"הכבוד הגדול שהוענק לי על ידי האקדמיה השבדית הוא גם הכרה בשפת היידיש – שפה של גלות, ללא ארץ, ללא גבולות, ללא תמיכה של אף ממשלה, שפה שבאוצר המילים שלה אין מילים לכלי נשק, לתחמושת, אימונים צבאיים, טקטיקות של מלחמות; שפה שגם גויים וגם יהודים משתלבים תיעבוהּ." (הסופר יצחק בשביס זינגר בעת הענקת פרס נובל לספרות, 1978)
הקדמה
המאה ה-20 הייתה סוערת ופורייה עבור היידיש ודובריה. במרחב המזרח-אירופי יהודים היו שותפים לתהליכי המודרניזציה. ההתעוררות הלאומית של העת החדשה המאוחרת הייתה תופעה כלל-אירופית. כל עם שביקש להגדיר את זהותו הלאומית עמד על טיבה של זהותו וחיפש את שורשיה. תהליך זה של הגדרה עצמית כלל פעמים רבות את בחינתו של עם מול האחר. ההתעוררות הלאומיות המודרנית חייבה יהודים רבים להתמודד עם שאלת זהותם הלאומית. החברה היהודית מצאה עצמה נחלקת בין פתרונות שונים לשאלת המשך הקיום היהודי - האם להתערות בקרב עמי מזרח-אירופה, האם להגר לארצות הברית או שמא לדבוק בציונות, שבתחילת המאה ה-20 טרם הייתה לתנועת המונים פופולרית. כל אחת מן האפשרויות טמנה בחובה זרמים ותנועות שונות, שנבדלו זה מזה במשקל שייחסו ליהדות כדת או כלאום.
במאמר זה אנסה לשרטט קווים לדמותה של היידיש, ולהתחקות אחר שורשי החיפוש אחר פתרונות לקיום היהודי העתידי העלה שני פתרונות בשנה גורלית אחת. בשנת 1897 נוסדה בעליית גג בוילנה, באופן חשאי, מפלגת הבונד, ובבזל שבשוויץ, באופן פומבי הרבה יותר, התקיים הקונגרס הציוני הראשון. הבונדיסטים והציונים סיפקו שני חזונות שונים זה מזה: החזון הבונדיסטי ביקש להמשיך את הקיום היהודי במזרח-אירופה ולאגד את היהודים במסגרת אוטונומית דוברת יידיש שתחרוט על דגלה את הסולידריות הפרולטרית. החזון הציוני ראה את עתיד העם היהודי בארץ ישראל. אף שחזונו של הרצל לא שם דגש על השפה העברית, משמעותה העתידית ומרחיקת הלכת של הציונות הייתה נטישת השפות המדוברות בתפוצות ומעבר לעברית.
התהליך שעבר על מפלגת הבונד, שיוסדה על ידי יהודים המקורבים לתנועות רוסיות אנטי צאריסטיות ומהפכניות, משקף מגמה מעניינת בהפיכתה של היידיש לשפת הפוליטיקה היהודית במזרח-אירופה. הבונדיסטים הראשונים אימצו את היידיש מסיבות מעשיות, כדי להגיע להמון היהודי. מסיבה זו הפכו היידיש ותרבותה לחלק מרכזי באידיאולוגיה של התנועה. כך, הפכה היידיש משפה פרגמטית לשפה יהודית לאומית. הסופר יצחק לייבוש (י.ל.) פרץ, אחד היוצרים הגדולים בספרות היידיש, שבהשקפותיו היה הומניסט ודמוקרט, הפך לחסיד הבונד, והעיד בכך על התעצמותה הפוליטית והתרבותית של התנועה. הבונדיסטים סברו שהעם היהודי יכול להתקיים בצוותא עם עמים אחרים במסגרת סוציאליסטית שתאפשר לשמר את השפה והתרבות של כל עם. אולם הפיצול בין הזרמים - דוברי העברית ודוברי היידיש - לא היה באותן השנים קוטבי באופן חד-משמעי.
