו לרייך השלישי ויהודים מיישובים בסביבת פלונסק. היהודים חויבו לשאת על החזה ועל הגב טלאי צהוב ועליו מגן דוד, ולאחר זמן מה הצטוו להוסיף למגן דוד את המילה Jude. באותה תקופה התארגן בפלונסק "ועד עזרה" לנזקקים יהודים, בעיקר לאלפי הפליטים. הם הסתייעו בג'וינט בוורשה לסירוגין עד סוף 1940.
בסוף ספטמבר או בתחילת אוקטובר 1939 הוסעו כ-200 יהודים מהעיר עד סמוך לגבול עם ברית-המועצות והצטוו לרוץ אל הגבול, וכמה מהם נרצחו ביריות.
בתחילת אוקטובר 1939 צורפה פלונסק לבצירק ציחנאו והוכפפה לממשל אזרחי. שמה שונה לפלונן (Plohnen). בנובמבר 1939 נדרשו יהודי העיר לשלם כופר. כל בתי העסק של היהודים בפלונסק הוחרמו כנראה במהלך 1940.
ב-1 ביולי 1940 הפכו הגרמנים את ועד העזרה ליודנרט והטילו עליו את גיוס היהודים לעבודת הכפייה. בראש היודנרט הועמד אברהם יעקב רמֶק. לצד היודנרט הוקם שירות סדר יהודי ובו שישה איש. הגרמנים מינו את היודנרט ליודנרט אזורי של נפת פלונסק, ובמסגרתו פעלו גם לשכת עבודה, ועדת סעד וּועדה לענייני בריאות. היהודים הועסקו בעבודות ניקיון ותחזוקה עירוניות, בעבודות משק בית, בכריית כבול ובעבודות עפר. בעלי מקצוע הועסקו בבתי חרושת ובמפעלים שהופקעו מבעלותם של יהודים ופולנים. רבים מעובדי הכפייה שולחו למחנות העבודה דלנובקה (Dalanowka) ונוסז'בו (Nosarzewo) ולמחנה הנשים שיירפץ (Sierpc).
רמק, ראש היודנרט, השיג מזון ליהודי פלונסק, הצליח לדחות את מועד הקמת הגטו, שחרר יהודים ממעצר ואף הביא לחיסול יהודים שהיו סוכני גסטפו בפלונסק ובוורשה. היודנרט נעזר בפעילותו הכלכלית ברווחי עסקאות שעשה עם הגרמנים ובחלק מהשכר שקיבלו עובדי הכפייה ממעסיקיהם. עשירי הקהילה פדו את עצמם מעבודת הכפייה, והתמורה הועברה ליודנרט. ככל הנראה במהלך 1940 הקימו 12 סוחרים, בידיעת היודנרט, קואופרטיב להספקת מזון ליהודי פלונסק.
ב-1941-1940 שבו לפלונסק יהודים רבים שנמלטו לוורשה בתחילת המלחמה וכן הגיעו אליה יהודים מיישובים בסביבת פלונסק שגורשו בסתיו 1939 וב-1940 לשטח הגנרלגוברנמן. בספטמבר-דצמבר 1940 היו בפלונסק 8,000-7,000 יהודים, כ-3,800 מהם פליטים. מטבח ציבורי שהקים היודנרט בתחילת 1941 חילק מאות ארוחות חמות ביום, בעיקר לפליטים.
במאי 1941 הוקם בפלונסק גטו סגור ובו שני חלקים משני צִדיו של רחוב ראשי שהמעבר בו נאסר על תושבי הגטו. שני חלקי הגטו קושרו על-ידי רחוב אחד. בגטו רוכזו כ-8,000 יהודים, כמחציתם פליטים. עד מהרה פרצה בגטו מגֵפת טיפוס הבהרות. הוקם בית חולים של 50-40 מיטות, ועד סוף יוני 1941 ניהל אותו ניהל ד"ר אליהו פניגשטיין. ביולי 1941 גייס רמק את ד"ר ארתור בר (Ber) מוורשה, וזה הקים גם מרפאה ובית מרקחת בגטו. גטו פלונסק שימש מרכז רפואי גם ליהודי נובה מיאסטו* (Nowe Miasto), סוחוצ'ין (Sochocin) וצ'רווינסק* (Czerwinsk), וד"ר בר נסע לעיירות אלו והביא מהן חולים.
