ב-1963 הכיר "יד ושם" בוולדיסלבה לריסה חוֹמְס כחסידת אומות העולם. חומס כונתה "המלאך מלבוב ו"אם היהודים" בשל פועלה בין שתי מלחמות העולם בסיוע ליהודים במצוקותיהם, ובעיקר בזכות פעולותיה רחבות ההיקף, היצירתיות וההרואיות להצלת חייהם של מאות ואולי אלפי יהודים בשואה.בתחילת שנות ה-60 הגיעה חומס לישראל. היא התגוררה בחיפה, וב-1966 הלכה לעולמה ונטמנה בבית הקברות הלטיני בעיר.
עד לכתיבת סקירה זו (דצמבר 2021) הכיר "יד ושם" בכ-28 אלף חסידי אומות העולם. רבות נכתב על אודות חסידי אומות העולם, האנשים והתופעה. מאמצים רבים הוקדשו לאפיונם כחלק מן הניסיון לפצח את החידה: מה גורם לאדם מן היישוב לחרף את נפשו ואת חיי הקרובים לו, פעמים רבות למען יהודים שכלל אינו מכיר, בה בשעה שסביבתו מקבלת, לכאורה, את ההחלטה ההגיונית ביותר ואינה נוקפת אצבע למענם?
ניסיון לתאר מאפיינים בתופעת "חסד אחרון"
בין השנים שלאחר מלחמת העולם השנייה לשנות ה-90 הגיעו לארץ יותר ממאה חסידי אומות העולם.
ככל הידוע,הראשונות להגיע ארצה היו פְרנְיה דֶדֶק וגֶרְטְרוּדָה בָּאבילינסקה. הן עשו את דרכן אל חופי ישראל כבר ב-1947 באוניית המעפילים "אקסודוס" עם הילדים היהודים שעליהם פרשו את חסותן, גורשו על ידי הבריטים חזרה לאירופה ושבו והעפילו ארצה ב-1948. בהדרגה ובמהלך שנות ה-50 הגיעו החסידים ארצה עם בני ובנות זוגם, וקבוצה נוספת הגיעה עם עליית גומולקה בין השנים 1956 ל-1960. הגל השלישי הגיע מסוף שנות ה-80 ובמהלך שנות ה-90, עם התפוררותה של ברית-המועצות.
מניעים להגעתם של חסידי אומות העולם לישראל
בחינת נסיבות הגעתם של חסידי אומות העולם למדינת ישראל מעלה תמונה מגוונת לגבי מניעיהם. יתר על כן, לא אחת ניתן לזהות שמדובר במניע משולב הכולל בתוכו סיבות שונות שיחד חברו להחלטה לעלות ארצה:
המניע ההומניטרי
מניע זה כולל בתוכו מגוון של התנהגויות אנושיות ומעוררות השראה – למשל, פרניה דדק, שקיבלה על עצמה להציל את הילד בנימין בליצר במהלך המלחמה. היא לא נטשה אותו אף בסיומה, הוסיפה ואימצה אל חיקה את הילד אליעזר ארט, ויחד עימם עשתה את דרכה ארצה.דוגמה נוספת היא גרטרודה באבילינסקה, שפרשה את חסותה על הילד מיכאל סטולוביצקי ועל ערש דווי הבטיחה לאמו שתטפל בו ותעלה אותו לארץ-ישראל; וכך אכן עשתה.
פרניה דדק וגרטרודה באבילינסקה צלחו את מוראות המלחמה, הצילו את "ילדיהן" ועלו עימם לארץ-ישראל כחלק מהבטחה שניתנה וכיבוד רצון ההורים שנרצחו בשואה.
נישואים לניצול/ה
חלק מן החסידים היו נשואים לבן או לבת הזוג ערב המלחמה (יאן ברור, למשל, היה נשוי לטרזיה, שאותה הציל במהלך המלחמה), וחלקם האחר נישאו לבן או בת הזוג שהצילו בתום המלחמה (למשל, הקולונל ולדיסלב קובסלקי).
נישואים ליהודי ניצול שואה
כך, למשל, אירנה רכילביץ'-נוסקוביץ' ואף יהודית יאדוויגה שיינבאום, שהגיעו ארצה לאחר שנישאו לניצולי שואה.
ראייתה של מדינת ישראל כמקלט לעם היהודי
הלנה רוטר שכנעה את בעלה יהושע, שאותו אף הצילה, לעלות לארץ-ישראל בנימוק ש"זהו המקום היחיד שבו יהודים ירגישו בטוחים".
