משפחת הרדגה התגוררה בסרייבו. הייתה זו משפחה מוסלמית אדוקה שבה הנשים עטו רעלה. בבית המשפחה התגוררו זינבה ובעלה מצטפא הרדגה, איזט גיסה ואשתו בכריה. יוסף קביליו היהודי הקים מפעל צינורות גדול בנכס שהיה שייך למצטפא הרדגה ולאחיו איזט ואשר גבל בביתם. בין שתי המשפחות, זו המוסלמית וזו היהודית, נרקמו יחסי ידידות ושכנות טובים שנים רבות לפני מלחמת העולם השנייה.
ב-14 באפריל 1941 הפגיזו הגרמנים את סרייבו. במהלך ההפצצה נמלטו רבים מתושבי העיר למצוא מחסה ביערות הסמוכים. בין הנמלטים היתה גם משפחת קביליו - האם רבקה, האב יוסף ושני ילדיהם בנימין וטובה. לאחר שהסכנה שככה, שבה משפחת קביליו לביתה ומצאה שהדירה ניזוקה מאוד בהפגזה. בני המשפחה החליטו ללון במפעל שבבעלותם, ובדרך פגשו את מצטפא הרדגה, ששמע על שאירע והפציר בהם להתארח בביתו.
משפחת הרדגה מעולם לא אירחה בביתה גבר זר, דבר שנגד את המנהג המוסלמי, כל שכן הסרת הרעלה על ידי הנשים וגילוי פניהן בפני זרים. עם זאת, כשהגיעה משפחת קביליו היא התקבלה במילים: "יוסף, אתה אחינו ורבקה אחותנו וילדיכם כילדינו – תרגישו בביתנו כבביתכם, וכל אשר לנו לכם" (מתוך עדותו של יוסף קביליו). לימים סיפרה זינבה: "זו הייתה הפעם הראשונה שבה אדם זר ישן בביתנו, הפעם הראשונה שבה חשפנו את עצמנו בפני אחרים".
בית הכנסת הגדול בעיר נבזז וספרי תורה עתיקי יומין הועלו באש. מעבר לרחוב בית הרדגה שכן מטה הגסטאפו, ובכל מקום נתלו מודעות שהזהירו שכל מי שיאכלס יהודים בביתו - דינו מוות. ככל שרבתה מצוקתה של משפחת קביליו, כך גברה רגישותה של משפחת הרדגה, שהרבתה לנחמה. יוסף קביליו הבין שנוכחות משפחתו מסכנת את חייהם של מארחיו, ולאחר חודשיים ימים העביר את משפחתו למוסטאר, שהייתה באזור שליטה איטלקי.
בעקבות הלשנה נתפס יוסף קביליו ונכלא. הימים היו ימי חורף 1942, והאסירים הועבדו בפינוי השלג ברחובות כשהם כבולים בשלשלאות. באחד הימים הבחינה אחותה של זינבה ביוסף מנקה את הרחוב, פרצה בבכי ומיהרה לספר על כך בבית המשפחה. מאותו יום ובהמשך החודש שבו היה כלוא, הביאו זינבה או גיסתה בכריה ארוחה עבורו שהספיקה לעוד כמה אסירים. לאחר שנמלט מכלאו ונתפס, נגזר על יוסף עונש מוות. יחד עם אסירים אחרים, הועבר לאתר אחר, מרוחק מסרייבו. אחד הסוהרים סיפר על כך למשפחת הרדגה, ולאחר שבועיים של רעב ועבודת פרך הצליחה המשפחה להעביר ליוסף ולאסירים חבילות מזון, וזאת על אף סכנת החיים שהייתה צפויה לה. בדצמבר 1941, לאחר כחודשיים במאסר, שב יוסף ונמלט, והפעם שם את פעמיו אל בית משפחת הרדגה, שקיבלה את פניו בשמחה שהתערבבה בבכי. בני המשפחה סיפרו לו שבכל הזדמנות שמתאפשרת הם מעבירים כספים למשפחתו שבמסתור.
בבוקר שלמוחרת פגש יוסף את אחמד צאדיק-שָרלוֹפ, אביה של זינבה, שסיפר לו שהוא הסתיר בביתו את איזידור פפו ואת אשתו זינבוּלה, וסייע להם להימלט לאזור שבשליטת האיטלקים.
כעשרה ימים הסתתר יוסף בבית משפחת הרדגה מבלי לצאת. בלילות שמע את זעקות האסירים המעונים בכלא הגסטאפו שמעבר לכביש, ובימים ראה את המודעות התלויות על קירות הבתים אשר איימו בעונש מוות על כל מי שיסתיר בביתו יהודים או קומוניסטים, וכיצד יהודים מעונים מושלכים לרחוב מן הקומה השלישית בבניין הגסטאפו. יוסף, שחשש שהוא עלול להמיט אסון על ראשם של בני משפחת הרדגה, שעשו רבות כדי להנעים את שהותו, נמלט לאזור מוסטאר, ושם התאחד עם משפחתו ואף הצטרף לפרטיזנים.
לאחר המלחמה שבה משפחת קביליו לסרייבו ושוב פתחה בפניה משפחת הרדגה את ביתה ואירחה אותה במשך חודשיים. קופסת תכשיטים שמשפחת קביליו הפקידה בידי בני משפחת הרדגה, הוחזרה לידיה מבלי שנפתחה כלל. על השמחה העיבה הידיעה שאבי המשפחה אחמד צאדיק נרצח על ידי אנשי האוסטאשה במחנה יסנובץ' בגין הסיוע שהעניק למשפחת פפו היהודית. ב-1950 עלתה משפחת קביליו לישראל.
משפחת הרדגה סיכנה את חייה והצילה את משפחת קביליו מתוך ידידות אמת, נקיטת עמדה מוסרית-ערכית וללא קבלת תמורה.
ב-29 בינואר 1984 הכיר יד ושם במצטפא הרדגה, בזינבה הרדגה סושיץ, באיזט ובבכרייה הרדגה ובאחמד צאדיק-שרלופ כחסידי אומות העולם. כעבור שנה, ב-1985, ביקרה זינבה בישראל, נטעה עץ וקיבלה את אות חסידי אומות העולם בשם משפחתה.
ב-1992 פרצה מלחמת אזרחים ביוגוסלביה לשעבר, ובמהלכה הייתה סרייבו נתונה למתקפה כבדה. לאור התמשכות הלחימה והמצוקה הקשה שאליה נקלעה משפחת הרדגה, פעלו גורמים רבים בארץ ובעולם על מנת לסייע לזינבה ולמשפחתה. בפברואר 1994 הגיעו זינבה, בתה אאידה פצ'נץ', בעלה ברנומיר ונכדתה סטלה לישראל. על כבש המטוס קיבל את פניה שר הקליטה יאיר צבן במילים: "אחותנו את. ביתנו ביתך. ברוכה הבאה. אנחנו מחזירים לך חוב של כבוד."
ב-23 באוקטובר 1994, חודשים ספורים בלבד לאחר הגעתה ארצה, הלכה זינבה הרדגה לעולמה בגיל 76. היא הובאה למנוחות בבית העלמין בבית זית (יישוב שעם מקימיו נמנו עולים מיוגוסלביה).
משפחתה של זינבה הרדגה התגיירה והכתה שורשים בישראל. בתה אאידה-שרה פצ'נץ' עובדת בארכיון יד ושם.