בימי הגטו גדל מספר אנשי שירות הסדר היהודי לארבעים. בראש שירות הסדר עמדו לוין, איש דובז'ין (Dobrzyn), וסגנו, חנן רמק, אחיו של ראש היודנרט. אנשי שירות הסדר חבשו בתחילה כובע מסומן בסרט תכלת, ולאחר זמן מה סופקו להם מדים בצבע כחול כהה. ב-1941 הוקם בגטו בית מרחץ וכל היהודים חויבו להתרחץ בו.
ב-6 או ב-13 ביולי 1941 בוצעה אקציה בגטו פלונסק, וכ-1,200 יהודים שגרו בו ללא אישור ויהודים שעבדו ללא אישור אצל איכרים פולנים בסביבה גורשו למחנה פומייחובק (Pomiechowek) אחרי סלקציה אכזרית. יהודים רבים שהבריחו מזון לגטו נתפסו ונרצחו. בסתיו 1941 הוכנסה לגטו שארית היהודים מנפת פלונסק ומנפת שיירפץ.
בדצמבר 1941 ובאביב 1942 נועדו ישראלביץ ושלמה פוקס, נציגי הקומוניסטים בגטו, לשלוש פגישות עם קומוניסטים פולנים. כ-30 חברי הקבוצה היהודית הקומוניסטית הצטרפו למפלגת הפועלים הפולנית PPR שהוקמה בתחילת 1942 וכמו כן יצרו קשר עם קומוניסטים יהודים בגטו צ'רווינסק והבריחו לקומוניסטים הפולנים תרומות למען שבויים סובייטים. בגטו התארגנה קבוצת מחתרת של ארמיה לודובה, הזרוע הצבאית של PPR, בראשות יעקב פשיגודה (Pashigoda) (פאול).
ב-28 באוקטובר 1942, באקציה נוספת בגטו, גורשו לאושוויץ כ-2,000 יהודים זקנים וחולים על-פי רשימות שהכין היודנרט. עד 30 בנובמבר 1942 גורשו לאושוויץ, בשני טרנספורטים נוספים, עוד כ-4,000 יהודים מהגטו. בטרנספורט של 30 בנובמבר גורשו גם היהודים מגטו נובה מיאסטו שהגיעו לגטו פלונסק ימים מספר קודם לכן. ב-16 בדצמבר 1942 יצא לאושוויץ הטרנספורט האחרון מגטו פלונסק. בטרנספורט זה גורשו צעירים, בעלי מקצוע, ה"מיוחסים" בעיני היודנרט, לרבות רמק ומשפחתו, ו-340 ילדים מבית הילדים שפעל בגטו עם המחנכת גרינברג. כולם נספו באושוויץ. באותו היום רצח שמידט (Schmidt), עוזרו של מפקד המשטרה הגרמנית בפלונסק פוק (Puk), את היהודים לזנסקי וקורמן, שתיווכו ב-1942-1940 בין שמידט ופוק לבין היודנרט והעבירו לגרמנים את רכוש היהודים השדוד.
בעת חיסול הגטו נמלטו אחדים מאנשי המחתרת והצטרפו ליחידה של ארמיה לודובה. הם השתתפו בקרבות נגד הגרמנים, וכולם נפלו בקרב או נרצחו בידי הגסטפו לאחר שנתפסו בדצמבר 1943 עם כל הקבוצה הלוחמת.
רק עשרות אחדות מיהודי פלונסק ניצלו, קצתם בברית-המועצות וקצתם במחנות ובמקומות מסתור אצל פולנים.