מיועד לתלמידי תיכון
משך הפעילות: שעה וחצי
מערך ההדרכה המצורף מיועד לאנשי חינוך, מדריכים בתנועות נוער, מפקדים בצבא ולמחנכים בלתי פורמאליים המבקשים לקיים שיעור או מפגש סביב הכרזה הנבחרת, ביום הזיכרון לשואה ולגבורה או בכל מועד אחר. בבסיס המערך עומד העיסוק שלנו, כיחידים וכחברה, באובדן העצום שיצרה השואה, במאפיינים של אירוע חריג זה ובמחויבותנו לזיכרון. זאת מתוך הבנה כי כעם אנו שותפים לתהליך הדינמי של עיצוב זיכרון השואה בחברה הישראלית.
קרוב לשבעים שנה חלפו מאז סיומה של מלחמת העולם השנייה והשואה ממשיכה לעמוד במרכזו של שיח יהודי ואוניברסלי בעל גוונים היסטוריים, אנושיים וערכיים. יום הזיכרון לשואה ולגבורה, הוא היום בו מתייחדת מדינת ישראל עם זכרם של ששת מיליוני היהודים שנרצחו בתקופת השואה. זהו יום של זיכרון אישי וקולקטיבי, יום של הנצחת הקורבנות, של התמקדות בסיפורו של היחיד בתוך אירועי הזוועה, ושל הצבת תמרור אזהרה לדורות הבאים.
מדי שנה אנו מציינים את יום הזיכרון לשואה ולגבורה באירועים ממלכתיים, במערכת החינוך, באמצעי התקשורת ובטקסים מקומיים וכלל-ארציים, בדרכים רבות ומגוונות. מורכבותו של נושא השואה מעמידה פעמים רבות אנשי חינוך מול קשיים ואתגרים בבואם לדון בו ביום הזיכרון. אחת הדרכים החשובות והיצירתיות לענות על חלק מאתגרי תיווך נושא השואה לדור הנוכחי הנה באמצעות האמנות. שכן, כוחה של יצירת אמנות נעוץ ביכולתה להציג את המציאות תוך הרחבת אופקי ההבנה שלנו. כמו כן, המפגש עם האמנות מאפשר לנו לעסוק בסוגיות אוניברסליות מבעד לחייו הפנימיים של האדם הפרטי. כפי שבא לידי ביטוי בדברי הסופר וניצול השואה אהרון אפלפלד:
"האמנות, ואולי רק האמנות, היא תריס בפני הבנאלי, השגור והבלתי רלוונטי, ואם להרחיק לכת, תריס בפני הפשטנות".
מהלך השיעור
פתיחה
מערך זה נסוב על הכרזה שנבחרה במקום הראשון בתחרות לבחירת הכרזה הממלכתית לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשע"ד, "מעצבים זיכרון", מטעם יד ושם ומרכז ההסברה במשרד התרבות והספורט אשר התקיימה השנה (תשע"ד). עיצוב הכרזה נעשה על ידי אירה גינצבורג, אמנית ומעצבת ישראלית. מנימוקי השופטים לבחירת הכרזה: "הכרזה מצטיינת בעיצוב גרפי נקי ורענן ובפשטות צנועה המעניקה דגש לנושא המורכב עמו היא מתמודדת. שמה של הכרזה "יער עדות" מייצר מרחב נושאי הנתמך ע"י דימויים וסמלים מוכרים ומופשטים כאחד. הכרזה מהווה מעין כתב עדות וכתב חידה בו זמנית". החיבור שיוצרת הכרזה בין דימוי היער לדמויות האנושיות- ספק בשר ודם ספק דמויות רפאים של הנספים, מדגיש את מורכבות מצבם של יהודים בתקופת השואה, אשר ראו ביער הן מחסה והן סכנה ומעלה שאלות הנוגעות בזיכרון, עדות והנצחה של אירוע היסטורי ואנושי זה.
מטרת המערך היא לנסות לגעת בחוויה האישית- אנושית דרך היכרות עם סיפורים של אלה שנצלו ואלה שנספו במעבה היער כמו גם לעבד את השאלות שעולות ומאתגרות את זיכרון השואה, כאשר לעיתים "יער העדות" האילם הוא מי שנותר לספר את סיפורם.
בתחילת הפעילות, נציג את הכרזה "יער עדות" בפני התלמידים ונבקש את התרשמותם. אילו מוטיבים רואים בכרזה ומהי משמעותם לדעתם? ניתן לרכז את תשובותיהם על הלוח, ומתוך דברים שעלו מהם לפתח את המוטיבים העיקריים על פי ההצעה שלפניכם:
נקודות לדיון:
על מוטיב היער:
- מדוע לדעתכם נבחר דווקא מוטיב היער כמייצג סיפורם של מי שחוו את מוראות השואה? מה מוטיב זה מסמל?