בתחילת המאה ה-20 התגוררו מרבית היהודים דוברי היידיש בתחומי האימפריות האירופיות: האימפריה הרוסית הצארית והאימפריה האוסטרו-הונגרית. היהודים, ככל העמים שהתגוררו בתחומי האימפריות אלה, התעמתו בצורה זו או אחרת עם שאלת זהותם והשתייכותם הלאומית. סיום מלחמת העולם הראשונה הביא לפירוק האימפריות המרכזיות באירופה, עיצב מחדש את המפה האירופית ויצר מדינות לאום חדשות שלא התקיימו קודם לכן. ביידישלאנד, קרי אותו מרחב דובר יידיש, נוצרו מדינות רבות: לטביה, ליטא, פולין, אוקראינה, רומניה, הונגריה, צ'כוסלובקיה וברית המועצות. במדינות אלה ישבו כ-88 מיליון דוברי יידיש.
היידיש ערב המלחמה
בין המלחמות יצאו לאור בפולין מעל למאתיים פרסומים ביידיש, ביניהם עשרים עיתונים יומיים, ששישה מהם ראו אור באזור הליטאי של הרפובליקה הפולנית (וילנה, ביאליסטוק וגרודנה). הריכוז הגדול ביותר של קוראים היה בורשה, שבה התפרסמו שני עיתונים מרכזיים - ההײַנט (היום) הציוני והמאָמענט (רגע) היידישיסטי. עיתונות היידיש הייתה במה ליצירה ספרותית רחבה, לעיצוב סגנון לשוני ולפעילות פוליטית ערה. התסיסה התרבותית- יהודית ביידיש, שנידונה בהרחבה בגיליון הקודם, כללה ספרות, שירה, תיאטרון, פוליטיקה ביידיש ומגוון זרמי חינוך יהודיים דוברי יידיש.
התפתחותה וגורלה של השפה קשורים קשר בל יינתק בתולדותיו של הישוב היהודיבשנת 1936 סקר הג'וינט את כמות הילדים בפולין על פי חלוקה לזרמי חינוך שונים :
| בתי-ספר |
מספר התלמידים |
|---|
| "תרבות" |
44,780 |
| "יבנה" |
15,923 |
| "שול-קולט" |
2,343 |
| "צישא" |
16,486 |
| "חורב" |
49,123 |
| "ישיבות" |
15,941 |
| "בית-יעקב" |
35,585 |
| סה"כ |
180,181 |
חלוקה זו מאירה הן את ההתפלגות השפתית של יהודי פולין והן את הזרמים האידיאולוגיים המקובלים. בחדרים, בישיבות ובבית-יעקב שפת ההוראה הייתה יידיש, גם בעת שעסקו בטקסטים עבריים. בתי הספר של "שול-קולט" היו דו-לשוניים, ושפות ההוראה בהם היו יידיש ועברית, וברשת ציש"א שפת הלימודים הייתה יידיש. זאת על אף שבבתי-הספר חויבו ללמד את השפה הפולנית. על רקע תשתית תרבותית זו יש להבין את התמורות שחלו בתרבות היידיש בתקופת השואה ולאחריה ביבשות ובארצות שבהן נדון להלן.
"לספר את קורות החורבן, באותיות יהודיות למוסרן" – יידיש בתקופת השואה
הרצח הטוטאלי של היהודים במזרח-אירופה הנחית מכה אנושה על הטריטוריה הרוחנית-לאומית, היא היידישלאנד. קצרה היריעה מלהכיל את כל היקף החורבן התרבותי של השפה ודובריה. על כן בחרנו להתמקד בשלוש דמויות שהיו פעילות בעיצובה של תרבות היידיש המודרנית לפני המלחמה ואשר חוו את השואה.
