• תפריט

  • ביקור ביד ושם

  • חנות מקוונת

  • שפות

  • נגישות
מידע למבקרים
שעות פתיחה:

יום א' - ד': 18:00-8:30

יום ה': 20:00-8:30*

* המוזיאון לתולדות השואה, המוזיאון לאמנות, ביתן התערוכות ובית הכנסת ישארו פתוחים בימי חמישי עד השעה 20:00. שאר האתר יסגר בשעה 17:00.

יום ו' וערבי חג: 14:00-8:30

יד ושם סגור בשבתות ובחגי ישראל

הכניסה למוזיאון לתולדות השואה תתאפשר רק לילדים מעל גיל 10. אין כניסה לתינוקות בעגלה או במנשא.

הוראות הגעה:
למידע נוסף לחצו כן

מערך שיעור על הכרזה הממלכתית ליום הזיכרון לשואה ולגבורה תשע"ב

מיועד לתלמידי תיכון
משך הפעילות:
שעה וחצי

מערך השיעור ידון במצבם הקיומי של ניצולי השואה לאחר השואה דרך מושגים מרכזיים בחייהם – בדידות, אבדן, טראומה, ילדות, משפחה וזהות – כפי שהם באים לידי ביטוי בכרזה הנבחרת ובעדויותיהם של ניצולי שואה בנושאים הללו.
מטרתנו להציג לתלמידים את הכרזה ולעורר באמצעותה דיון בכיתה על ניצולי השואה והקושי הכרוך בבניית חיים חדשים אחרי השואה, תוך שימת דגש במה שאבד לחלק ניכר מהם: ילדותם, משפחתם, בריאותם ואמונם בבני האדם. עוד יושם דגש במצבם של רבים מהם שסובלים מבדידות וממחסור בדברים הבסיסיים ביותר בחיי היום-יום.
דרך העיסוק במושגים אלו, המוכרים לכל אדם ולכל תלמיד מחייהם הפרטיים, ננסה לעורר הבנה למצבם של ניצולי השואה. הסיטואציה המשפחתית המוצגת בכרזה – טיול משפחתי של זוג הורים ושני ילדיהם כאשר הקטן שבהם נתלה על זרועותיהם של הוריו – מוכרת כמעט לכל ילד. האדם המבוגר שצלו הוא צלו של הילד יוצר מיד קישור בין הסיטואציה המשפחתית לניצולי השואה הבודדים שמתהלכים בינינו.

מהלך השיעור

פתיחה

שישים ושבע שנה חלפו מאז סיומה של מלחמת העולם השנייה, והשואה ממשיכה לעמוד במרכזו של שיח יהודי ואוניברסלי בעל גוונים היסטוריים, אנושיים, זהותיים וערכיים. יום הזיכרון לשואה ולגבורה הוא היום שבו מדינת ישראל מתייחדת עם זכרם של ששת המיליונים שרצחו הגרמנים הנאצים ועוזריהם בתקופת השואה. זהו יום של זיכרון אישי וקולקטיבי, יום של הנצחת הקרבנות, של הזדהות עם הניצולים ושל הצבת תמרור אזהרה לאנושות. מדי שנה אנו מציינים את יום הזיכרון לשואה ולגבורה באירועים ממלכתיים במערכת החינוך, באמצעי התקשורת ובטקסים מקומיים וכלל ארציים, בדרכים רבות ומגוונות.

אחת הדרכים החשובות והמפרות לעיסוק בשואה היא האמנות. בכוחה של יצירת אמנות להציג את המציאות תוך הרחבת אופקי ההבנה שלנו. כמו כן המפגש עם האמנות מאפשר לנו לעסוק בסוגיות אוניברסליות מבעד לחייו הפנימיים של האדם הפרטי.

מערך שיעור זה נסב על הכרזה שזכתה במקום הראשון בתחרות "מעצבים זיכרון" לבחירת הכרזה הממלכתית אשר התקיימה השנה (תשע"ב), לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה, מטעם יד ושם ומשרד ההסברה והתפוצות.