- המילה "יער" היא היפוך אותיות מהמילה "עיר" ומשמעות המושגים מנוגדת. יער הנו מקום פרא, שחוקי אדם אינם תקפים בו, בניגוד לעיר כסמל הציוויליזציה. היוצרת בחרה כנותן העדות האילמת את היער במקום דימוי שמזוהה עם התרבות והיצירה האנושיים. על פניו, התפאורה לנושא השואה הייתה צריכה לגעת בהקשר האנושי דווקא שהרי הרדיפה והרצח בתקופת השואה תוכננו ובוצעו בלב ליבה של הציביליזציה המערבית על ידי האומה הגרמנית שנחשבת אומה תרבותית מרכזית ומתקדמת (בעיני עצמה כמו גם בעיני אחרים), אך כשאנו מדברים על תקופת השואה כתקופה משולחת רסן מוסרי, כאשר כל מסגרות החיים הקיימות מתמוטטות ואיתן כל החוקים והנורמות האנושיים, קיים קושי להכיל את האירועים הקיצוניים בעולם שמזוהה עם הציוויליזציה. ניתן לראות את היער כמטפורה לשטח ההפקר המוסרי, המנותק מעולם החוק והצדק האנושיים כפי שהיה קיים בחברה האנושית מקדמת דנא.
- דימוי היער מכניס אותנו להקשר אירופאי מובהק ומוכר וממקם אותנו גיאוגרפית באזורים בהם נרדפו היהודים בתקופת השואה, אך גם פותח לנו צוהר לעולם היהודי לפני המלחמה. תרבות ופולקלור יהודי התהוו בנוף המיוער של אירופה שנים רבות לפני השואה ופעמים רבות היער שימש יסוד חשוב במארג החיים התרבותיים המגוונים והתוססים של היהודיים .
ש"י עגנון בספרו "ספר סופר וסיפור" נותן את גרסתו לסיפור החסידי המוכר "נר ביער":
כשהרגיש הבעל-שם-טוב שצרה גדולה עומדת להתרגש על ישראל והגיעה השעה לחשבון-נפש. היה נוטל את מקלו, לובש את פרוות הכבשים הגסה שלו והולך ליער. שם. במקום סודי, הדליק מדורה לרגלי עץ אלון עתיק ועמד שעה ארוכה בדממת היער בעצימת עיניים, מכוון את לבו בתפילה מיוחדת ובקשתו של הבעל-שם-טוב פתחה את שערי השמים והרחמים.
דור אחד אחרי הבעל-שם-טוב נתבקש צדיק אחר לפעול בעניין של פיקוח-נפש גדול. היה זה בימיו של המגיד ממזריץ'. הוא לבש את הגלימה השחורה שלו ופנה לאותו יער, גם מצא את האלון העתיק ושם עמד ואמר: "אין אנו מסוגלים עוד להדליק את מדורתו של הבעל-שם-טוב, אבל יש בכוחנו לומר אותה תפילה". עמד ואמר את התפילה וגם בקשתו נתקבלה.
ושוב עבר דור אחד והפעם נתבקש הרבי מסאסוב לפעול למען פיקוח-נפש גדול. קם משה לייב מסאסוב ולבש את חלוק המשי החגיגי שלו, פנה ליער ובעומדו שם אמר: "אין בידינו להדליק את המדורה ההיא וכבר שכחנו את הכוונות המיוחדות של התפילה הקדושה, אבל עדיין אנו זוכרים את המקום ששם אירע הדבר - ואולי זה יספיק". ואכן גם זה הספיק והגזירה נתבטלה.
אבל הנה חלף עוד דור ורבי ישראל מרוז'ין נתבקש לפעול כדי למנוע צרה גדולה. הרבי מרוז'ין היה, כידוע, מנהיג מורם מעם והיה יודע ערכו ונוהג בחצרו מעשה מלך. שמע הרבי את הבקשה והבין שהגיעה שעה של חשבון-נפש, התיישב בכיסא המצופה זהב שבאמצע ארמונו המפואר, עצם את עיניו וכה אמר: "בעוונותינו הרבים אין עוד בכוחנו ללכת לאותו יער ולהדליק את המדורה, גם את התפילה הישנה כבר שכחנו ואפילו אין אנו יודעים היכן הוא המקום ששם אירעו הדברים. אבל את מה שאירע עדיין יודעים אנו לספר.
- מה ניתן ללמוד מתוך הסיפור שמביא עגנון על מקומו של היער בתרבות היהודית המזרח אירופאית? מדוע הצדיקים בסיפור יוצאים ליער על מנת להתפלל ולבקש רחמים?