עם כניסת הגרמנים לוילנה תיאר המשורר אברהם סוצקבר (נולד ב-1913) את המנוסה ההמונית ואת אווירת האימה שליוותה אותה:
"נוהרים גם אנו – חבורת סופרים, חברים, קרובים. אני מפקיר את ביתי. מכל רכושי אני מספיק לקחת אתי רק את הדפים המודפסים כבר של הפואימה שלי "סיביריה". אשתי לוקחת את יומנה, שהיא כותבת מגיל עשר. אנחנו צועדים אל סובוץ', לכיוון מינסק. אנחנו פוגשים קבוצת יהודים. העגלות עמוסות כרים ונשים. [...] מדי רגע גדל הדוחק בכבישים. נוהרים מזרחה צעירים, קשישים ואף זקנים – נמלטים מפני המגפה, והמגפה דולקת ומשיגה... אווירונים גרמנים יורדים כארבה. הם רודפים אחרי אנשים יחידים. במרוצה מתפזרת קבוצתנו. אומרו ואשתו נעלמו בשעת הבהלה. ילדם קודח בזרועותי. רוצה אני להכנס לבית להשקות את הילד, אלא שכל הבתים ריקים. האכרים נתמלטו על נפשם."
סופר היידיש המודרני הראשון ואחד מהקלאסיקונים של ספרות היידיש שיפורטואברהם סוצקבר התגורר בוילנה, אחת מ"בירות" היידיש הנודעות, שבה נוסד מכון ייִוואָ. הוא כתב את קורותיו בתקופת השואה בספרו, שיצא לאור כספר זיכרונות בשנת 1946. הספר, "גטו וילנה", נפתח ב-22 ביוני 1941, יום הפלישה הנאצית לברית המועצות. תוך ימים מספר החלו הגרמנים בהפצת גזרות, תקנות ואיסורים על האוכלוסייה היהודית בוילנה. שבועות לאחר מכן נלקחו עשרות אלפים מיהודי האזור ונרצחו ביער פונאר בקרבת העיר. סוצקבר, שניצל מן האקציה הראשונה ונלקח אל הגטו, כתב בשירו:
"הלילה הראשון בגטו הוא הלילה הראשון בקבר,
אחר כך מתרגלים" – כך מנחם שכני
את הגופים הנקפאים הירקים השרועים על הקרקע"
בין השנים 1941 ל- 1943 חי סוצקבר בגטו, המשיך לכתוב את שיריו גם כשנאלץ להסתתר במלינה (מקום מחבוא, כפי שכונה בגטו) והיה פעיל מרכזי בחיי התרבות של שארית יהדות וילנה שקובצה בגטו. סוצקבר הועסק בעבודות כפייה במסגרת מבצע רוזנברג להקמת מוזיאון ומכון מחקר ל"מדע היהדות ללא יהודים" (Wissenschaft des Judentums ohne Juden), אחת מן התכניות הנאציות לעתיד ללא יהודים. סוצקבר וחבריו לעבודה זו עסקו בהצלת אוצרות התרבות של העם היהודי שהתרכזו בספרייה המפורסמת ברחוב סטראשון של מוסד ייווא. על חברו לעבודה זליג קלמנוביץ ועל גורלו של מכון היווא כתבה בלהה שילה בגיליון זה.
גם הרמן קרוק (1944 -1897), חבר מפלגת הבונד, שהגיע מורשה לוילנה, החליט לתעד ביומנו את המתרחש. הקטע הבא מעיד רבות על הכותב ועל זהותו התרבותית:
אם אכן אני נשאר עלי להתמסר לכתיבה ולכתוב את 'פנקס העיר'... היהודים יוכנסו לגטו - ואני אכתוב הכל. הפנקס שלי חייב לראות, חייב לשמוע ולשמש מראה ותודעה של האסון הגדול של הימים הנוראים הללו". כעבור יומיים הוסיף: "הנה נפתחת לה תקופה חדשה בחיי, שאולי היא הקשה מכולן. אני מוסר עצמי לידי הגורל ונושא עלי את הטלאי הצהוב, כשם שישוע נשא את נזר הקוצים".
לאחר השמדת רוב-רובה של הקהילה היהודית הענפה בורשה המחנך והמשורר יצחק קצנלסון (1886- 1944), שבאותה תקופה היה אסור במחנה ויטל, כתב את קינתו המפורסמת "דאָס ליד פֿונעם אוסגעהרגעטן ייִדישן פֿאָלק" ("השיר על העם היהודי שנהרג") בין השלושה לחמישה באוקטובר 1943.
