הזמנת ביקור
חנות
אירועים
תרום ליד ושם
חיים אהרון קפלן היה מחנך ומנהל בית ספר עברי בוורשה. בימי השואה כתב יומן מפורט בעברית. יומנו מסתיים ב-4 באוגוסט 1942, בזמן הגירוש הגדול מוורשה. קפלן נרצח ככל הנראה במחנה ההשמדה טרבלינקה. הוא דאג מאוד ליומנו וכתב בו "אם ייבוא קצי – מה יהא על יומני?". את היומן מסר לפולני מחוץ לגטו וכך ניצל מסמך ייחודי לג ומרתק זה.
26.7.42
[...]
הקרבן הראשון של הגירוש היה הנשיא אדם טשרניאקוב [צ'רניאקוב] שאִבּד את עצמו לדעת על ידי הרעלה בבנין הקהלה. במותו הנציח את שמו יותר מאשר בחייו. סופו מוכיח על תחלתו שעבד, עמל וטרח לשם העם; שחפץ בטובתו ובחזוּק קיומו אף כי לא כל הנעשה בשמו היה ראוי לתהלה ולשבח. הכרוז על דבר הגירוש שהודבק ברחובות קריה ביום 22/7 42 אחרי הצהרים נחתם הפעם לא כפי המקובל עד כה: "ראש המועצה היהודית: אינז' [מהנדס] מדופלם אדם טשרניאקוב", אלא ע"י "המועצה היהודית". חדוּש זה הפליא את החוגים המבחינים בפרטי הסדר הביורוקרטי; מה יום מיומיים? האחראי לכל הכרוזים היה תמיד ה"אוֹבּמאן" [=יו"ר] של המועצה ולא הקולליקטיב [=כלל] שלה. אחרי מות הנשיא נודע הדבר: טשרניאקוב לא הסכים לחתום על כרוז הגירוש. וכדין עשה. אם אחד בא להרגני ויש לו הכח לזה ולקול תחנוני אינו מטה את אזנו – יעשה בי כל מה שלבו רוצה. כל דאלים גבר. אבל לתת הסכמתי וחתימתי למותי – לזה אין שום כוח שבעולם יוכל להכריחני; ולו יהא אפילו כחו הברוטלי של הנאצי טמא הנפש. גירוש ורשה – אינו מיתה גמורה לקבוץ יהודי שלם. קבוץ שלם, בעל מסורת עתיקה, שעם כל חסרונותיו היה חוט השדרה של היהדות העולמית, הולך לאבדון. לכתחלה בטלו את פרנסותיו; אחר כך – את סחורותיו; אחר כך – את בתיו ופבריקאותיו [=בתי חרושת], וקודם כל את זכויותיו האנושיות. נעשה הפקר לכל מעוול ובן בליעל: סוּגר בתוך גיטו; מנו ממנו כל אוכל ומשקה; הרבו את חלליו על כל צעד ושעל; ואחר כל אלה אינם נותנים לו לשבת אף בתוך הגיטו הצר והמעופש, שחומות סביב לו ועל ידי הברחה מסַכנת יביא את לחמו. וזה לא היה גיטו של אוכלים ואינם עושים, ואך רק של ספקולנטים ומפקיעי שער. רוב מנינו ורוב בנינו עסק במלאכה, היה לשדרה יוצרת, וכל מה שיצר יצר לטובת חייליו שהרבו את חלליו. למעשה – שום אומה ולשון בהמדינות הנכבשות לא סייע לנצחונו של הנאצי כמו הגיטו הורשאי, אלה היהודים "המעופשים והמסריחים, בני התרבות הנמוכה". אבל כל זה לא הועיל. אחת גזר – להמיתנו. עמד איפוא וחלק את הגיטו הורשאי לשני חצאים. חציו האחד – לחרב, לדבר ולאבדון; וחציו השני – לרעב ולעבדות. הכחות הצעירים, הבריאים היוצרים רוּתמו לעבודה בבתי המלאכה; כלומר: הבנים! והזקנים, הנשים והילדים הולכים בגולה. זה לחרב; וזה – לעבדות. הנשיא, שהיה בו ניצוץ של לב טהור, מצא לעצמו המוצא היחידי שהיה ראוי לו: אבוּד עצמו לדעת! סוף סוף היה הנאצי ממית אותו כפי שהוא נוהג בכל המקומות, שהוא מגרש מהם את האוכלסיה היהודית; אלא שהנשיא הוא האחרון ליריה. מהרגע שלא הסכים לחתום על כרוז הגירוש נחשב בעיני הנאצי לחשוּד בסַבוטז' ודינו למיתה. בנשיא יש לדקדק כחוט השערה. היטיב איפוא לעשות שהקדים את הנאצי. לא היו לו חיים יפים; אבל מיתה יפה היתה לו. תהא מיתתו כפרתו על כל חטאיו שחטא לעמו עד שנתמנה לנשיא. יש קונה עולמו בשעה אחת, והנשיא אדם טשרניאקוב קנה עולמו ברגע אחד!
חיים אהרן קפלן, מגילת יסורין: יומן גיטו ורשה 1 בספטמבר 1939–4 באוגוסט 1942