כשפרצה מלחמת העולם השנייה התגוררה משפחת זינטל בוולודימייז' (ווהלין). סטניסלב, אביה של אירנה, עבד כפועל, אך במהלך המלחמה חלה מאוד, וכתוצאה מכך, החריף מצבה הכלכלי של המשפחה. חרף זאת, העניקה משפחת זינטל מחסה ל-12 יהודים שרבים מהם היו מחוסרי אמצעים.
ברשות משפחת זינטל היה בית קיץ מוקף גן נאה ששכן בקצה העיר. במהלך המלחמה הפך הבית למחסן ירקות, בעוד שהמשפחה התגוררה בבית אחר בעיר. במרתף הבית בנה סטניסלב זינטל מקלט שהכניסה אליו הוסתרה תחת ארון מטבח שרצפתו הייתה ניתנת להזזה. הראשונים שמצאו בו מחסה היו ד"ר מריאן קייטלמן ורעייתו טילה. בסתיו 1943 הביאה אירנה, בתם של בני הזוג זינטל, שהייתה אחות בבית חולים, לבית הוריה את ד"ר ברנרד (בנימין) טורבצ'קו, את ד"ר יצחק גרינברג ואת אחיו גרישה, את ד"ר טוביה לויט ואת אשתו רחל. עד מהרה הצטרפו חמישה יהודים נוספים לאלו שכבר הסתתרו בבית משפחת זינטל. הם מנו את משפחת שרגא (ההורים ובתם חיה) ואת משפחת פקלר (הבעל פיליפ ואשתו גניה). מעשה ההצלה היה כרוך בסיכון תמידי וממשי לחייהם של בני משפחת זינטל, והם פעלו מבלי לדרוש כל תמורה עבור מעשיהם. נוסף על כך, היה עליהם להתגבר על קשיים רבים הכרוכים במעשה ההצלה. מלבד הקושי הכלכלי בקניית מזון כה רב שנועד לכלכל את 12 היהודים המסתתרים, עצם הקנייה הייתה יכולה לעורר חשד. גם בישול המזון היה צריך להיעשות בסתר על מנת שלא לעורר את תשומת ליבם ואת חשדם של השכנים.
סטניסלב זינטל נפטר במהלך המלחמה. בשלב מסוים נאלצה משפחת זינטל לעזוב את העיר כדי לחמוק מפרעות האוקראינים בפולנים. בטרם עזיבתה הפקידה המשפחה את הטיפול ביהודים המסתתרים בידי משפחת סְטְרוּיווֹנס, שהמשיכה לדאוג ליהודים במסירות ובחירוף נפש.
אירנה זינטל עבדה כאחות בבית חולים, ושם הכירה את הד"ר אליהו יקירה, שניהל את בית החולים בזהות בדויה של קצין פולני. אשתו של ד"ר יקירה ובתו מרים נרצחו במהלך המלחמה. בשלב מסוים הוא נאלץ לעזוב את בית החולים ולברוח ליערות, שם הצטרף לפרטיזנים של הארמיה קריובה. אירנה החליטה אף היא לצאת ליערות והצטרפה לפרטיזנים. ביערות חלתה אירנה בטיפוס, ובאחד הקרבות שבהם השתתפה ננטשה ונותרה לבדה מעולפת בשטח, אולם ניצלה בידי פרטיזנים רוסים שחלפו במקום. הד"ר יקירה היה בטוח שאירנה נהרגה בקרב, וגם היא לא ידעה מה עלה בגורלו. בחלוף הזמן הגיעה אירנה לעיר רוֹבְנוֹ, שם שבה ופגשה בד"ר יקירה, שבעת ההיא כבר אימץ את אחייניתו מרים יקירה, היחידה ששרדה ממשפחתה את המלחמה. בסיום המלחמה נישאו אירנה ואליהו בנישואים אזרחיים. אירנה ניהלה את התא המשפחתי והייתה למרים כאם, בעוד שאליהו ניהל כמה בתי חולים בעיר לודז' ובמחנה עקורים באוסטריה שאליו עברו.
ב-1949 עלתה אירנה ארצה עם בעלה ועם אמה ברוניסלבה זינטל. הם הגיעו אל חופי ישראל באונייה אבציה ב-26 בפברואר, וקבעו את ביתם בחיפה. אירנה התגיירה ושבה ונישאה לד"ר יקירה כדת משה וישראל. לזוג נולדו שלושה ילדים. אירנה, שכונתה בקרב בני משפחתה אירק'ה, הייתה עקרת בית, ואליהו עבד כרופא.
אירנה, הייתה מוכרת כאישה חכמה ביותר, טובת לב, אוהבת אדם ואוהבת את החיים. היא שימשה כעמוד התווך של משפחתה הרחבה, שנהגה להתאסף בביתה בכל יום שישי למפגש חברתי.
ב-26 בנובמבר 1968 הכיר יד ושם בברוניסלבה זינטל ובבתה אירנה זינטל כחסידות אומות העולם.
ב-24 ביוני 1990, והיא בת 68, הלכה אירנה זינטל-יקירה לעולמה והובאה למנוחות בבית העלמין "נווה דוד" בחיפה.