"שירה-נא!! קח נבלך ביד, חלול ומעורטל וקל,
באצבעות כבדות הכה על דוק כל נים ונים,
זו כל אצבע כלב דווי... שא שיר אחרון עוד על
יהודי אדמת-אירופה אחרונים."
הקול המצווה לשיר אינו חף מספקות והוא קול מיוסר ואבל:
"- איך אשיר? ואיך ראשי אוכל ארים?
אשתי הובלה, ובני, בניונקה וניומלה - הרך –
לא עוד עמי הם פה, ומעלי אינם סרים!
אהה, צללים עוורים של מאורות חיי, הה, צללי קרה ומחשך!"
ב-1944 גורש קצנלסון עם בנו ממחנה ויטל לאושוויץ, ושם נרצחו שניהם. הרמן קרוק גורש מגטו וילנה למחנה קלוגה שבאסטוניה. הרשומה האחרונה ביומנו היא ממחנה לגדי (Lagedi) מ- 17 בספטמבר 1944, יום לפני הירצחו. אברהם סוצקבר, היחיד ששרד מבין השלושה, ברח מגטו וילנה ב-12 בספטמבר 1943 ליערות נארוץ', מלווה ברעייתו ובחברו שמרק'ה קצ'רגינסקי, ובמרץ 1944, במבצע חשאי וחסר תקדים, חולץ והוברח למוסקבה בסיוע הוועד היהודי האנטי פאשיסטי. סוצקבר העיד במשפטי נירנברג מטעם הסובייטים וביקש למסור את עדותו ביידיש, אך חויב להעיד בשפה הרוסית. לאחר מכן שב לוילנה והיה פעיל באיסוף ובהצלת כתבי יד, ספרים ומסמכים שהועברו לארכיון ייִווא בניו יורק. בספטמבר 1947 עלה ארצה והמשיך לכתוב שירים ופרוזה. מפעלו החשוב ביותר הוא כתב העת ביידיש לספרות ולתרבות "די גאָלדענע קייט" (שרשרת הזהב), שהופיע משנת 1949 ועד שלהי שנות ה-90 של המאה הקודמת. סוצקבר המשיך לכתוב, לפרסם ולפעול למען תרבות היידיש, והיה אחד מעמודי התווך שלה בארץ. זאת גם בשנים שתרבות זו הוגבלה על ידי הממסד הארץ-ישראלי. את ספר זיכרונותיו "גיטו וילנה" פרסם סוצקבר ביידיש, ובשנת 1947 תורגם הספר לעברית.
סוצקבר, קרוק וקצנלסון הגיבו כל אחד להתרחשויות בתקופת השואה בהתאם לתפיסת עולמם ולהקשר החברתי-תרבותי ואף הפוליטי שבו פעלו:
הרמן קרוק היה חבר מפלגת הבונד ופעיל בצוקונפט (עתיד), תנועת הנוער של הבונד. קרוק, שבין המלחמות התגורר בורשה, היה פעיל בחינוך ובארגון ספריות פועלים. הוא השתתף בפאָלקס צייטונג, ביטאון הבונד, והיה ממנהיגי התנועה בפולין. עם פרוץ המלחמה בספטמבר 1939 עזב את ורשה והתיישב בוילנה, שהייתה נתונה אז לשלטון ליטאי ולאחר מכן סובייטי. אף על פי שקרוק קיבל אשרת יציאה לארצות הברית, השלטונות הסובייטיים מנעו את יציאתו. עם פלישת גרמניה לברית המועצות קרוק החליט להישאר בוילנה ולרשום את המתרחש ביומנו. יומנו של קרוק נחשב עד היום לאחד מן המקורות הראשוניים החשובים ביותר בתולדות גטו וילנה, ועתיד לצאת לאור בעברית בהוצאת יד ושם. גם הרמן קרוק הועסק במסגרת מבצע רוזנברג באיסוף כתבי יד של מכון ייִוואָ והבריח כתבי יד רבים לגטו מתחת לאפם של הגרמנים. חלקם נמצאו לאחר המלחמה והועברו למכון יווא בניו יורק.