החסידות היא תנועה רוחנית-חברתית יהודית, שהתעוררה באמצע המאה ה-18 והייתה נפוצה בעיקר במרכז ומזרח אירופה. דרך הסיפור החסידי ניתן ללמוד על היער כמוקד משמעותי בעולם החסידות (על דורותיו השונים) אשר ראה בהתבודדות ותפילה עיקר חשוב. מוטיב היער בכרזה קושר אותנו לקונטקסט העולם התרבותי היהודי הרחב, תרבות אשר נפגעה קשות וחלקית הושמדה בתקופת השואה.
- דימוי היער קשור גם לסמלו של העץ כפרט אשר מרכיב את היער. בעולם נורמטיבי העץ מסמל חיים, צמיחה ומקורות רבים אף רואים את העץ כמטפורה לדמותו של האדם עצמו. בתקופת השואה היער והעצים שבו מקבלים משמעות טעונה ומורכבת בעקבות המאורעות השונים.
- מה מקומו של היער ומשמעותו עבור היהודים בתקופת השואה? האם מדובר על מחסה? מקום סכנה? מקום לחימה? מקום השמדה?
- הכרזה מוצגת כחידה ולא ברור אם הדמויות יוצאות מהיער או בורחות אליו, אולי מכיוון שהיער עבור היהודים בתקופת השואה הווה בעת ובעונה אחת סכנה כמו גם במקרים מסוימים מפלט. שמואל בק ניצול שואה וצייר בעל שם עולמי, גדל כילד בעיר וילנה אשר בליטא והוא מתאר בזיכרונותיו מלפני המלחמה את היער פונאר, יער הנמצא בפרוורה של וילנה:
"נהנתי מאד שם (בפונאר). הייתי יוצא לטייל ביער בהסכמתה של יטה (...) פטל ופטריות צמחו שם בשפע בקרבת הדאצ'ה, ואספתי אותם בחדווה".
בספטמבר 1939 כבש הצבא האדום את האזור וחייליו חפרו במעבה היער שוחות גדולות להסתרת מצבורי דלק. בקיץ 1941 פלשו הגרמנים לשטחי ברית המועצות במסגרת מבצע ברברוסה, והחלו בתהליך של חיסול הקהילות היהודיות בשטחים אלו, כולל קהילת וילנה. השוחות אשר השאיר הצבא האדום ביער פונאר שימשו בעת הכיבוש הגרמני כבורות הרג המוניים עבור יהודי העיר ולפי הערכות שונות נרצחו בגיא הריגה זה בין 70,000 ל100,000 בני אדם. אביו של שמואל בק וכן סביו וסבותיו נרצחו בפונאר וכצייר הוא עסק לא מעט בזוועות היער שיהיה חביב ומוכר לו כילד. בציורו "תחת לעצים" (2001) הוא מתאר את היער כך: (ראה ציור בנספחים)
- כיצד שמואל בק בוחר לצייר את היער? מדוע לדעתכם הוא מתאר מציאות על טבעית ביער המצמיח קברים במקום עצים?
הציור של בק הוא ציור סוריאליסטי, המתאר מציאות חסרת הגיון. העצים במעופם מעל אתר ההריגה זרים למציאות בדיוק כמו מצבות הקברים הצומחות, ובק דרך ציורו מצהיר כי אינו מוכן לקבל את סדרי העולם במקום שבו הם הופרו לחלוטין על ידי הרוצחים.
דינה בייטלר, ניצולת פונאר מתארת את הרצח בעדותה (ניתן להקרין את עדותה המצולמת או להקריא את עדותה הכתובה):
"לקראת ערב הגענו למקום ששמו פונאר. ואז ראינו שיש כבר בורות. הבורות היו כבר מוכנים. ברור שידענו שאנחנו לא נשארים פה, שאנחנו לא עובדים. הם עקפו אותנו מסביב עם כלבים, לקחו אותנו באמצע ומסביב עם כלבים עמדו לידינו אמרו לנו להתפשט ולשים את הדברים במקום אחד. כל אחד התחיל להתפשט אני התפשטתי אבל לא לגמרי, אמרו די. נשארתי עם שמלה ונעליים. הסבתא והדודה שהייתה אתי היו צריכים להתפשט לגמרי. ואז לקחו עשר נשים. כל עשר נשים ציוו ללכת לבור, לעמוד על יד הבור ושמה היו כבר האוטומטים זה כלי הריגה, עם האלה שישבו שם. היינו צריכים לעמוד עשר נשים זה היה על יד הבור. ירו בהם והם נפלו. אני הייתי כמעט בין האחרונים. ואז הגעתי לבור, ירו בנו ונפלתי, נפלתי. כבר הבור היה מלא, אני נפלתי בקצה שהיו כבר הרבה אנשים ואני הייתי ממש למעלה בקצה ואז הסתכלתי וראיתי הכל. התהפכתי איכשהו והתיישבתי על המתים. הרבה אנשים הם פגעו ויש אנשים שלא פגעו ובגלל זה כל הזמן בבור היו בכי וכל אחד. היה ממש איום ונורא אי אפשר לסבול, היה בכי. וביקשו רחמים ובאו אחר כך הנאצים ושמעו אנשים עוד חיים אז הם באו וירו בהם. שבע. בת שבע הייתי."