אהדה לעם היהודי ולמדינת ישראל
למשל, אסתר בואסביין-גרינברג, שעלתה ארצה ב-1961 על מנת לתרום מכישוריה כאחות למדינה
הצעירה;או יאן אברהם ברור,שעלה ארצה ב-1955, שנתיים לאחר בתו הבכורה, ובהמשך אף התגייר.
הוזמנו על ידי הניצולים
ורוניקה פרוצאי נותרה לאחר המלחמה בבודפשט כדי לטפל במסירות באמו של יצחק גרוסמן,שאותו הצילה. ב-1962, עם פטירת האם, עלתה ורוניקה ארצה לאחר שהוזמנה על ידי יצחק לגור עם משפחתו.
רות לינדר הוזמנה לביקור בישראל ב-1964 על ידי משפחת גלזר,שאותה הצילה. במהלך שהותה בארץ החליטה לקבוע בה את ביתה, התגיירה ואף פעלה כדי להעלות את בנה ואת כלתו.
עלייה מטעמי דת
כך, למשל, הנזירה מרגרט קלייר ברנס, שהגיעה לירושלים כחלק משליחותה ואף התבטאה בריאיון עיתונאי שרק בהגיעה לישראל גילתה את מטרת החיים האמיתית שלה. כאן היא חשה את חשיבות תקומתה של מדינת ישראל ואת נצחיותו של העם היהודי,בהתמסרות ללא לאוּת לילדים ובאהבה לעם ישראל, שלו נועד תפקיד מרכזי בתיקון עולם. דוגמה נוספת הינה אמפיאן גראסימוב, שהתגייר בעיר הולדתו ריגה ועלה ארצה בגיל 71.
עלייה עקב מצוקה קיומית
זינבה הרדגה, חסידת אומות העולם המוסלמית הראשונה, הוזמנה להגיע לישראל בעקבות מלחמת האזרחים בסרייבו ב-1994. ראוי בהקשר זה לציין את המאמץ הרב שהושקע על ידי מדינת ישראל והמוסדות שונים, כגון "יד ושם" והג'וינט, בהבאתה ארצה עם בתה, חתנה ונכדתה.
עלייה עקב מצוקה כלכלית
באופן כללי ניתן לייחס את המניע הכלכלי לאנשי "חסד אחרון" שעלו בשנות ה-90 ממדינות ברית-המועצות לשעבר. ראויה לציון העובדה שלא אחת המצב הכלכלי במדינות אלו לא אׅפשר קיום בכבוד כראוי למצילים.
נוכחותם של חסידי אומות העולם בישראל והיעדרם מן התודעה הציבורית
ב-25 במאי 1945, קרי רק כשבועיים לאחר סיום המלחמה, פרסם מרדכי שנהבי, מהוגי רעיון הקמת "יד ושם" ולימים מנהלו הראשון, מאמר ב"דבר" ובו פרש את תוכנית ההנצחה למפעל שֶׁיָקוּם. בין מפעלות ההנצחה שהגה נכלל גם "היכל הזיכרון – בו יופקדו כל 'ספרי הזיכרון המיוחדים'". "ספר" הזיכרון היה אמור לכלול את רשימת הקהילות והיחידים שנכחדו, רשימת ההרס של הרכוש הציבורי והתרבותי ורשימה על חסידי אומות העולם .
ב-1953, קרי חמש שנים בלבד לאחר הקמתה של מדינת ישראל, התקבל בכנסת ישראל חוק זיכרון השואה והגבורה – יד ושם. הסעיף הראשון בחוק מגדיר את המטרות שלשמן הוקם "יד ושם", ומציין, בין יתר המטרות, את "...חסידי אומות העולם ששמו נפשם בכפם להצלת יהודים". הסעיף השני בחוק, המגדיר את תפקידי "יד ושם" וסמכויותיו, קובע בין היתר "להעניק לחסידי אומות העולם אזרחות-כבוד, ואם הלכו לעולמם - אזרחות-זיכרון, של מדינת ישראל, לאות הוקרה על פועלם" .
בארבעת העשורים הראשונים לקיומה של מדינת ישראל חיו בה כ-42 חסידי אומות העולם .