יצחק קצנלסון העביר את ילדותו בלודז', ובגיל צעיר החל לכתוב שירה בעברית וביידיש. בשנת 1910, בהיותו בן 24, יצא לאור ספר שיריו הראשון בעברית, "דמדומים", ובמקביל כתב קומדיות ביידיש ותרגם אותן בעצמו לעברית. בשנת 1912 יסד בלודז' את תיאטרון הבימה בעברית, ועמו סייר ברחבי פולין וליטא. לפני מלחמת העולם הראשונה הקים רשת בתי ספר עבריים בלודז' ועמד בראשה עד שנת 1939. קצנלסון היה מחברם של ספרי לימוד, מחזות תנ"כיים וספרי ילדים, ומשנות ה-30 של המאה הקודמת השתייך לתנועת דרור בלודז', שעסקה בפעילות הכשרה לקראת העלייה לארץ. קצנלסון הוטרד מהתגברות האנטישמיות בפולין, ובשנת 1939 עקר לורשה וחי בה עד לבריחתו מן הגטו ב-20 באפריל 1943. קצנלסון ובנו נתפסו וגורשו למחנה ויטל ולאחר מכן לאושוויץ, שם נרצחו. בגטו המשיך קצנלסון בכתיבה ובעשייה חינוכית.
קורותיה של היידיש לאחר מלחמת העולם השנייה
"היתה בי מין מסירות, שקשה להסביר אותה. זה היה חוב פנימי שלי, שאף אחד לא דרש ממני, להורים שלי ולחברים שלהם ולכל האנשים המקסימים האלה. [...] ב-68 עצרתי בדרך בפאריס לבקר חבר של אבא שלי, שהיה לו עוד חבר, משורר – כולם שם היו חברים משוררים, קטנים כאלה. הם שמעו ש"חוה'לה זינגט יידיש" (= חווה'לה שרה ביידיש) וישר הכניסו אותי לחבורה שלהם. ואני הייתי מאושרת להיות עם כל שברי האדם האלה, כמו שקראו להם אצלנו בבית. הלכנו לטייל שלושתנו, שלובי ידיים, אני באמצע ושני הקטנים במעילים השחורים בצדדים, וככה אנחנו הולכים בשאנז אליזה והם אומרים לי: "דו זעסט, חוה'לע, דאָס איז אונדזער שאַנז עליזע (= את רואה, חוה'לה, זה השאנז אליזה שלנו). בחיים לא אשכח את המשפט הזה. היהודים המקסימים האלה היו אנשי העולם, עם אהבת החיים למרות הכל, והיכולת למצוא בכל מקום את הבית, בלי ההשוואות הישראליות. דווקא מכיוון שאתה מהגר אתה הופך להיות איש העולם; מכיוון שאתה לא שייך לשום מקום אתה שייך לכל מקום. השירים ביידיש היו מתנה לאנשים האלה, דרך להמשיך אותם, את החיים שלהם, את הגאווה הזאת".
מדיניות הרצח הנאצית בתקופת השואה מחקה את מרכזי התרבות והיצירה ביידיש, ולא הבחינה בין היוצרים לקהל שלהם. השואה, שכונתה ביידיש "חורבן" (בשימוש במילה העברית), הפכה את היוצרים הנותרים לנושאיה של תרבות. כפי שהעידה המשוררת רבקה בסמן על עצמה ועל חבריה יוצרי היידיש: "אנחנו מין להקת ציפורים קטנה שנשארה מלהקה מאוד גדולה".
לאחר השואה החלו להתפרסם ספרי יזכור, ספרי מחקר וספרי זיכרונות ביידיש, תחילה באירופה ובהמשך גם במרכזי היידיש הנותרים: צפון-אמריקה ודרומה, אוסטרליה ואף ישראל. מכון הייִוואָ בניו יורק פרסם מחקרים רבים ביידיש, ואף מוסד יד ושם, בעיקר בשנותיו הראשונות, הוציא לאור פרסומים ביידיש (כדוגמת כתב העת ידיעות יד ושם).