כרזה זו נבחרה מ-186 כרזות שהוגשו לתחרות, ועיצבה אותה דוריאל רימר-הלפרין, בוגרת בית הספר לאמנות בצלאל. מנימוקי השופטים:

"הכרזה ברורה ומובנת לעין כל. זהו זיכרון המדבר את שפות העולם כולן [...], הכרזה משקפת את מציאות חייהם של ניצולי השואה ואת זיכרונותיהם המטלטלים [...], זיכרונות של משפחה רגילה למראה, בסיטואציה יומיומית כשסופה מובן מהעדר דמותם הממשית".

 

שאלת פתיחה:

מה אתם רואים בכרזה?

תשובותיהם של התלמידים יהוו בסיס להמשך הדיון, בין שיתייחסו לדברים הנראים כפשוטם – אדם מבוגר הולך בעזרת מקל, צלה של משפחה מטיילת, רצפות העיר, צבעי הכרזה (צילום בשחור ובלבן) והכותרת במרכזה של התמונה – ובין שיעלו רעיונות על משמעותם של הדברים.

ניתוח הכרזה – הצעה

בכרזה דמותו של אדם מבוגר שפניו אלינו או מאתנו, וצלו הוא צלה של משפחה של ארבע נפשות – זוג הורים ושני ילדיהם. דמותו הממשית של האיש מחוברת אל צלו של הילד הצעיר במשפחה. צלה של המשפחה מוטל גם על כותרת הכרזה: "יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשע"ב".

רקע הצילום הוא כיכר רחבה ומרוצפת, ובמרכזה דמות הקשיש וצלה של המשפחה. מלבד דמויות אלו אין בכל שטח הצילום אדם אחר. צבעי הכרזה שחור ולבן בלבד.

  • מה התחושה החזקה ביותר העולה בכם כשאתם מביטים בכרזה שלפניכם? מה הקשר בין הקשיש למשפחה שכפי הנראה הייתה משפחתו?

התחושות העיקריות שמעלה הכרזה הממלכתית הן אבדן, אבל, קושי ובדידות. דמות האדם המבוגר במרכז הכרזה נראית חסרה, שכן את צלה מרכיבות דמויות נוספות שאינן קיימות עוד. ייתכן שהאיש צועד קדימה, אך עברו מלווה אותו בעל כורחו, כצל, באשר הוא הולך. צבעי השחור והלבן המרכיבים את הכרזה מחזקים את האווירה הקשה והעצובה שהיא משרה.

בתשובותיהם בוודאי יעלו התלמידים את המונחים האלה: אבדן, ילדות, משפחה, טראומה, בדידות, זהות. מונחים אלו יהוו את הבסיס לדיון בכרזה, ובאמצעותם נדון במצבם הקיומי של הניצולים לאחר השואה.

לאחר השואה נותרו כשישים אלף ניצולי מחנות על אדמת גרמניה (על פי פרופ' אניטה שפירא) וכמיליון וחצי ניצולים על אדמת אירופה כולה (על פי פרופ' חגית לבסקי). נוספים עליהם היהודים שנותרו על אדמת ברית המועצות לשעבר. רבים מניצולי השואה הללו היו ילדים בזמן השחרור ונמצאו בבתי יתומים, במסתור אצל משפחות נוצריות, במנזרים ובמסגרות אחרות שהצילו אותן. אחרים שוחררו מן המחנות וממקומות שונים כשהם חסרי כול.

טראומה ואבדן

"המושג טראומה בא מעולם הרפואה. משמעות המילה היא קריעה, הפסקה ברציפות, קטיעה. כמו בפציעה גופנית, גם בטראומה הנפשית, כשיש פציעה או קטיעה, מופר איזון, יש הפסקה ברציפות הרקמה והפסקה ברציפות התפקוד" (קטע מתוך ריאיון עם פרופ' גבי שפלר).

  • מהי הטראומה שסובלים ממנה חלק ניכר מניצולי השואה? ממה "נקרעו"? כיצד בא לידי ביטוי המושג טראומה בכרזה שלפנינו?

השואה חוללה אצל אנשים רבים מאוד טראומה – הם איבדו בחטף את כל היקר להם: הורים, אחים, בית, אמונה, שגרה ועוד. הקריעה הזאת מכל מה שהיה יקר ומוכר בעולמם, ללא כל הכנה, יצרה מציאות טראומטית שניצולי השואה נאלצו להתמודד אתה שנים רבות אחריה, ולעתים אף כל ימי חייהם.

