הזמנת ביקור
חנות
אירועים
תרום ליד ושם
![הכרזה הזוכה בתחרות עיצוב הכרזה הממלכתית תשפ"ה (2025)](https://www.yadvashem.org/sites/default/files/2025.jpg "הכרזה הזוכה בתחרות עיצוב הכרזה הממלכתית תשפ"ה (2025)")
הכרזה הזוכה בתחרות עיצוב הכרזה הממלכתית תשפ"ה (2025)
יום הזיכרון לשואה ולגבורה הוא היום בו מתייחדת מדינת ישראל עם זכרם של ששת המיליונים שנרצחו בידי הגרמנים הנאצים ועוזריהם בתקופת השואה . זהו יום של זיכרון אישי וקולקטיב אשר ממשיך להתהוות ולהתעצב במרחב הציבורי הישראלי.
התחרות "מעצבים זיכרון" לעיצוב הכרזה הממלכתית, שזו לה השנה ה - 15, מזמינה יוצרים ישראליים עכשוויים להביע קשת רחבה של משמעויות הקשורות בשואה באמצעות השפה החזותית. בכך ניתן ביטוי ליחסם של היוצרים לזיכרון השואה ולהשפעתם על עיצוב הזיכרון בחברה הישראלית.
הכרזה הזוכה
מבין הכרזות שהוגשו לוועדת השיפוט נבחרה הכרזה שעוצבה ע"י המעצב אברהם ידען, צייר, אמן רב תחומי, בוגר לימודי עיצוב תעשייתי במכון אבני, ובעל סטודיו לעיצוב ואמנות.
ידען, בן 40, תושב אלמגור, מספר כי עבורו העניין המשמעותי בשואה הוא המרחב הפיזי והנפשי שבו מתרחש תהליך פנימי עמוק של מעבר מכאב לצמיחה, מאובדן מוחלט של כל מה שיקר ואהוב, לתקומה ועוצמה בלתי נתפסים. כותונת הפסים מזוהה עם הסבל והצער של העם היהודי, בשעה שהוא נשחט, נאסר, ונלקחת ממנו כל זהות של חופש, כל אלה חברו באופן גרפי מדויק, ואף מעבר לכך לקלידי הפסנתר המבטא את החופש, השמחה והאהבה. שהרי עבור היהודי, הניגון שיש בלב הוא עמוק עד מאוד, וצלילי נגינת הפסנתר מרוממים כל נפש.
התחרות השנה התמקדה בנושא: ״ממעמקים: כאב השחרור והצמיחה בסימן שמונים שנה לכניעת גרמניה הנאצית״.
בראשית חודש מאי 1945, לאחר שגרמניה הנאצית המובסת חתמה על הסכם הכניעה ללא תנאי לצבאות בעלות הברית, התפרצה שמחה חובקת עולם. הזירה האירופאית של מלחמת העולם השנייה באה אל קיצה, אף כי הלחימה נמשכה עוד חודשים מספר במזרח הרחוק. מלחמה זו גרמה הרס בממדים חסרי תקדים בהיסטוריה: כשמונים מיליוני הרוגים, מיליוני פליטים בני אומות רבות, שהיו פזורים ברחבי אירופה וגם מחוצה לה, ערים חרבות ותשתיות מרוסקות. על חורבותיה העשנות של ברלין נפגשו חיילי בעלות הברית, ובעולם כולו, כמו גם ברחבי היבשת שאך זה שוחררה מכבלי השלטון הנאצי נערכו מצעדים צבאיים וחגיגות עממיות. עַם אחד לא השתתף בפרץ השמחה הכללי – העם היהודי. בשבילו איחר הניצחון לבוא. יום השחרור שאליו נכספו היהודים במשך שנות השואה היה לרוב ליום של משבר וריקנות, של הרגשת בדידות קשה, עת התחוורו ממדי החורבן האישי והציבורי כאחד. למחרת השחרור ניצבו לפני השורדים שאלות נוקבות: היכן יוכלו להרגיש בטוחים? מי ממשפחותיהם ומקהילותיהם נותרו בין החיים? כיצד אפשר לחזור לחיים רגילים, להקים בית ולבנות משפחה – והיכן: האם על אדמת אירופה או במקום אחר? כיצד לשמר ולהנציח את הנספים? כיצד ניתן להעמיד לדין את מבצעי הפשע הנורא? האם לנקום בהם?