בשירו "יידיש, שפתי היקרה" חשף המשורר בינעם העלער את התפקיד הנוסף שנטלה עליה היידיש בתקופת השואה ולאחריה:
אני נושא אותך בפי
את חיה ודמך עוד רותח
עוד יוותר די לשירי -
לטירוף ולאימה
אני נושא אותך עמי בעולם
ומחפש לך מקום בו תוכלי
לספר את קורות החורבן
באותיות יהודיות למוסרן
אותה נימה אישית והזדהות של היוצר עם שפתו מופיעה גם ב"אחותי חיה", שכתב לזכרה של אחותו:
חיה אחותי
בינעם העלער
מיידיש: בני מר
היו לחיה ירוקת העין
צמות שחורות לחיה אחותי
בבית מט ליפול בסמוצ'ה שתיים
שם גרה חיה וגידלה אותי
עם שחר כבר הלכה ממני אמא
לקנות למכור לשבת לחכות
לפני הנץ חמה אמי השכימה
לשלל יומה כמה פרוטות שחוקות
וחיה היא לבד היתה נשארת
עם כל אחיה ומאכילה
והיא היתה שומרת ומשוררת
שירים יפים לשעת האפילה
היה לחיה ירוקת העין
שיער שחור לחיה אחותי
והיא אפילו לא היתה עדיין
בת עשר חיה שגידלה אותי
והיא ניקתה בישלה וגם טורחת
חופפת את ראשינו הרכים
ורק את זאת היתה תמיד שוכחת
שילדים זקוקים למשחקים
אחות היתה לי ירוקת העין
אבל טרבלינקה בא לכלותה
ורק אני נותרתי בינתיים
בארץ ישראל לזכור אותה
שירי ביידיש בוודאי יגיע
מכאן, בעת קשה ומחרידה,
היישר לימין האל שברקיע,
שבו תשב בתו היחידה
היידיש בארצות הברית
בין השנים 1881 ל- 1914 היגרו לארצות הברית כשני מיליון יהודים, מרביתם ממזרח- אירופה, משטחי האימפריה הרוסית ותחום המושב, מן האימפריה האוסטרו-הונגרית ומרומניה. הגירה זו ממזרח-אירופה שינתה את פני יהדות ארצות הברית, שעד לאותה תקופה הורכבה מיהודים שהיגרו ממערב-אירופה, בעיקר מגרמניה ומיהודים ממוצא ספרדי, שהיו מראשוני היהודים שהתיישבו בארצות הברית, אף טרם הכרזת העצמאות האמריקנית וייסודה. משעברו את שערי החרות של אליס איילנד, אחוז ניכר מן המהגרים השתקע בניו יורק, בעיקר באזור הלואר איסט סייד [Lower East Side] של מנהטן.
המהגרים דוברי היידיש החלו לפרסם עיתון יומי בניו יורק כבר בשנות ה-70 של המאה ה-19, אולם רק כעשור לאחר מכן החלו להתפרסם עיתונים בתפוצה רחבה יותר, כגון הניו-יאָרק ייִדישע צייַטונג.
אף שבתי-הספר היידישאיים בארצות הברית הושתתו על גיוון, הם היו בעלי מאפיינים משותפים רבים, והיו מנוגדים לזרם המרכזי של יהדות ארצות הברית. מוריהם האמינו בהומניזם חילוני, בשוויון בין בני אדם ובשימור המורשת היהודית מתקופת התנ"ך כמרכיב פנימי ומעורר השראה תרבותית.
בתי-הספר דגלו בתרבות היידיש המודרנית שהתגבשה במזרח-אירופה ובכל הערכים האנושיים והאוניברסליים הטמונים בלימוד יצירותיהם של ענקי היצירה ביידיש, שהיו לגיבורי תרבות זו. כמעט כל המורים בבתי-הספר היידשאיים התחנכו בבתים דתיים ומסורתיים במזרח- אירופה, ואימצו את תרבות היידיש החילונית לפני או אחרי ההגירה לארצות הברית.
"יהודי דבר עברית" - היידיש בארץ ישראל
בשנת 1927 ביקרו בארץ סופרי היידיש שלום אש ופרץ הירשביין. השניים זכו לקבלת פנים רשמית שבה נכחו סופרים ויוצרים שפעלו בארץ ישראל. דבריו של המשורר הלאומי ח"נ ביאליק על כך שהיידיש והעברית הן "זיווג מן השמיים" עוררו דיון ציבורי סוער בקרב התומכים בטוהר השפה העברית.