דינה בייטלר מתארת בעדותה את הזוועה שהתחוללה ביער פונאר ליד וילנה. כמו פונאר יערות רבים אחרים באזור מזרח אירופה שימשו כאתרי רצח בהם נרצחו יהודים. מחנות ההשמדה שהוקמו החל מדצמבר 1941, מוקמו ברובם אף הם בתוך יערות, מרוחקים ממקום ישוב אדם כאמצעי להסתרה והסוואה של הרצח המתבצע שם. בתום המלחמה במקרים רבים השתמשו הגרמנים בשיטה של ייעור שטחי מחנות המוות ואתרי רצח שונים על מנת לטשטש עקבות וראיות לפשע שבוצע שם. בידי הגרמנים הפך היער לכלי לביצוע והסתרת זוועות השואה ובחסותו רצחו מאות אלפי בני אדם.
עם זאת, עבור יהודים בתקופת השואה היער לא הווה רק אתר רצח אלא גם מקום מפלט ומקלט מפני הרדיפה. דוניה רוזן ניצולת שואה מקוסוב שבאוקראינה מספרת בספר זיכרונותיה "ידידי היער" על בריחתה ליער לאחר שכל משפחתה נרצחה:
"... צעדתי קדימה, בלי לחשוב לאן. הירח נע על פני השמים, נעלם, שוב הופיע מאחורי העננים. הכוכבים רמזו ממעל. כוכבי השמים, הראוני הדרך אלך בה! ... הכוכבים שתקו. רחוקים, זרים. רוח קלה נשבה, רוח צוננת, רוח סתיו. ענפי העצים התנועעו לאיטם, עירומים היו וענפי השלכת פזורים לרגליהם. לפני השתרע היער הקוסובי הנרחב – כסרט שחור גזר את נוגהי הלילה. למראה היער הייתה בלבי הרווחה. אתה ידידי היחיד שנותרת לי, אתה, יערי, שמרת לי אמונים. אתה לא תבגוד בי, אתה תסתירני בצל אילנותיך, תחביאני מפני בני אדם, אתה תצילני מכל רע."
דוניה הייתה נערה צעירה בת 12 בבורחה ליער כמחסה זמני מפני הרוצחים. כמוה היו יהודים נוספים שברחו ליערות. במקרים מסוימים הבריחה ליער הייתה לא רק על מנת להינצל אלא גם בשל אפשרויות נוספות. יהושוע יפה, ניצול שואה מבלרוסיה מתאר בזיכרונותיו :
"... המחשבה על היער חזרה ונתעוררה. לאחר הטבח השני היה כל אחד מאתנו בטוח שהגרמני אינו מפלה בין יהודי ליהודי… הם רימו את היודנראט ואת השוטרים בהבטיחם שהם יישארו בחיים אם יסייעו בביצוע הטבח, ובסופו של דבר השמידו גם אותם. ושוב התחלנו מחפשים דרכי הצלה מחוץ לגטו… ראשונים החלו בורחים היהודים מסביבת יער נאליבוק. הם נעלמו ואחר-כך לא נודע עליהם דבר. כך ברחו הז'אטלאים ליער ליפצ'אנק, ואליהם נצטרפו כמה מהנובוגרודקאים, שכעבור זמן חזרו לקחת אתם את קרוביהם וחבריהם. מפיהם נודעו לנו פרטים על החיים ביער. יש להם נשק, הם עורכים התקפות על הגרמנים בדרכים, האיכרים מפחדים מפניהם ומספקים להם מזונות. ביער נמצאים פרטיזנים רוסים, החיים עם היהודים בשלום ועורכים אתם יחד התקפות על הגרמנים. נערים צעירים, בני 17 – 15, סוחבים נשק מהגרמנים, ומתקינים ידיות לאקדחים ולרובים. קבוצה קטנה התארגנה ויצאה לדרך, אל הבילסקים.…"
- יהושוע יפה מדבר על האפשרות להצטרף ללחימה פרטיזנית, מי אלו אותם הפרטיזנים? מה לדעתכם היו המניעים לרצון להצטרף ליחידות הפרטיזנים?
