"המכון היהודי המדעי" (ייִדישער װיסנשאַפֿטלעכער אינסטיטוט - ייווא), המוסד היהודי העולמי לחקר שפת היידיש ותרבותה, שמרכזו היה בווילנה, פעל משנות העשרים באיסוף נכסי תרבות היידיש ובמחקר היידיש, בעיקר בתחומי ההיסטוריה, הפילולוגיה (חקר הטקסטים), הספרות, הכלכלה, הסטטיסטיקה, הפסיכולוגיה והחינוך. בין מטרותיו היו תרגום מיטב היצירה התרבותית העולמית ליידיש, כדי שרוב היהודים יוכלו לקראה, וכן איסוף חומר מחקרי ביידיש בנושאים יהודיים, עבור חוקרים יהודיים וחוקרי יהדות.
בייווא היה אוסף של למעלה מ-200,000 ספרי קודש וספרי חול, עיתונות ביידיש מכל העולם, אוסף תמונות של ציירים ואוצרות מוזיקה יהודית. נכסי התרבות הללו היוו מוקד להזדהות ושימשו חוליה מקשרת בין קהילות יהודיות ברחבי העולם. פרסומי המכון היו ביידיש ולהם התלוו תקצירים באנגלית, גרמנית ופולנית.
בספטמבר 1939 פלשו גרמניה וברית המועצות לפולין. וילנה נפלה בידי הסובייטים וכעבור חודש נמסרה לליטא. בתגובה להתערערות היציבות באזור, הוחלט בתחילת 1940 להעביר את מרכזו של ייווא לניו יורק, ובכירים במכון עברו לשם, כמו גם חלק מהחומר הארכיוני והפעילות השוטפת של איסוף המידע. עם השתלטות ברית המועצות על וילנה בקיץ 1940 הוגדרו אנשי הבונד והציונים שבמכון "אויבי העם". מחקרים ופרסומים בנושאים יהודיים לאומיים הופסקו והמכון גויס להכשרת מורי יידיש עבור מערכת החינוך שהסובייטים הקימו עבור היהודים, ונדרש להעמיד את ספרייתו לרשות תלמידי התיכונים ביידיש. בינואר 1941 סופח ייווא לאקדמיה למדעים של ליטא הסובייטית. המחקר והפרסום המקוריים נפגעו, ולחלופין תמכו הסובייטים בלימודי לשון היידיש ותרבותה, שכן ביקשו לעודד לימודי "תרבות יידיש בצורתה וסובייטית בתוכנה".
וילנה נכבשה על ידי הגרמנים ביוני 1941. כחודש לאחר מכן הגיע לווילנה צוות של "מבצע רוזנברג", מבצע שיזם אלפרד רוזנברג, מהאידאולוגים הנאציים הראשיים. המבצע נועד לאסוף אוצרות תרבות יהודיים כדי להשמיד את חלקם, לחקור את היתר ולהציג חלק במוזיאונים לאחר תום השמדת העם היהודי. אנשי "מבצע רוזנברג" בווילנה עצרו כארבעים אנשי רוח, תרבות ומחקר יהודים וציוו עליהם לערוך רשימה של ספרים עתיקים וכתבי יד נדירים, ולאסוף חומר זה על מנת להעבירו לגרמניה. בראש העצורים שנועדו ליישם את "מבצע רוזנברג" בווילנה עמדו הרמן קרוק, שאירגן את הספריה בגטו והיה מנהלה, וזליג קלמנוביץ, מתלמידיו של דובנוב, שהיה פילולוג, חוקר ספרות יידיש ותרבות יהודית ומנהל ייווא לפני הכיבוש. אנשי שירות הסדר בגטו וילנה כינו עובדים אלה "בריגדת הנייר" ("די פאפיר בריגאדע").
את בניין ייווא הפכו הגרמנים למרכז איסוף ורישום לספרים, גם ספרים לא יהודיים. במקביל אספו אנשי ייווא מידע על יהדות וילנה. הם אספו דוחות של מחלקות היודנראט, הוראות הגרמנים לאוכלוסייה וגליונות של "ידיעות הגטו" (עיתון הגטו) לאחר הקמת גטו וילנה בספטמבר 1941, וכך תיעדו את חיי היומיום בגטו.
יחידת האיסוף עבדה בספריה של אוניברסיטת וילנה, מחוץ לגטו. אנשי היחידה הצטוו למיין את הספרים שהוחרמו, בהם ספרים מספריית סטראשון הידועה בווילנה. כשליש מהספרים נועד להישלח למכון לחקר שאלת היהודים בפרנקפורט, ורובם נועדו למחזור במפעלי נייר. לא פעם מראהו של ספר קבע את גורלו: ספרים מרשימים נשלחו למכון בפרנקפורט והשאר נשלחו למחזור. כתב קלמנוביץ:
ספרים לאלפים נשלחים לאשפה. החלק העברי יחוסל. מה שאפשר יהיה להציל, ינצל בע"ה. נמצא [שוב את החומר] כשנשוב [ונהיה] בני חורין.