בתודעה החלוצית בארץ ישראל לא היה ליידיש מקום מלכתחילה. בהיסטוריוגרפיה הציונית נפקד מקומה של היידיש מהמרחב הציבורי, מהמרחב הספרותי ואף ממרחבו היומיומי של הפרט.
בהתאם לחזון הציוני של היהודי החדש – עצמאי, חזק וקשור ישירות לעבר העברי המקראי, עיצוב התרבות הציונית והזהות הישראלית תבע ניתוק מכל הגורמים המזוהים עם פרק הגלות הארוך של עם ישראל.
צריך לזכור כי היידיש הייתה שפת האם של מרבית החלוצים בתקופת היישוב החדש בארץ, וכי הניתוק מנציגתה של תרבות הגלות היה טעון ברגשות אמביוולנטיים מצד אנשי היישוב ומלווה בפולמוסים לגבי השאלה עד כמה ניתן או צריך לדחוק אותה. כאמור, "מאות בשנים שימשו היידיש והעברית בתפקידי ריבוד ברב-המערכת של התרבות היהודית האירופאית: היידיש היתה הרובד ה'לא רשמי' של התרבות הנמוכה והעממית; והעברית היתה בדרך כלל הרובד הרשמי של התרבות הגבוהה". הפרידה מהיידיש לא הייתה, אפוא, תהליך טבעי, ובתקופות שונות של היישוב הישן נעשתה באופן מלאכותי על ידי קבוצות כמו גדוד מגיני השפה, ארגון שפעל למען השלטת השפה העברית בארץ ישראל בין השנים 1923 ל- 1936 תוך ניהול מאבק תקיף במאמץ לשכנע את הציבור לדבר עברית. היידיש היוותה איום על מעמדה של העברית כשפה השלטת בארץ, ועוצמת ההתנגדות אליה השתנתה מתקופה לתקופה בהתאם לזרם העולים דוברי היידיש שהגיע ארצה. עליות מרובות בדוברי ייידיש, כעלייה השלישית וכעלייה ההמונית של ניצולי השואה בשנים שלאחר המלחמה, גררו לעתים תגובות חריפות יותר. לאחר קום המדינה, בחודש אוגוסט 1949, אף התקבלה בכנסת החלטה כי הופעות של להקות מקומיות ביידיש אסורות, אם כי הותרו הופעות ביידיש של להקות מחוץ לארץ.
אירוע נוסף שגרר דיון ציבורי סוער הוא הקמת קתדרה ליידיש באוניברסיטה העברית בירושלים. בשנת 1927 אושרה התכנית לייסוד הקתדרה ליידיש באוניברסיטה, אך זו נדחתה למועד לא מוגדר עקב התנגדות חריפה מצד גדוד מגיני העברית. לקתדרה נמצאו מתנגדים נוספים, דוגמת הפרופסור יוסף קלוזנר, מנחם אוסישקין ודוד ילין. כך קרה שרק בשנת 1951, 24 שנים לאחר אישור התכנית, נחנכה הקתדרה ליידיש בראשותו של דב סדן, מגדולי החוקרים של ספרות היידיש והספרות העברית. באופן מפתיע קמו בארץ אגודות עיתונאים וסופרים דוברי יידיש, ואף יצאו לאור עיתונים בשפה זו. "מועדון הסופרים והעיתונאים ביידיש בארץ ישראל" הוקם בשנת 1928 והוציא – עד שנת 1939 – 19 קבצי ספרות, שירה וביקורת. מעניין לציין שבמקביל לאיסור העלאת הופעות בשפת היידיש ולמלחמת החורמה בשפה זו, ייסד בארץ המשורר המוערך אברהם סוצקבר, בתמיכתו של שלטון מפא"י דאז, את הרבעון הספרותי החשוב די גאלדענע קייט (שרשרת הזהב). ברבעון פורסמו יצירות ורשימות ביידיש. רבעון זה המשיך להתקיים במשך עשרות שנים, עד לשנת 1998.