הפרטיזנים היו לוחמים שפעלו ביערות במסגרת התארגנויות לא סדירות ועסקו בלחימת גרילה בשלטון הכיבוש הגרמני. עיקר פעולתם של הפרטיזנים הייתה באזורי מזרח אירופה בשל השטחים המיוערים הנרחבים שם, אך ניתן למצוא פעילות פרטיזנית בהיקף קטן יותר גם במקומות נוספים בדרום אירופה ואף במערבה. יהודים בלטו בנוכחותם בשטחי ברית המועצות שבהם אפשרו התנאים הגיאוגרפים לוחמה מעין זאת. ההערכה היא שבין 20,000-30,000 יהודים לחמו במסגרת יחידות פרטיזנים קיימות או שהקימו יחידות עצמאיות. היה קושי ממשי להצטרף לפרטיזנים היות ובדרך כלל הצטרפות הייתה אפשרית לגברים, צעירים ומזוינים בלבד (אם כי במקרים מסוימים גם נשים התקבלו כלוחמות). זאת ועוד, הצטרפות לפרטיזנים הייתה כרוכה בהכרעה לא מובנת מאליה של הלוחם או הלוחמת, מאחר שיציאה ליער הייתה כרוכה בנטישת המשפחה. הפרטיזניקה אפשרה ליהודים לקחת חלק בלחימה ונקמה בגרמנים ובמשתפי הפעולה המקומיים אשר רדפו אותם ורצחו את משפחותיהם.
עיקר תופעת הפרטיזנים מתמקדת בלחימה ביערות, אך היו קיימות יחידות פרטיזניות אחרות אשר ראו חשיבות רבה לא רק לעסוק בלחימה אלא גם בהצלת יהודים. יהושוע יפה בזיכרונותיו מציין את ה"ביילסקים". ביער באזור נובוגרודק אשר בבלרוסיה פעל מחנה המשפחות תחת פיקודם של האחים בילסקי ובראשם טוביה ביילסקי. בשנת 1987 התייחס ביילסקי לתקופת קיום מחנה המשפחות:
"זה היה פשוט. הגרמנים תפסו את אבי, את אמי, ואת שני אחי. הם לקחו אותם לגטו ומשם למוות. האויב לא עשה הבחנות. לקחו כל מי שנפל לידם ורצחו אותו. אם כך, האם פרוש הדבר שעלי לחקות אותם, פשוט להרוג כמו גרמנים, מי שלא היו? זה לא הועיל. זה היה חסר הגיון בעיני. אני רציתי להציל, לא להרוג... נוכחתי לדעת שהיהודים לא מקשיבים זה לזה. הם מסוכסכים, בלתי מרוסנים. לי הם הקשיבו, אותי כיבדו. לכן הייתי חייב להציל אותם".
ניתן להקרין את עדותה של צילה יופן על מחנה משפחות ביילסקי.
- מה ניתן ללמוד על אופי החיים במחנה המשפחות, מה היו הקשיים שליוו את חיי המחנה?
ביילסקי קיבלו כל יהודי אשר חיפש מפלט למחנה המשפחות. מחנה ביילסקי קיבל הכרה כאוטרייד (יחידה פרטיזנית סובייטית ) ובשיאו הכיל למעלה מ1200 יהודים נמלטים מתוכם כ150 לוחמים בלבד. אנשי המחנה עבדו באחזקה שוטפת של המחנה, בתיקון כלי נשק ובמלאכות שונות. רוב אנשי מחנה המשפחות שרדו את תקופת היער וזכו ליום השחרור, כפי שמתאר טוביה ביילסקי:
"זזה התהלוכה הגדולה של 1230 יהודים מיער לנליבוקי אל העיירה נובוגרודק, הייתה יצאת היער... יוצאים ושרים. שרים הכל: את 'שיר הפרטיזנים', את ה'תקוה', מכל אשר יעלה על השפתיים. נשמע גם השיר ברור השיר העברי: 'אנו עולים ושרים'. הרוחות גאו. איזה מפנה, אילו חליפות. מה יביאו החיים החדשים? היכן הקרובים ?מה יהיה עתה?"
סיפורו של מחנה המשפחות ביילסקי הוא סיפור הצלחה במעשה ההצלה ביער בידי יהודים, אך לא תמיד היער כמקום שאליו נמלטו יהודים אכן היה מקום בטוח. הסופר אהרון אפלפלד מתייחס לבעייתיות שהיער מציב בפני הבורחים אליו בסיפורו הקצר "שלשה".
לינקים לסיפור
המשך הסיפור
שאלות לניתוח הסיפור:
- מה התחושה שעולה מתוך קריאת סיפורו של אפלפלד בנוגע ליער? איזו אווירה הוא מייצר בסיפור?
- מדוע השמחה שהייתה נחלת חלקן של הדמויות בבריחתם ליער דעכה עם הזמן?
- מה הדמויות מבינות לגבי סיכוי הישרדותם ביער? האם מדובר על מפלט אמיתי עבוד הדמויות?
- מדוע לדעתכם אפלפלד בחר לכתוב סיפור הנוגע ליער כסיפור מטא-ריאליסטי (סיפור שאינו מעוגן במציאות אלא מתאר התרחשות מנותקת מזמן, מקום והקשר)? מדוע הדמויות בסיפור נותרות אנונימיות?
