ואלנטינה ז'אק נולדה בכפר ז'אבּנוֹ בדרום מזרח פולין, כאחות בכורה לאח ולשתי אחיות נוספות. היא גדלה במשפחה ששנאה יהודים. אמה של ואלנטינה הייתה מיילדת, ואילו אביה היה קבלן שיפוצים.
ב-1931, והיא בת 16, עזבה את כפרה ללבוב ושם התקבלה למרפאה פרטית שבה הוכשרה כאחות. המרפאה הייתה בבעלותו של ד"ר גרואר היהודי. כשנודע לאביה שהיא עובדת במרפאה יהודית, הוא כעס וניתק איתה את הקשר. לאחר פרוץ המלחמה וכיבוש לבוב על ידי הרוסים נאלצה ואלנטינה לעזוב את עבודתה במרפאה, וב-1941 היא עבדה במאפייה והכירה את מיאצ'יסלב מורגנשטרן (לימים ייקרא פרנק מורגנס), שניהל את המאפייה.
עם כניסת הגרמנים ללבוב ב-1941 סייעה ואלנטינה למיאצ'יסלב ולחותנו הנריק לוינסון להתחבא. מיאצ'יסלב סיפר לוואלנטינה שאשתו ושתי בנותיו התאומות נותרו בגטו ורשה, ושברצונו להתאחד עימן. יחד עם חותנו וּואלנטינה הם החליטו להוציא את משפחתו מן הגטו ולהסתירהּ בכפר. ואלנטינה הציעה את עזרתה, ובסיועה נסע מיאצ'יסלב לוורשה על מנת לחלצן כשהוא מצויד בניירות אריים. הוא שב ללבוב ודיווח לוואלנטינה על המצב בגטו ורשה. מיצ'יסלב נסע בשנית לוורשה והוציא את אשתו וילדיו מן הגטו בתחילת 1942. ואלנטינה שכרה עבורם בית בודד בעיירה אולשטין שליד צ'נסטוחובה, תחת השם הבדוי פראנצ'ישק חומצינסקי, והעבירה לשם את המשפחה. "כשהגענו לאולשטין ראינו בית מצויד באוכל ומוכן לכניסה אליו... בזכות מסירותה של חברתנו היקרה. התמקמנו ביחד... גרמתי לוָלה לעבור למקום השני, ואמרתי לה שהיא עשתה בשבילנו די והותר ולא צריכה להסתכן יותר... היא כל הזמן טענה שאנחנו עדיין צריכים את עזרתה ולכן היא לעולם לא תעזוב", כתב מיאצ'יסלב בעדותו ליד ושם. בהמשך שבה ואלנטינה ונסעה לוורשה וחילצה משם את אמו ואת חמותו של מיאצ'יסלב. היא הביאה למחבוא שני ידידים שלו, ומעת לעת אף נסעה לוורשה על מנת להשיג כספים מן הג'וינט וממקורות אחרים לטובת כלכלת הניצולים.
בספטמבר 1943 יצרה בת דודתו של מיאצ'יסלב, רנטה, קשר עימו. בעלה צ'סלב בלאושטיין ברח מטרבלינקה. שניהם הסתתרו תחת השם אוגוסטיניאק בוורשה, וחיפשו מחסה בטוח יותר. "וָלה - כך קראנו לה - התחייבה מיד למצוא דירה באולשטין... במקביל הציעה את עזרתה בכל דבר... עם הגעתנו הפנתה אותנו לשתי נשים בוגרות ששכרו לנו דירה רק 100 מטרים מהבית שבו התמקם בן דוד שלי", כתבה רנטה וויסליצ'קה אוגוסטיניאק. ואלנטינה טיפלה בהם מאז ועד השחרור בינואר 1945.
בתום המלחמה, כאשר ארוסה של ואלנטינה, קצין פולני שנפל בשבי הרוסים ב-1939, לא שב, עברה ואלנטינה להתגורר עם ניצוליה בלודז', ולאחר מכן, דרך מחנות שונים, הגיעה עימם לאוסטריה. באחד המחנות פגשה את ניצול השואה זאב שטיינרט ונישאה לו ב-1946.
באותה שנה, מייד לאחר עזיבתה של משפחת מורגנס את פולין לארצות-הברית, עזבו ואלנטינה וזאב אף הם את פולין. לאחר מסע ארוך ומפרך בהרי האלפים הם חצו את הגבול לאיטליה באופן בלתי לגאלי, והועברו למילאנו. שם עבדה ואלנטינה כאחות, התגיירה ושינתה את שמה לאלה.
אלה וזאב המשיכו יחד עם קבוצת ה"הגנה" שבמחיצתה שהו בעיר נמל באיטליה על מנת להפליג ארצה. כאשר האונייה לא הגיעה המשיכה הקבוצה לעיר הנמל לודיספולי באיטליה, ובדצמבר 1947 הפליגו על סיפון אוניית המעפילים "לא תפחידונו". במהלך ההפלגה גילה מטוס סיור בריטי את האונייה, והיא נגררה לנמל חיפה. המעפילים גורשו לקפריסין.
ואלנטינה וזאב הגיעו ארצה ב-1948 לשכונת גבעת עלייה ביפו, ובהמשך עברו להתגורר בבת ים. לזוג לא היו צאצאים. ואלנטינה ז'אק, הלוא היא אלה שטיינרט, סירבה כל חייה לקבל הכרה על מעשיה. היא סברה שכל סוג של פרס עלול לפגוע במניעיה הטהורים לעזור לאנשים שהיו במצוקה ונזקקו לסיוע. רק לקראת גיל 70 ניאותה שהניצולים שעימם עמדה בקשר כל השנים יפנו ליד ושם בבקשה להכיר בה כחסידת אומות העולם, ואמרה: "יהיה משמח לדעת שנשאר איזה סימן מחיי בארץ העם היהודי שאני כל כך אוהבת".
ב-14 באפריל 1985 הכיר יד ושם בוואלנטינה ז'אק היא אלה שטיינרט כחסידת אומות העולם.
בסוף שנת 1996 הלך זאב שטיינרט לעולמו, וזמן קצר אחריו, ב-20 בינואר 1997, נפטרה אף אלה האמיצה והצנועה והיא כבת 82. היא הובאה למנוחות בבית העלמין קריית שאול.