העתיד ביידיש - סיכום
בנאומו לרגל קבלת פרס נובל לספרות לשנת 1978 אמר סופר היידיש הידוע יצחק בשביס זינגר (1902 - 1991) :
"שואלים אותי תכופות 'מדוע אתה כותב בשפה גוססת?' ואני מעוניין להסביר זאת בכמה מילים.
ראשית, אני אוהב לכתוב סיפורים על רוחות רפאים ודבר אינו הולם יותר רוח רפאים משפה גוססת. רוחות רפאים אוהבות את היידיש, וככל שאני יודע כולן מדברות יידיש.
שנית, לא זאת בלבד שאינני מאמין ברוחות רפאים, גם לא בתחיית המתים. בטוחני שיום אחד מיליוני גופות דוברות יידיש יקומו מקברן ושאלתן הראשונה תהיה: 'האם יש ספר חדש ביידיש שאפשר לקרוא?'. עבורן, היידיש לא תמות.
שלישית, במשך 2,000 שנה עברית נחשבה לשפה מתה. לפתע ובאופן מוזר היא חזרה לחיים. מה שקרה לעברית עשוי, יום אחד, לקרות גם ליידיש (למרות שאין לי שמץ של מושג כיצד נס כזה יתרחש).
יש סיבה רביעית ופעוטה יותר, שבעטיה לא ניתן לנטוש את היידיש: יתכן שהיידיש היא שפה גוססת, אך היא השפה היחידה שאני מכיר היטב. יידיש היא שפת אמי ואמא לא באמת מתה אף פעם.“
בשנת 1995 צילמה הזמרת חוה אלברשטיין עם בן זוגה הבמאי נדב לויתן את סרט התיעוד "מוקדם מדי לשתוק, מאוחר מדי לשיר". השניים התחקו אחר משוררי היידיש האחרונים שחיו בארץ. רבים מן היוצרים שהופיעו בסרט נפטרו זמן מה לאחר הצילומים, והסרט מהווה מעין מחווה של הנצחה לדור שלם של יוצרי יידיש.
יידיש היום
בית לייוויק, אגודת סופרי ועיתונאי יידיש בישראל, הפועל משנת 1970, הוא המרכז הישראלי לתרבות יידיש. בית לייויק הוא מוקד לפעילות תרבותית-חברתית ענפה. בין מטרותיו עידוד היצירה הספרותית ביידיש וקירוב קהלים חדשים לתרבות זו. זהו מקום מפגש לאנשי רוח וליוצרי יידיש.
עמותת יונג יידיש, שהוקמה ב- 1993, פועלת לשימור ולהנחלת תרבות היידיש אך גם לעידוד יצירה עכשווית ביידיש. מאז היווסדה אספה העמותה 40,000 ספרי יידיש, והיא מפעילה ספרייה ומוסד תרבותי בסניפיה בירושלים ובתל-אביב.
כ-400 תלמידים בממוצע ניגשים לבחינת הבגרות ביידיש על פי תוכנית הלימודים של משרד החינוך. כמו כן, יצירות מתורגמות רבות נלמדות במסגרת לימודי הספרות. נוסף על כך השפה נלמדת כמקצוע אקדמי באוניברסיטאות ובקורסי קיץ אקדמיים.
ברחבי העולם היידיש נלמדת במגוון פקולטות ללימודי יהדות וללימודי שפות גרמאניות. מכון ייווא מציע קורסים להוראת השפה, ובוילנה פועל "ווילנער יידישער אינסטיטוט", מכון וילנה ליידיש באוניברסיטת וילנה. בכך משתקף תהליך של אקדמיזציה של היידיש, קרי, הפיכתה למקצוע הנלמד באוניברסיטאות, מסורת שהחלה עוד בימי מקס ויינרייך וראשיתו של מכון הייווא בארצות הברית.
![מדפים עמוסי ספרים במכון למחקר יידיש (ייוו"א) בווילנה, אפריל 1943](https://www.yadvashem.org/sites/default/files/9--4613_396.jpg "מדפים עמוסי ספרים במכון למחקר יידיש (ייוו"א) בווילנה, אפריל 1943")