אפלפלד בסיפורו מצליח לשרטט את היער כמבוך אבוד ולא נודע שאליו נקלעות הדמויות. התחושה שעולה מהתיאורים הרבים הן של היער עצמו והן של מערכת היחסים בין הדמויות היא תחושה חזקה של חוסר בהירות ואבדן דרך. הסיפור שמנותק מכל הקשר ואינו מעוגן במציאות כמו גם הדמויות שאינן מזוהות יוצרים אווירה מנוכרת ומייאשת, וניכר כי היער הוא מחסה זמני בלבד שאינו יכול לספק בטחון אמיתי.
בתקופת השואה במקרים רבים היער נתפס על ידי יהודים לא רק כמבוך שקשה לשרוד בו אלא גם כמקום סכנה ממשי. ניצול השואה רומן פריסטר מתאר בספרו "דיוקן עצמי עם צלקת" את בריחתו עם קבוצת אסירי ממחנה סטארחוביצה ליער:
"... הפרטיזנים כה בטוחים היו בשליטתם המוחלטת על ממלכת היערות עד שלא טרחו להציב שמירה. מרחוק ראינו אותם ישובים סביב המדורה, אוכלים ושותים. הם הבחינו בנו כשהתקרבנו לקצה קרחת היער, ורק אז נטלו את נשקם, גם זאת בשקט ולא בבהלה. עצרנו. זליג הגמד קרא לעברם: "לא לירות, לא לירות!". "ברוכים הבאים לתמחוי," חיקה אחד הפרטיזנים את הפולנית העילגת של זליג ואמר לו לגשת אליו " האחרים שימתינו", הוסיף כשראה את החבורה כולה. היינו עכשיו כחמישים איש. זליג צעד לעברו על רגליו העקומות, ידיו מורמות וראשו מתנדנד מצד לצד, כמו ביקש לומר שמידו לא צפויה לפרטיזנים כל סכנה. השניים נעמדו באמצע דרך בינינו לבין המדורה, ושוחחו, הם לחצו ידיו וזליג הגמד הרגיע אותנו: "הכל בסדר. הערב נקבל אוכל ושתייה, מחר בבוקר נתחיל להתארגן. האזור שקט, הגרמנים רחוקים, לא צפויה לנו כל סכנה. שבו לאורך העצים בשורה אחת. למה? כי ככה הם רוצים....."
רומן שנפצע ברגלו במהלך הבריחה עוזב את החבורה והולך לרחוץ את פצעו בנחל ועל כך מספר:
"...קמתי. הכאב גבר. אבל יכולתי ללכת. זכרתי את הכיוון שממנו באנו, וקיוויתי שאמצא את המקום שבו נחנו ליד הנחל... צרור יריות חתך את הדממה. השתטחתי על הקרקע. הטיתי אוזן. שקט. היכן כל הרברבנים שאמרו כי הגרמנים לעולם לא יעזו לרדוף אחרינו ביערות? שוב צרור, הפעם ארוך יותר. אחר כך שלישי ורביעי. היריות הדהדו בין העצים, צלילן בא אלי מכל הכוונים, יצר רושם שאני מוקף מכל עבר. אחרי הצרורות נשמעו עוד יריות בודדות והכל השתתק. היער חזר להשמיע את רשרושי הטבע...
...הסתתרתי בסבך שיחים. זו הייתה נקודת תצפית נוחה. חוש שישי, אם קיים דבר כזה, אמר לי לעצור ולהביט קדימה לפני שאצטרף לעמיתי. באור המדורה נראו צלליות הפרטיזנים כרוחות רפאים... עדיין לא הבנתי מה מעשיהם, לא ידעתי מדוע הם מתכופפים וחופרים באדמה. פרטיזן מזוקן הוסיף זרדים לאש, אלפי ניצוצות התעופפו באוויר כמו גחליליות זוהרות. הרוח שינתה כיוון, העשן התפזר ומעכשיו יכולתי לראות בבירור את גופות היהודים. המוות בא להם בהפתעה, רובם נורו ביישבם לאורך שורת העצים, במקום שבו עזבתי אותם לפני שעה קלה."
- מה ניתן ללמוד מתוך עדותו של רומן פריסטר על הסכנות אשר עורבות ליהודים ביערות?