אלי ויזל מתאר את פרידתו מאמו ומאחותו עם הכניסה למחנה אושוויץ:

"בחלקיק שנייה, יכולתי לראות את אמי ואחיותי פוסעות לצד ימין. ציפורה החזיקה בידה של אמא. ראיתי אותן מתרחקות [...] לא ידעתי כי ברגע זה, במקום זה, עזבתי לנצח את אמי ואת ציפורה".

הפרידה החטופה או אי-היכולת של אדם להיפרד כראוי מן היקרים לו או לעכל את אבדנם הקרב הן המחוללות את הקריעה.

בכרזה באה לידי ביטוי טראומת האבדן בכמה אופנים:

- הריק המוחלט והיעלמותם של האנשים המטילים את הצל – אנו מצפים שיהיו שם, מבחינה מוחשית, אך הם אינם. דבר זה מפתיע וכואב וניכר בכרזה כבר במבט הראשון.

- אותה קריעה זועקת גם ממראה האדם הקשיש המהלך ברחוב, מוקף בצלם של בני משפחתו. אנו יודעים כי הוא אמור להיות מוקף בבני משפחתו עצמם, אך הם חסרים, ובדידותו מודגשת מאוד על רקע הצל.

- גם רחובות העיר השהאדם מתהלך בהם מביעים ניכור ומגבירים את תחושת הבדידות – אדם שאיבד את משפחתו הקרובה מהלך לבד גם בעולם מלא בני אדם.

המקום שבו מתרחש רגע הצילום אינו מוגדר ואינו מאופיין, ולכן האמירה על ניצולי השואה כללית מאוד – בדידותם אינה תלויה במקום ובזמן.

למבקשים להתעמק בנושא הטראומה והאבדן: הפרעת הדחק הפוסט-טראומטית באה לידי ביטוי בחוויה מחדש של המאורע הטראומטי באחת מן הדרכים האלה: זיכרונות חוזרים מן האירוע, בין היתר בתמונות חזותיות, חלומות חוזרים על האירוע, תחושה כי האירוע מתרחש שוב ועוד. החזרה אל אירוע מן העבר באה לידי ביטוי בצילום שבכרזה, כאשר האדם מלוּוה בזיכרונותיו ובמשפחתו שאבדה. הן מלוות אותו ומקלות את בדידותו, אך גם נמצאות שם בעל כורחו, כצל. כך האירוע הטראומטי שחווה נהיה לחלק בלתי נפרד מחייו.

  • כיצד באות לידי ביטוי בכרזה ההתרחקות מן הטראומה והחזרה אליה?

בצילום שבכרזה אי אפשר לזהות בוודאות אם הדמות המרכזית בורחת מן הצל, מן העבר, קדימה, או שהיא עומדת עם הפנים אל הצל, אל העבר. האם היא מנסה להתרחק מזיכרונות העבר ולהתחיל מחדש (תנועה מהירה מכיוון הפגיעה) או שהיא מתבוננת בעברה ללא הרף ובונה מציאות סגורה שקיימים בה רק היא ועברה (היעצרות וקיפאון).

  • מה יכולות להיות התגובות של חלק מניצולי השואה לטראומה? כיצד היא משפיעה על חייהם? האם אתם מכירים באופן אישי סוגים שונים של התמודדות?

מבחינה פסיכולוגית התגובה לטראומה היא בדרך כלל אחת משתיים: היעצרות וקיפאון או תנועה מהירה בדרך כלל הרחק מכיוון הפגיעה. ניצולי שואה שונים הגיבו לקורותיהם בתקופת השואה באופנים שונים, וללא קשר ישיר בין עצמת אסונם לעצמת הטראומה.

לפי דברי פרופ' שפלר, אין מדד כללי שלפיו אפשר להעריך מי יעבור אירוע טראומטי עם יותר או פחות צלקות או תגובות קשות.

