אחרי מותי ספדו ככה לי/חיים נחמן ביאליק
"אַחֲרֵי מוֹתִי סִפְדוּ כָּכָה לִי:
הָיָה אִישׁ – וּרְאוּ: אֵינֶנּוּ עוֹד;
קֹדֶם זְמַנּוֹ מֵת הָאִישׁ הַזֶּה,
וְשִׁירַת חַיָּיו בְּאֶמְצַע נִפְסְקָה;
וְצַר! עוֹד מִזְמוֹר אֶחָד הָיָה-לּוֹ -
וְהִנֵּה אָבַד הַמִּזְמוֹר לָעַד,
אָבַד לָעַד!..."
("כל שירי חיים נחמן ביאליק", הוצאת דביר, עמ' 167-166)
בשלושה בפברואר 1972 הלך לעולמו המהנדס קולונל ולדיסלב קובלסקי, חסיד אומות העולם מפולין. לאחר המלחמה נשא קובלסקי לאישה את לאה, אחת הנשים היהודיות שהציל. קובלסקי עלה ארצה ב-1957 ובעודו בחייו ביקש להיקבר בבוא יומו בין היהודים.
עם פטירתו המתינה גופתו לקבורה לאחר שלא נמצא בית עלמין יהודי שהסכים לקוברו. המענה ניתן על ידי קיבוץ יד מרדכי, וקולונל קובלסקי נטמן בשטחו בינות לקברי היהודים.
במהלך קיץ 2020 שב ועלה סיפורו של הקולונל קובלסקי במסגרת סמינר לימודי שנערך במחלקת צה"ל וכוחות הביטחון בבית הספר הבין-לאומי להוראת השואה ביד ושם. דמותו האצילה של קובלסקי ומעשה ההצלה ההרואי עוררו את השראתנו. במקביל נחשפנו לקיומה של חלקת חסידי אומות העולם בבית העלמין בקריית שאול, לכאורה ניגוד לסיפור קבורתו של קובלסקי. הפער שבין הסיפורים הביא אותנו להעמיק בנושא, ואו אז גם התחוורו לנו העובדות הבאות:
- בארץ חיו וקבורים יותר ממאה חסידי אומות העולם.
- באותה העת חיו בישראל שני חסידי אומות עולם – (כיום חיה בינינו ירוסלבה לויצקה תבדל"א).
ההבנה שמספר כה רב של חסידים החליטו לקשור את גורלם בגורל העם היהודי במדינת ישראל הייתה מפעימה מחד, ועוררה סקרנות מקצועית מאידך.
עיון נוסף בנושא הציף את הפערים הבאים:
- לא הייתה בנמצא רשימה מלאה של שמות החסידים שהתגוררו בארץ ושנקברו בה.
- לא היה קיים תיעוד נגיש על אודות מקום קבורתם של רבים מחסידי אומות העולם שחיו בישראל.
- מיקומם של יותר מ-30 קברים לא היה ידוע.
- חלק מן החסידים הלכו לעולמם מבלי שהותירו אחריהם שארי בשר או קרובים בארץ, ולכן לא היה מי שיפקוד את קברם.
- עלה שקבוצה ייחודית זו לא זכתה להנצחה רשמית וסדורה.
הבנו שעלינו לפעול מייד על מנת שסיפורי ההצלה לא יאבדו עם פטירתם של המצילים והניצולים.
שאבנו גושפנקה נוספת לעיסוק בנושא משני גורמים נוספים, האחד משפטי והשני ערכי-חינוכי:
- הסעיף התשיעי בחוק זיכרון השואה והגבורה–"יד ושם", תשי"ג - 1953, הקובע שחובת הזיכרון תחול גם על "...חסידי אומות העולם ששמו נפשם בכפם להצלת יהודים."
- המורשת שהותירו אחריהם אנשי "חסד אחרון", הכוללת ערכים שאותם חשוב להנחיל לדורות הבאים, כגון אהבת חינם, קבלת האחר, צניעות, גבורה ואהבת ארץ-ישראל.
שם הפרויקט, "חסד אחרון", נקבע בהשראת מפעל ההנצחה לחללי "נצר אחרון", ניצולי שואה ושריד אחרון למשפחתם שנפלו במערכות ישראל. סברנו שגם אותם חסידים אצילי נפש שקשרו את חייהם ואת מותם עם מדינת ישראל, ראויים שמורשתם לא תאבד ושאת קבריהם יפקדו הדורות הבאים.