בתקופת השואה באזורים המיוערים הסתובבו קבוצות שונות הן של תושבים מקומיים והן של פרטיזנים, חלקן היו עוינות ליהודים. יהודים לא מעטים מצאו את מותם ביערות בידי אותן קבוצות אל אף שברחו ליער כדי לחפש מקלט. בעקבות כך, נתפס היער בעיני יהודים רבים כמקום של חוסר ביטחון וסכנה מתמדת. כך גם עולה מסיפור הבריחה ממחנה ינישוב:
בערב יום שישי 6 בנובמבר 1942, התפרצו למחנה ינישוב שבפולין, שמונה עשר פרטיזנים, מרביתם יהודים, בקריאות "יידן, ראטעוועט זיך!" ("יהודים, הצילו את עצמכם!") בראשם היה יהושע פינטל, אסיר נמלט מינישוב שחזר להציל את חבריו ולנקום את נקמתו. בפריצה לינישוב ירו הפרטיזנים בשומרים הגרמנים ואילצו את מפקד המחנה, מקומי אכזרי - למסור לידיהם כלי נשק, זהב וחפצי ערך אחרים ולאחר מכן הרגוהו. על פי הוראות שקיבלו הפרטיזנים מארגון האם שלהם, המחתרת הפולנית-קומוניסטית, לקחו עמם ליער רק כעשרה אסירים. כשעזבו את המחנה, בשעה 20:30, הם דחקו באסירים הנותרים להימלט. בסיטואציה שנוצרה נותרו כשש מאות אסירים מפוחדים, בקרבת יער, חופשיים אך אובדי עצות באשר עליהם לעשות. אסירים יהודים מקומיים שהכירו את האזור ניסו לברוח באישון לילה לידידים פולנים. אחרים ניסו להתחבא ביער הסמוך או במחנות כפייה אחרים, אך חלק גדול מהאסירים הלא מקומיים נשארו במחנה. אובדי עצות, החליטו לשלוח משלחת שתדווח על התקרית לתחנת המשטרה הגרמנית הקרובה ולקוות לטוב. מהמשטרה יצאה הוראה לכל היהודים להמתין במחנה. בלילה חזרו אסירים נמלטים אל המחנה, ומספר האסירים עלה בו למאה שישים. בבוקר למחרת הקיפו אנשי אס-אס, כבאים וכוח עזר אוקראיני את ינישוב. לאחר מסדר קצר הובילו את היהודים הנותרים למחנה בודזין. כשליש מהם נרצחו בדרך. כל מאות היהודים שנמלטו באותו לילה, לרבות היהודים בהנהגת הפרטיזנים עצמם, נהרגו בתוך חודשים מעטים, מרביתם בתוך ימים. המשטרה הגרמנית וה-אס-אס רדפו אותם, וכך גם פולנים מקומיים. הקומץ ששרד היו מבין אלו שנשארו במקום ולא מי שניסו להצטרף לפרטיזנים.
לייבל מוזיקנט היה אחד מהנמלטים, יחד עם עוד כשלושים איש התחבא בבונקר תת-קרקעי ביער. לאחר שכל חבריו נרצחו ביער כנראה בידי פולנים מקומיים, ומכיוון שלא ידע לאן לפנות, הלך למחנה הכפייה בודזין והסגיר את עצמו שם. מוזיקנט שרד לא מפני שברח ליערות אלא משום שהסגיר את עצמו במחנה כפייה נאצי ועבד בו, בתקווה שיישאר בחיים.
מתוך המקורות שראינו לעיל ניכר כי היער בתקופת השואה היווה עבור היהודים לפעמים מקלט אך פעמים רבות גם מלכודת מוות, ואולי זו הסיבה שבכרזה נוף היער עומד בחורבנו ונראה חסר חיים וקפוא. צמרות העצים נראות כשורשים עקורים, נטולי פריחה ולבלוב, והתחושה שעולה היא תחושה של תלישות שאינה מבשרת טובות.
הדמויות בכרזה:
- כיצד בחרה היוצרת לעצב את הדמויות בכרזה? האם ניתן לזהות אותן?
- מה לדעתכם מסמלת הדרך בה הדמויות מוצגות?
הדמויות בכרזה אינן מעוצבות כדמויות ממשיות אלא נוצרות כחלל עצור בקווי מתאר בין העצים. הריק שמרכיב את הדמויות נותן תחושה שהדמויות הן ספק בשר ודם ספק דמויות רפאים. ספק יהודים חיים היוצאים מהיער ספק ייצוג של רוחות הנספים. ספק התואם למשמעות הדואלית של היער בתקופת השואה.
הדמויות מתוארות כאנונימיות, ללא זהות אישית. הזיהוי שלהם הוא על פי קווי המתאר של הביגוד שלהם הרומזים לביגוד אירופאי, ובעיקר לזיהויים כיהודים על ידי הטלאי הצהוב.
- למה לדעתכם הדגש בכרזה הוא על הזיהוי הקולקטיבי היהודי ולא על הזהות הפרטית של אותן דמויות?