ילדות ומשפחה

קראו את קטע המכתב שלפניכם. המכתב נשלח מאישה ששמה רוזה טימברג אל בעלה ובנה, בתקופת המלחמה:

עכשיו אליך, ילדי, יחידי האהוב ביותר. מה שלומך, נשמתי הטובה? האם אתה בריא? והאם אתה שוקד על לימודיך? אמך האהובה כל כך מתגעגעת אליך. התפלל, ילדי! התפלל כל יום, בוקר, צהריים וערב, למען אמאל'ה שלך, דודות, דודים, ואחיינים. התפלל, ילדי, כדי שנוכל להתראות שוב בבריאות, אמן, אמן! כל עוד עיני פקוחות, אני מברכת אותך, ילדי האהוב! יברכך ה' ויגן עליך בכל דרכיך, אמן! ושיהיה לך מזל בכל דרכיך, אמן! לעולם אל תשכח את אמאל'ה שלך, הייה טוב ושמע בקול המחנכות והמחנכים שלך. שמע בקול הני וציית להם, כי כולם רוצים את הטוב ביותר בשבילך, כמו אמאל'ה שלך. אה, כמה הייתי רוצה להיות עמך. עכשיו, שלום לך. הייה בריא וחזק, אלף חיבוקים מאמאל'ה האוהבת אותך לנצח, דודה סנטה, רגינה, קטה, דוד מנפרד, היינץ, ולטר, סיגי והמשפחות, כל המכרים דורשים בשלומך ומצטרפים לבקשותי. היה שלום.

(מתוך: צבי בכרך (עורך), "אלה דברי האחרונים" – מכתבים אחרונים מן השואה, עמ' 242)

  • מה משמעות כתיבת המכתב עבור האם ועבור בנה?
  • על פי המכתב שקראנו, מה אפשר להבין מדברי האם באשר לסיכויי פגישתה עם בנה היחיד לאחר המלחמה?
  • תוך שהיא מניחה שלא תפגוש שוב בבנה, מה היא מאחלת לו? באילו תחומים בחייו חשוב לה להשאיר חותם ולהתוות את הדרך שיילך בה כאשר יתבגר בלעדיה?

חלק נכבד מהמכתבים שהשאירו יהודים כצוואות אחרונות בתקופת השואה כוונו לילדיהם. משמעות הכתיבה לילדיהם שהם לא יזכו לגדל ולחנך היא אדירה. מכתבים אלו מלאים במילות אהבה, בכאב על היעדרו של עתיד משותף ובהנחיות ובקשות לעתיד.

על פי מכתבה של רוזה טימברג לבנה, נראה כי היא אינה מאמינה שתפגוש שוב את בנה לאחר המלחמה, אם כי היא כמובן מקווה לכך מאוד. מתוך המחשבה שיגדל ויתבגר ללא אם, היא משאירה לו סימני דרך להמשך חייו בתחומים החשובים לה: שקוד על לימודיך, שמע בקול מחנכיך, האמן כי הקרובים לך רוצים בטובתך (תן אמון בבני אדם), היה בריא וחזק, קבל דרישת שלום ממשפחתך המורחבת וממכרים וחברים.

  • מדוע רוזה טימברג בוחרת דווקא באיחולים ובהנחיות הללו?

ייתכן שרוזה מרגישה כי התמקדות והשקעה בלימודים ובחינוך יבטיחו לבנה עתיד טוב יותר. כמו כן היא מבינה ומעריכה שכאשר הוריו לא ילווהו עוד, יתעורר בו הצורך בקרבה למבוגרים אחרים שהוא יזדקק להם, ויהיה עליו לתת בהם אמון. היא רואה חשיבות גדולה בכך שבנה יבין שרבים האנשים המברכים אותו ומלווים אותו במחשבתם – קרובים וחברים שהיא מציינת במכתבה.

  • בדברי האם לבנה הניסוח מקוטע ויש חזרות רבות. מה הסיבה לדעתכם?

כאן אפשר לדבר על סערת הנפש שהאם נתונה בה. היא יודעת כי היא לא תחיה ולא תזכה לראות את בנה יחידהּ מתבגר, ולא תוכל ללוותו בחייו גם כאשר יזדקק לכך.

בכרזה שלפנינו, כפי הנראה, האדם המהלך בבדידותו היה ילד צעיר בתוך המשפחה שאיבד. הוא אוחז בידי הוריו שמשני צדיו, והם מעניקים לו הגנה וחום ואף משמחים אותו בטיול משפחתי ברחוב.