היעדים המרכזיים שביקשנו לתת להם מענה באמצעות הפרויקט הם:
- מיסוד טקסי הנצחה שנתיים על קברי "חסד אחרון" החל מיום הזיכרון לשואה ולגבורה בשנת 2021;
- איסוף ועיבוד של חומרים ומידע על אודות מורשתם ופועלם של אנשי "חסד אחרון";
- העברת מורשתם של אנשי "חסד אחרון" ממרחב הזיכרון הפרטי-משפחתי למרחב הזיכרון הציבורי באמצעות הנגשתם באתר האינטרנט של יד ושם.
כדי לעמוד במשימה מורכבת זו ובלוח זמנים קצר רתמנו לפרויקט את שירות הביטחון הכללי, שחרט על דגלו הערכי את הנצחת זיכרון השואה ואשר מקיים לאורך השנים פרויקטים חינוכיים בשיתוף יד ושם. לפרויקט התנדבו כ-550 מתנדבים מעובדי השירות, שלצד שגרת עבודתם העמוסה עשו רבות ופעלו ביצירתיות ובנחישות להשלמת המידע החסר על אודות החסידים.
לטובת הפרויקט, העמידה מחלקת חסידי אומות העולם ביד ושם את מרב החומרים הקיימים במאגריה. המתנדבים למדו את החומרים, הוסיפו עליהם מתוך הקיים באתרי האינטרנט ובספרות, נפגשו ושוחחו עם משפחות החסידים והניצולים, בין שבארץ ובין שברחבי העולם, וסרקו את הארץ לאורכה ולרוחבה כדי לאתר את הקברים האבודים.
שיאו של הפרויקט התקיים ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, בשמונה באפריל 2021, כאשר בבתי העלמין ברחבי הארץ התקיימו לראשונה 43 טקסי זיכרון שבהם לקחו חלק נציגי משפחות המצילים והניצולים, מתנדבי השירות, נציגי יד ושם, כומר שנשא תפילה, ואף שגריר אלבניה בישראל. קברי החסידים סומנו בלוחיות הנצחה עם הכיתוב "חסד אחרון" וציון שהנקבר הינו חסיד אומות עולם.
עם יציאתו לדרך של פרויקט "חסד אחרון" עמד מספרם של חסידי אומות העולם שעליהם ידענו שחיו או נקברו בישראל, על 109. עד כה התגלו אחד עשרה חסידים נוספים שלא היו מוכרים לנו, וכיום עומד מספרם על 120. נוסף על כך, אותרו מרבית קברי החסידים (מיקומם של חמישה עדיין אינו ידוע) ואותרו קבריהם של חסידים שמסיבות שונות נקברו בפולין, אוקראינה, מצרים וארצות-הברית.
כמוזכר לעיל, במהלך הפרויקט פנו המתנדבים למשפחות המצילים, לניצולים ולמשפחותיהם. עבור חלקם פתח העיסוק המחודש בנושא פצעים ישנים והציף רגשות וזיכרונות שנטמנו עם השנים בנבכי הזיכרון. עם זאת, זכינו לאמון רב מצד המשפחות, והן פתחו בפנינו את דלתות בתיהן ואת סגור ליבן. התהליך הרגיש והעדין של רקימת ההיכרות ובניית האמון בין המתנדבים לבין משפחות החסידים והניצולים זיכה אותנו בחוויה אנושית ייחודית ובעשיית צדק היסטורי לאנשי "חסד אחרון".
במסגרת הפרויקט אספו המתנדבים מידע ומסמכים שהביאו לגילויים משמעותיים. נזכיר, למשל, את טקס הנחת המצבה על קברו של חסיד אומות העולם מפולין פרופסור פאבל הורבצ'בסקי, שתרם את גופו למדע ונטמן ללא ציון בבית העלמין בחולון ב-1982. במאמץ משותף של חברה קדישא תל-אביב, שירות הביטחון הכללי ויד ושם הונחה על קברו מצבה ונישאה תפילה לזכרו.
אירוע ייחודי נוסף התקיים כאשר מתנדבי הפרויקט הפגישו את החסידה ירוסלבה לויצקה עם יורם מירון, הילד שהצילה בשואה. איש מהם לא ידע כי האחר חי בישראל, ואילולא "חסד אחרון", נראה שלא היו נפגשים.