ניתן לעמוד על כך כי הדמויות הללו אינן מספרות סיפור אחד של אדם כזה או אחר אלא מייצגות את הגורל היהודי הכללי ועל כן הכרזה לא מגבילה אותנו לסיפור ספציפי מחייב ולכן יש גם ניסיון לייצוג הדמויות על גיוונה של כל החברה היהודית הנרדפת (אימא ותינוק, ילד קטן, מבוגרים). כמו כן הבחירה להשתמש בסמל הדיכוי והזיהוי הנאצי- הטלאי הצהוב כסמן המובהק של הדמויות מדגיש את תהליך מחיקת הזהות הפרטית במסגרת הרדיפה הנאצית. היחס ליהודים בתקופת השואה לווה בביטול הממד האנושי והפרטי תוך רמיסת הזכויות הטבעיות המגיעות לכל אדם באשר הוא אדם. תהליך סימון היהודים למן תחילת המלחמה הווה שלב בהפיכתם של פרטים בעלי פנים ובעלי זכויות, לכלל אחיד, מושא לרדיפה חסרת אבחנה.
זאת ועוד, האנונימיות של הדמויות רומזת גם לקושי שלנו להנציח כיום את כל אותם הקורבנות שלא הותירו זכר. לא פעם בהתייחסותנו לשואה, אנו עושים שימוש נרחב בסטטיסטיקות ומספרים כדי לתאר את האובדן העצום ובכך ממשיכים במובן מסוים את המגמה המוחקת את ייחודם הפרטי של הקורבנות.
עוד בשנות החמישים החל ביד ושם מפעל איסוף שמות של יהודים אשר נספו בשואה. עד היום, ניצולי שואה, קרובים ומכרים של אלו שנספו מוזמנים למלא 'דפי עד' על יקיריהם. בטפסי דפי העד ניתן לציין את מגוון הפרטים הביוגרפים הידועים על הנספים. מאגר השמות אשר נשמר בהיכל השמות ביד ושם מכיל כיום למעלה מארבע מליון שמות הכוללים דפי עד כמו גם שמות נוספים שנאספו דרך מחקר היסטורי. דפי העד משמשים כיום במידה רבה מעין מצבות סמליות לנספים, אך חשיבותם מרכזית גם משום שהם אוצרים בתוכם תיעוד חשוב על אותם קורבנות. לפניכם מגוון דפי עד שניתן לעיין בהם :
שפת סמלים:
- אילו מוטיבים סמליים מוכרים ניתן לזהות בכרזה?
- מה לדעתכם משמעותם של מוטיבים אלו?
יוצרת הכרזה עושה שימוש בסמלים אשר חלקם נסתרים וחלקם בולטים לעין. השימוש בסמלים ידועים מעולם השואה - יער, טלאי - כשפה מוגדרת המשייכת אותנו בעקבות הזיכרון הקולקטיבי לנושא המסוים ולעולם אסוציאציות נלווה.
דימוי סמלי נוסף נסתר אך נוכח בכרזה הוא הברקוד. גזעי העצים יוצרים דפוס של ברקוד, ובכך הופך את היער עצמו לסמל הרצח המתועש.
שם הכרזה "יער העדות":
שמה של הכרזה פותח צוהר לנושא הזיכרון והעדות. היות וכפי שראינו, במקרים רבים אין מי שנותר לתת עדות על קורות הנספים ועל אירועי הזוועה אזי היער בלית בררה נותר היחיד שיכול להעיד על המראות להם היה עד. כמובן שהיער, מעצם טיבו, אילם.
- מה לדעתכם מנסה הכרזה להדגיש בעודה ממנה את היער האילם לתת עדות? מה זה אומר על האפשרות שלנו היום להנציח ולספר את סיפור השואה במלואו?
נלי זק"ש, כלת פרס נובל לשירה, מתייחסת בשירה לנותני עדות אילמים, כמו היער בכרזה:
לַּיְלָה
שָׁמַעְתִּי אֶת הָאֲבָנִים מְדַבְּרוֹת.
הֵן אָמְרוּ:
"וְכִי מִי יְדַבֵּר
בְּשֵׁם הָאִלְּמִים מִלְּבַדֵנוּ!"
אֲנַחְנוּ, אֲשֶׁר אֵי-פַּעַם
הָיְתָה נִשְׁמַת-חַי בְּאַפֵּנוּ;
אֲשֶׁר קָרַשְׁנוּ בִּימוֹת אָרֶץ -
אֲנַחְנוּ מְדַבְּרוֹת,
כִּי הָעָם הָאִלֵּם
פָּסַח מֵעָלֵינוּ
אֶל תּוֹךְ קִבְרוֹתָיו.
הֱקִיצָנוּ
בִּנִגּוּן אִלְּמוּתוֹ -
בִּכְאֵב אִלְּמוּתוֹ -
בִּתְפִלַת אִלְּמוּתוֹ –
הֱקִיצַתְנוּ רַגְלוֹ נֹכַח הַמָּוֶת,
וְאָנוּ מְדַבְּרוֹת!
הָיִינוּ
לְקוֹל הַגּוֹועִים,
לְאַחֲרוֹנַת שִׁירָתָם.
- הדמויות בכרזה דוממות ונדמה שהן צופות באלו המתבוננים בכרזה, או לחלופין צופות בדממה לתוך היער, מה הן, לדעתכם, חושבות? מבקשות?