המשפחה מספקת לאדם הן את צרכיו החומריים – הגנה מקור, מרעב, ממחלות ועוד; הן את צרכיו הנפשיים והרגשיים – אהבה, שמחה, יחסי קרבה, תחושת שייכות ועוד. הפרידה הכפויה והנמהרת מן הקרובים ביותר עלולה לגבות מחיר כבד מאוד, לרבות אבדן האמון במבוגרים וקושי עתידי ביצירת קשרים קרובים ואינטימיים.

נראה כי האדם שבמרכז הכרזה מסרב או שאינו מסוגל להיפרד מכל אותן פונקציות שמילאה משפחתו. הוא הולך לבדו אך נושא עמו את צלה של המשפחה כולה, את היעדרה ואת געגועיו. הם מלווים אותו בכל אשר יילך, ובקרבם הוא עצמו ילד.

זהות

  • מה אפשר לומר על הפרופורציות שבין דמות המבוגר לצלו, צל הילד? האם אפשר לייחס לכך משמעות?

כאשר אנו מתבוננים בצילום שבכרזה, אנו רואים כי גובה צלו של הילד הוא כגובה המבוגר. אם כך, איזה חלק תופס אותו הילד בדמותו של המבוגר? האם ילד זה מייצג את העבר כולו? את עברו של המבוגר? את הטראומה?

  • באילו נקודות על ציר הזמן מתמקדת הכרזה – עבר, הווה, עתיד? מה אפשר ללמוד מכך?

הכרזה מתמקדת בזמן עבר ובזמן הווה. הדמויות שבכרזה הן משפחתו של ניצול השואה שחייתה בעבר, והוא עצמו – בזמן הווה. העתיד אינו מצוי בכרזה. גם מבחינה גרפית, האופק שלפני האדם המבוגר שבכרזה ריק.

ייתכן שמטרת ההתמקדות בעבר היא בחינה מחודשת שלנו, המתבוננים בכרזה, את ניצולי השואה. רובם הגדול של ניצולי השואה בנו לעצמם חיים לאחר השואה – הקימו משפחות, למדו, עבדו וחיו. הכרזה מבקשת מאתנו לראות מה נושא עמו ניצול השואה במסע חייו לאחר האבדן הגדול שגרמה לו השואה.

חלק ניכר מניצולי השואה השתקמו אך בד בבד המשיכו לשאת בקרבם את כל שאבד להם. חובתנו לראות מהיכן באו, להכיר את שנלקח מהם, ואז אולי להתבונן בהם שוב, מחדש. מתוך כך, כל שמחה, כל התקדמות וכל עשייה של ניצולי השואה נראות מורכבות הרבה יותר.

  • האם מהשפעתה של השואה על חייהם ונפשם של ניצולי השואה אפשר להקיש גם על השפעתה של השואה על החברה הישראלית?

בשלב זה של הדיון אפשר לפתוח את השיח לשאלות כלליות יותר על החברה הישראלית – מה מקומה של טראומת השואה בחברה הישראלית? האם היא נשרכת אחרינו כצל? האם היא מלווה אותנו? איזה חלק היא תופסת במרכיבי זהותנו כעם וכחברה? מה המשמעות של עצם הזיכרון לקיומנו?

סיכום

כאשר אנו מתבוננים בכרזה הממלכתית שנבחרה השנה, אנו רואים כי השואה אינה נוכחת בה באופן ממשי, אלא רק בכותרת שלה.

  • מדוע נבחרה כרזה זו לכרזה הממלכתית לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה? האם היינו מזהים את נושא הכרזה גם ללא הכותרת?

הכרזה אינה משתמשת בסמלים הנפוצים של השואה – מדים, רכבת, טלאי צהוב, צילומים מוכרים וכו' – אלא מבטאת באמצעות חוויית האדם ומשפחתו את הטראומה ואת האבדן. החוויה האנושית הפרטית וחיי היום-יום הם המביעים באופן החזק ביותר את הבדידות ואת הכאב של ניצולי השואה לאחר השואה. יש בכוחה של הכרזה לגעת בלבנו, באשר אנו בני האדם מכירים את המשמעות של משפחה, ומתוך כך אנו יכולים לחוות אהדה לניצול שאיבד את משפחתו.