עם זאת, ובמבט לאחור על השנים שבין משפט אייכמן ועד אמצע שנות ה-80, אפשר לנקוב בכמה אירועים שחוללו שינוי בתודעת זיכרון השואה בציבוריות הישראלית, נתנו לגיטימציה לסבל שעברו הניצולים ואפשרו קיום שיח בנושא. עם אירועים אלו נמנים משפט אייכמן, שהפר את שתיקת ניצולי השואה וחשף את הציבור הישראלי לסיפורי השואה, "תקופת ההמתנה" ערב מלחמת ששת הימים, שעימתה את הישראלים עם תחושת ערעור הביטחון הקיומי, ומלחמת יום הכיפורים, שניפצה את תדמית הצבר הבלתי מנוצח. מחד, האירועים אפשרו לציבור להזדהות עם רגשותיהם ועם גורלם של ניצולי השואה, ומאידך, הם הכינו את הקרקע לשינוי העתיד לבוא בתודעת הציבור לנוכחותם של חסידי אומות העולם שחיו בינינו בישראל.
והשינוי אכן הגיע ב-1986. ביומה האחרון של שנת 1985 שודרה בטלוויזיה הישראלית התוכנית הפופולרית דאז "כלבוטק" של רפי גינת. מחד, חשפה התוכנית לציבור את העובדה שבישראל חיים עשרות מחסידי אומות העולם מחד, ומאידך, את הבעיות המורכבות והנוגעות ללב שעימן הם התמודדו. התוכנית ציינה שמתוך 30 חסידים שחיו באותה עת בישראל, 12 חיו במצוקה קשה, בעוני ובמחסור. הוזכרו בעיות פרנסה, בריאות, דיור, העובדה שחסידי אומות העולם אינם זכאים על פי חוק להטבות ולהקלות כלכליות ואינם נכללים בחוק השבות, העובדה שבבוא יומם לא יוכלו להיקבר לצד בני משפחתם היהודים ועוד. אשת חסיד אומות עולם דיברה על שחיקה ביחס לחסידים. אבא קובנר, שהתראיין לכתבה, אמר: "אני לא יודע לאן להוליך את הבושה, אני לא שיערתי שזה המצב", ובכך שיקף את המודעות הציבורית באותה עת לנושא החסידים.
לשידור הכתבה היו כמה השלכות מרכזיות:
"להפעיל, לנקוט, ליזום, לטפח, לשמור, לעודד, לקיים ולארגן פעולות לימוד, הדרכה, פרסום ופעולות אחרות בישראל ובעולם, וזאת לצורך הנצחת, פרסום, שימור וטיפוח תודעת מעשיהם ופועלם של חסידי אומות העולם יחד ובקשר עם תודעת השואה".
- ייצוג חסידי אומות העולם הגרים בישראל ופעולה למימוש זכויותיהם.
- תיווך בין החברים בעמותה למוסדות.
- קיום קשר אישי עם חברי העמותה ומשפחותיהם.שמירה על קשר שוטף עם "יד ושם" ועדכון פרטיהם האישיים של החסידים.
- על היעדר ההיכרות בין החסידים מחד ועל השפעת המפגשים ביניהם מאידך יעיד הסיפור הבא: באחד האירועים שהתקיימו בארץ, פגשו חסידות אומות העולם זופיה אבני וינינה פאבליצקה זו את זול אחר שנים רבות שבהן לא התראו. זופיה וינינה הכירו זו את זו עוד מתקופת המלחמה בוורשה, שכן שתיהן התגוררו באותו בניין ברחוב חמיילנה-זופיה בקומה השנייה של הבניין ואילו ינינה בקומה החמישית; וכאילו לא די בצירוף המקרים הנדיר, התברר כי כל אחת מהן החביאה יהודים בדירתה, כמובן מבלי שתדענה זו על זו. המעגל המופלא שנפתח במלחמה בפולין נסגר במדינת ישראל.
הנצחת החסידים שחיו בישראל היא היבט נוסף המשקף את השינוי שחל עם השנים באופן שבו נתפסו בתודעה הציבורית, ולכך אתייחס בהמשך.
התמודדויות ייחודיות לחסידי אומות העולם בישראל
תיארתי לעיל את מקצת הקשיים החומריים שחוו חסידי אומות העולם שחיו בישראל. בשיחות שקיימנו עם בני משפחות המצילים עלה מגוון התמודדויות ייחודיות של החסידים ומשפחותיהם, שהחלו כבר עם עזיבתם את אירופה. חסיד אומות עולם אוקראיני שעלה על סיפונה של אוניית מעפילים שהפליגה אל חופי ישראל, שינה את שמו המקורי לשם עברי. הוא עשה זאת לבקשת אשתו, שאותה הציל במלחמה. היא חששה ששמו בעל הצליל האוקראיני יעורר חשד לגבי נסיבות הימצאותו על האונייה. ושוב לבקשת אשתו הקפיד החסיד לשהות בבטן האונייה בכל מהלך ההפלגה, ולא עלה על הסיפון כדי שמראהו לא יעורר חשד.