חברי "בריגדת הנייר" הבריחו מספריות בווילנה ומבניין ייווא לגטו אלפי ספרים ועשרות אלפי מסמכים. כ-5,000 ספרים הצליחו להסתיר בבניין ייווא עצמו. המשורר אברהם סוצקבר הבריח לגטו מכתבים, כתבי יד וציורים, בתירוץ כי אלו חומרי בעירה לחימום. לא פעם נתפסו המבריחים וספגו עונשים. כתב סוצקבר:
בעבדנו במשך שנה וחצי במפקדת רוזנברג הגדולה, הצלנו, קבוצת חברים מהגטו, חלק חשוב מאוצרות התרבות הענקיים. החבאנו בתוך קירות בנויים, קברנו בתוך מרתפים ומערות, באמונתנו כי קרוב היום בו יוצאו בחזרה על ידי אנשים חופשיים, לטובת העם ולטובת האנושות כולה. את כתבי היד והספרים החשובים ביותר היינו תוחבים אל מתחת לבגדינו ומכניסים לגטו. ... בכל יום הגנבתי לגטו אוצרות תרבות, ובכל יום לא ידעתי מה לעשות בהם. במעוני, אשר ברחוב סטראשונה 1 נמלאו הפינות – כתבי יד וספרים, תמונות ופסלים, אשר הצלתי מידי הגרמנים.
כשהתמלא ביתו החל סוצקבר להחביא ספרים ומסמכים אצל פולנים, במרתף בגטו, בספריית הגטו, בחללים מתחת לקורות עליית הגג בבניין ייווא ובמחבואים נוספים. אנשי "בריגדת הנייר" העבירו ספרים לבתי ספר יהודיים בגטו שפעלו באופן לא חוקי והבריחו למחתרת היהודית בגטו ספרי הדרכה סובייטיים לבניית אמצעי חבלה. שישה מחברי "בריגדת הנייר" אף היו חברים במחתרת בלי ידיעת קלמנוביץ וקרוק, בהם סוצקבר ורוז'קה קורצ'ק. הם הבריחו לגטו כלי נשק ומכונת ירייה, ובניין ייווא היה נקודת מעבר להברחה. קלמנוביץ התנגד לפעילות המחתרת מחשש לגורלם של יושבי הגטו במקרה של חשיפת הפעילות.
באפריל 1943, החודש בו צולמה תמונה זו, החרימו הגרמנים ספרים בספריית ייווא בווילנה. הם העסיקו יהודים רבים, בהם שמרק'ה קצ'רגינסקי, במטה "מבצע רוזנברג", באיסוף חומר דוקומנטרי יהודי מייווא לשם הכנתו להעברה לגרמניה. ייווא היה מחוץ לגטו, וכך הצליחו קצ'רגינסקי, סוצקבר ואחרים להציל ספרים, כתבי יד וחלקים מארכיון גטו וילנה. הרמן קרוק הועסק באיסוף כתבי יד של ייווא והבריח כתבי יד רבים לגטו ולמקומות מסתור מחוץ לגטו, מתחת לאפם של הגרמנים. חלקם נמצאו לאחר המלחמה והועברו למטה ייווא בניו יורק.
גטו וילנה חוסל בספטמבר 1943. רוב חברי הבריגדה, בהם קלמנוביץ וקרוק, לא שרדו. רובם נרצחו בפונאר או נספו במחנות עבודה באסטוניה. מיעוטם, בהם קצ'רגינסקי, סוצקבר וקורצ'ק, ברחו ליערות לפני חיסול הגטו.
בתום המלחמה שבו סוצקבר וחבריו לווילנה ואיתרו מקומות בהם הוטמנו הספרים. בניין ייווא חרב בהפצצה ונשרף, ואתו האוצרות החבויים. הספרים שהוטמנו בספריית הגטו הועלו באש על ידי הגרמנים. עם זאת, מקומות מחבוא אחדים שרדו, בהם המחבוא בביתו של סוצקבר.
במאי 1946 אישרה מחלקת המדינה של ארצות הברית את העברת שרידיו של אוסף ייווא לניו יורק. ביוני 1947 יצאו מסמכים ששדדו הגרמנים במסגרת "מבצע רוזנברג" מהעיר אופנבך שבמערב גרמניה לנמל ברמן ומשם לסניף ייווא בניו יורק. אך לא כל החומרים ששרדו את המלחמה, שרדו גם את השלטון הקומוניסטי. 30 טונות של מסמכים ששרדו, נמצאו באשפה אך הסובייטים שלחו אותם לגריסה. חלק אחר מאוספי ייווא נשדד על ידי הקג"ב. עם זאת, בסוף שנות השמונים, ערב נפילת ברית המועצות, נודע כי מנהל הספריה בווילנה בתקופה הקומוניסטית, אנטנס אולפיס, הציל ספרים במקום להשמידם ואף קטלג אותם. בשנות התשעים הועברו חומרי המוזיאון היהודי בווילנה לייווא בניו יורק.
ארכיון התצלומים של יד ושם, 4613/396
![מדפים עמוסי ספרים במכון למחקר יידיש (ייוו"א) בווילנה, אפריל 1943](https://www.yadvashem.org/sites/default/files/9--4613_396.jpg "מדפים עמוסי ספרים במכון למחקר יידיש (ייוו"א) בווילנה, אפריל 1943")