עם תוצרי הפרויקט ניתן למנות גם את טקסי ההנצחה הנערכים זו השנה השלישית, פעולות הנצחה מגוונות ברשויות המקומיות (קריאת רחוב על שם חסידה שהתגוררה בעיר, גן ציבורי שהוקדש לחסידי אומות העולם ועוד), פעילויות חינוכיות המוקדשות ל"חסד אחרון" (למשל, פרויקט כתיבת והעלאת ערכים לוויקיפדיה המוקדשים ל"חסד אחרון"), הוצאה לאור של ספר "חסד אחרון" המאגד את סיפוריהם של 120 החסידות והחסידים שחיו ונקברו בישראל ועוד.
במהלך לימוד סיפוריהם של חסידי אומות העולם שחיו ונקברו בישראל בלטו שלוש תובנות מעניינות:
- לא אחת סייעו המצילים למספר רב יותר של יהודים מן המספר הרשמי שלגביו קיים תיעוד. הפער נובע מסיבות שונות. למשל, סיוע קצר מועד שהעניקו המצילים במזון, מסמכים, מקום לינה או מסתור לכמה שעות, הגשת סיוע ליהודים מזדמנים ללא היכרות אישית עימם ועוד.
- בחירתם המתמשכת של החסידים במעשי ההצלה וגבורתם ארוכת הטווח –במקרים רבים הסתירו המצילים את היהודים במהלך שבועות, חודשים ואף שנים. משך ההצלה הארוך חשף אותם ואת משפחותיהם לסכנת חיים מיידית וממושכת, ואילץ אותם לשוב ולבחור בהצלה; לא כאקט חד-פעמי, אלא בהחלטה מודעת ומתחדשת.
- צניעותם של המצילים, שבאה לידי ביטוי במהלך חייהם בישראל, כאשר לא אחת נמנעו מכל פרסום, והתייחסו למעשה ההצלה כאקט אנושי מתבקש ולא כמעש ההרואי הראוי לגמול.
לא ניתן לסיים פרק זה בטרם נביע את הערכתנו הצנועה ואת תודתנו הכנה לכל אלו אשר סייעו ועודם מסייעים ברצון טוב ובנפש חפצה:
למוסד יד ושם. תקצר היריעה מלהודות לכל אחת ואחד מעובדי ומנהלי המוסד התורמים מניסיונם המקצועי וממרצם להצלחת הפרויקט.
לשירות הביטחון הכללי, שלמרות עיסוקו הבלתי פוסק בהצלת חיים, נקרא לדגל ואימץ את פרויקט "חסד אחרון" במטרה להציל ולשמר את מורשתם של אלו שהצילו חיים. קצרה היריעה מלהפליג בשבח המתנדבים.
לאנשי חברה קדישא, העושים כל שלאל ידם על מנת להאיר את דרכנו בסוגיות השונות, מסייעים באיתור הקברים ובהרחבת הידע על אנשי "חסד אחרון" וקרוביהם, ונכונים לכל בקשה.
לעמותת עצו"מ (עבודות צדקה ומשפט) מייסודו ובראשותו של מר לוי לאור; לפעילות המסורות הגברת צילה לביא-שלום, הגברת יעל רוזן וגברת נעמי רות-אלברט, אשר לא חסכו מאמץ ורצון טוב כדי לשתף אותנו בניסיונן ובידיעותיהן הרחבות. "התורה שבעל פה" וזו שבכתב שהעבירו לנו, מהוות נדבך חשוב בפרויקט.
ואחרונים חביבים שהם הראשונים במעלה ולב הפרויקט - לחסידת אומות העולם החיה בישראל ירוסלבה לויצקה תבדל"א; למשפחות "חסד אחרון" ולמכריהן, לניצולים ולמשפחותיהם ולכל האנשים הטובים שאנו פוגשים במסע אנושי זה אשר פתחו בפנינו את דלתות ליבותיהם ובתיהם, תרמו ועודם תורמים ממרצם ומידיעותיהם בנפש חפצה.
עבור כלל המעורבים בפרויקט אין מדובר במסע היסטורי גרידא, אלא בזכות עצומה המלוּוה בתחושת שליחות. מטרתנו הינה עשיית חסד אחרון למען חבורה מופלאה זו של מצילי יהודים שקבעו את מושבם במדינת ישראל.
פרויקט "חסד אחרון" לא תם. עודנו עמלים על איסוף המידע ועל הנגשתו לציבור. על כן, האתר עתיד להתעדכן מעת לעת.
ברגשי ענווה
מחלקת צה"ל וכוחות הביטחון בבית הספר הבין-לאומי להוראת השואה