כבר בימים ובשבועות הראשונים לאחר השחרור החלו הניצולים להתאושש ולהתארגן. על־אף האֵבֶל, מצבם הפיזי הירוד והקשיים המרובים, הם הקימו משפחות חדשות, יסדו הנהגה עצמית ומוסדות חינוך וסעד לילדים ולבני הנוער, הוציאו לאור עשרות עיתונים וכתבי עת, אספו עדויות על גורל היהודים בשואה ונעשו גורם חשוב במהלכיה של התנועה הציונית. עם זאת, לא כל הניצולים הצליחו להיחלץ מהריסות חייהם ולבנות שוב את עולמם ואת עתידם. מקצתם היו חולים מדי או לא מצאו בקרבם את תעצומות הנפש לשוב לחברה ולאנושות שבגדו בהם. קולם של אלה לעיתים לא נשמע, והם נותרו בבדידותם, כלואים ביגונם. ולמרות זאת, ניצולים רבים תרמו, איש - איש בדרכו, לבניית עולם טוב יותר לעצמם, לילדיהם ולדורות הבאים, שלא ידעו את מוראות השואה. הם בנו משפחות, הקימו קהילות, והיו פעילים במגוון תחומים ומקצועות. בין השאר הם אף הקימו מסגרות ארגוניות וחוקיות שנועדו למנוע הישנות פשעים כדוגמת השואה. (מתוך הרציונל השנתי של יד ושם לשנת תשפ"ה)
חברי וועדת השיפוט
- פרופ' מרב סלומון, ראש תחום אנימציה בחוג לעיצוב תקשורת חזותית בבצלאל
- פרופ' תמיר שפר, ראש המחלקה לתקשורת חזותית, המכון הטכנולוגי HIT חולון
- פרופ' טרי שרויאר, דיקנית הפקולטה לעיצוב ע"ש עזריאלי בשנקר
- ירון שין, מרצה בכיר, אוניברסיטת חיפה
- גלית ווהבה שאשו, מנהלת המערך לטקסים ואירועים ממלכתיים, משרד ראש הממשלה
- מר דני דיין, יו"ר יד ושם
- גב' אליעד מורה-רוזנברג, אוצרת ראשית לאמנות, אגף המוזיאונים, יד ושם
- גב' עינבל קויתי-בן דב, מנהלת אגף קשרי קהל, תרבות והנצחה, יד ושם
- גב' איריס רוזנברג, דוברת ומנהלת אגף יחב"ל ותקשורת, יד ושם
- ד"ר יעל ריצ'לר-פרידמן, מנהלת פיתוח תוכן ופדגוגיה, המרכז הבין-לאומי לחינוך והוראת השואה, יד ושם
- שלומית שטיינר, רכזת פיתוח תוכן ופדגוגיה, המרכז הבין-לאומי לחינוך והוראת השואה, יד ושם
מנימוקי חבר השופטים לבחירת הכרזה הזוכה
בכרזה הֶלחֵם של שני דימויים סימבולים: כותונת הפסים שהפכה ברבות השנים לאחד מסמלי השואה ופסנתר המהווה סמל ליצירה ולתרבות. הלחם שני הסימבולים מרמז לעובדה שרדיפת ורצח היהודים בתקופת השואה נעשתה ע"י בני תרבות ובליבה של הציוויליזציה המערבית.
הרישום, כמעין רישום פחם, על רקע פצוע, ההולך ומתבהר במעבר שבין כותונת הפסים לפסנתר יוצר מעין מסע בזמן. כותונת האסירים, הריקה מאדם אך עדיין בעלת נפח היא מעין "נשל האסיר" אשר השתחרר מהמחנה ונע בחשש ולעיתים אף בגמלוניות לתהליך שיקום פיזי, רוחני ותרבותי. קו החיבור שלכאורה משתלב בהרמוניות בין הכותונת לפסנתר מרמז לשאלת ההיתכנות של שיקום זה. האם ניתן לחזור ולחיות? האם ניתן לחזור ולהפוך לחלק מהתרבות האנושית לאחר איימי השואה? בשאלה קיומית זו התחבטו ניצולים אנשי ספר והגות כפרימו לוי, ז'אן אמרי ואחרים.
הפסנתר המוטה קמעה בכרזה מרמז לדרך עולה או לסולם בעל שלבים בהם ניתן להעפיל מעלה ובכך מציעה הכרזה רובד נוסף של חיבור לסימבולים יהודיים אפשריים כגון כותונת הפסים של יוסף וסולם יעקב. אמירה זו מחזקת את המימד הפרטיקולרי של השואה כאירוע בו כל יהודי ויהודייה מקטון ועד גדול, תחת שטחי הכיבוש של גרמניה הנאצית ובנות בריתה נרדף במטרה להשמידו. בשעה שכניעתה של גרמניה הנאצית היוותה אירוע משמח עבור אומות העולם, עבור העם היהודי החלו תהליכי אבלות ושיקום לאור גילוי והבנת מימדי החורבן שפקדו אותו.