אותו חסיד עלה למדינת ישראל בעקבות אהבתו לאישה שהציל במלחמה. הוא בחר להותיר מאחור את מולדתו, משפחתו, שפתו וקריירה אקדמית מבטיחה שהייתה צפויה לו.
אבקש להתייחס להיבט נוסף, רגיש ומורכב, והוא יחסה של הסביבה היהודית בארץ לחסידי אומות העולם. בשיחות שקיימנו עם צאצאיהם של חסידי אומות העולם ובעדויות החסידים עצמם עלו בכמה מקרים התייחסויות נוקבות לנושא זה. לא אחת הופרחו לעבר החסידים או בני זוגם הערות בדבר אמונתם הנוצרית, הושמעה ביקורת לגבי העובדה שבן הזוג היהודי חי עם בת הזוג הלא יהודייה (אותה חסידת אומות העולם שהצילה אותו), לעבר אחד החסידים אף יודתה אבן בשל מוצאו, ועל חלונו של חסיד אחר צויר צלב קרס .
כחלק מן החשיבה ומן השיח על הקשיים שחוו אותם חסידי אומות העולם שחיו בארץ, אבקש להעלות סוגיה שלהערכתי טרם יוחסה לחסידים. אנו נוהגים לדבר על שורדי השואה ועל האופן שבו התמודדו עם רגעי השחרור. במסגרת השיח על "החזרה לחיים" אנו מבררים בקפידה את הסוגיות הכרוכות בשיקום החיים שנקטעו עם פרוץ המלחמה, משמעותה של התמודדות הניצולים עם האובדן והשכול והמחיר שנדרש מהם כדי "לחזור ולחיות". ניצולי השואה הגיעו ארצה, וברבות השנים זכו להכרה בטראומה שעברו; הוקמו ארגוני ניצולים ונוסדו מסגרות לטיפול ולתמיכה מקצועית שנתנו מענה למצוקותיהם.
קבורתם של חסידי אומות העולם שחיו בישראל הינה סוגיה רגישה מעין כמותה שהטרידה את החסידים בחייהם, ועדיין מהדהדת במלוא עוצמתה בקרב בני משפחותיהם. מורכבות הנושא צפה במקרים שבהם ביקש החסיד להיטמן לצד בן או בת זוגו היהודים, או כאשר ביקשה המשפחה להביאו למנוחת עולמים ביישוב שבו התגורר. תוכנית "כלבוטק" של רפי גינת, שהוזכרה לעיל, עסקה גם בנושא הקבורה, והביאה כדוגמה מקרה של חסידת אומות עולם ובעלה היהודי שהחליטו לתרום את גופותיהם למדע על מנת להימנע מן המבוכה ומעוגמת הנפש הכרוכות בסוגיה זו.
מעל לחלקת הקבר מתנוסס סלע גדול, מעין אנדרטה, ועליו מתנוסס באותיות ברזל המשפט:
"חסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא"
עם הקמתה יועדה החלקה לשמש כמקום קבורתם של חסידי אומות העולם שהתגוררו בתל-אביב ובגוש דן, אולם ברבות השנים נקברו בה גם חסידים מאזורים שונים בארץ.
ניתן לומר שבין תחילת שנות ה-70, עם פטירתו של הקולונל קובלסקי, לבין סוף שנות ה-90, עם חנוכתה של חלקת חסידי אומות העולם בבית העלמין קריית שאול בתל-אביב, חל שינוי מהותי לחיוב ביחסם של הממסד והחברה הישראלית לחסידי אומות העולם שחיו בארץ. ואכן, כיום חסידי אומות העולם שחיו בישראל טמונים בבתי עלמין שונים בכל רחבי הארץ.
הנצחת חסידי אומות העולם שהתגוררו בישראל
את הנצחת החסידים שחיו בארץ יש לראות בהקשר הרחב של הנצחת חסידי אומות העולם בישראל, שכחלק מחזון ההנצחה של שואת העם היהודי, זכה לתוקף חוקי כבר ב-1953, עם ייסודו של חוק הזיכרון לשואה ולגבורה – יד ושם.
ביום הזיכרון לשואה ולגבורה ב-1962 חנך "יד ושם" את שדרת חסידי אומות העולם. השדרה הוקמה ביוזמת ניצולי השואה, שהתעלו מעל לכאבם ולאובדנם האישי וביקשו להכיר תודה לחסידים על פועלם למען העם היהודי בשעתו הקשה ביותר של המין האנושי.
נמשיך לפעול באמצעות פרויקט "חסד אחרון" להנצחת מורשתם של חסידי אומות העולם שהתגוררו בישראל.
תם ולא נשלם...