ולנטינה (וָלָה) גדלה בנובוסטאב שבמחוז ווהלין, כפר נופש קטן ששכן בלב יער אורנים עבות. היא הייתה בת יחידה בין חמשת ילדיהם של הוריה יוסף ואגתה. אביה עבד כמפקח על היערות באזור, והמשפחה גרה בבית מרווח ששימש בחודשי הקיץ כבית הארחה לנופשים. עד שמלאו לה 13 התחנכה ולנטינה בעיירה הסמוכה קְלֶיֶָבַן, בבית ספר שבו למדו יחדיו יהודים ונוצרים, ושם גם פגשה את ליובה ליפר היהודי, תושב קליבן. אט-אט הפכה ההכרות לחברות, ולמרות התנגדות שתי המשפחות, הם עברו לגור יחד ב-1940 בעיירה הקרובה צוּמאן. ב-1941 ילדה ולנטינה את בתם חני (אגנס).
ב-22 ביוני 1941 החל מבצע ברברוסה, ומחוז ווהלין נכבש בידי הגרמנים. לאוזניהם של בלה וליובה הגיעו השמועות על מצבם העגום של היהודים, ונודע להם שאמו של ליובה הועברה לגטו רובנו. ליובה, שחרד לגורל משפחתו, החליט להצטרף אליה בגטו, ומשנכנס כבר לא הצליח לצאת וצורף לקבוצות העבודה. ולנטינה שבה לבית הוריה בנובוסטאב, שם התגוררה בחדר צדדי וניהלה את חייה במנותק מבני משפחתה.
מדי יום ראשון ובמשך כמה חודשים הגיעה ולנטינה לגטו רובנו, מרחק קילומטרים רבים מביתה. תוך כדי סיכון חייה היא ענדה טלאי צהוב על בגדיה ונכנסה אל תוך הגטו כדי להביא לאהובהּ ליובה מזון ובגדים. ביולי 1942 שבה ולנטינה מן הגטו במשאית עם נהג אוקראיני שסיפר שבשבוע הבא יישרף הגטו ויושביו היהודים יחוסלו. ולנטינה גמרה אומר בליבה לחלץ את ליובה, ולמוחרת ארזה צרור ובו חצאית ארוכה, חולצת אישה ומטפחת גדולה ושמה את פעמיה אל הגטו. בהגיעה אמרה לליובה שאם לא יצא עימה, היא תצטרף אליו עם בתם. ולנטינה הלבישה את ליובה כאישה, שילבה את זרועו בזרועה, וכשתי נשים גויות צעדו לעבר שער הגטו. את בעלה, שפחד עד מאוד, היא עודדה בקור רוח באומרה לו: "לובקה, תמשיך כרגיל, תמשיך כרגיל". כך יצאו אל מחוץ לגטו ושבו בטרמפ לנובוסטאב, כאשר ליובה מחריש וּולנטינה מלהגת עם הנהג. בחצות הליל, כשבני משפחתה נמו את שנתם, הכניסה ולנטינה את ליובה אל ביתה והחביאה אותו מתחת למיטתה. באותו לילה הקיפו הגרמנים את הגטו ורצחו את יושביו. למוחרת הקיש אוקראיני על דלת חדרה של ולנטינה ודרש לדעת היכן היהודי. ולנטינה, שלא איבדה את עשתונותיה, צעקה עליו שאם אינו רוצה עסק עם אחיה, מוטב לו שיסתלק, כי אין עימה איש. אל מול נחישותה, ואולי כי פחד מפני אחיה, סב האוקראיני על עקבותיו והסתלק.
לאחר ימים מספר שבהם שהה מתחת למיטתה, החליט ליובה לנסר את אחד הקרשים ברצפת העץ ולהתחבא בחלל שמתחתיו. במהלך כל הלילה ניסר לאט ובשקט, ומשסיים השתחל למסתור שמתחת לרצפה, שכל גובהו היה כ-90 סנטימטרים ואורכו כשלושה מטרים. בקרש ששימש כפתח כניסה התקין בריח פנימי שאפשר את פתיחתו מתוך המסתור, ולשם הסוואת הפתח, העמידה ולנטינה מעליו סל נצרים שבו שמרה את חפציה. כמה הימים אחר כך, בחצות הליל, הקיש על חלון חדרה של ולנטינה בנובוסטאב אברהם קירשנר, בן דודתו של ליובה, שנמלט מבעוד מועד מן האקציה בגטו רובנו. היא קיבלה את פניו וללא היסוס צירפה אותו למסתור. שבוע ימים לאחר מכן הצטרפו למסתור אחיו של ליובה דוד וחברתו סוניה, ובשבוע שלאחר מכן גם האח הצעיר אלי וחברתו יוכה.
לא עברו ימים מספר ושוב נשמעה נקישה על חלונה של ולנטינה. הייתה זו מישקה קַנְרִיק, צעירה יהודייה מן הכפר קליבן שנעה ונדה בין הכפרים ותפרה עבור הכפריות תמורת לינה ואוכל. כאשר לא נותרו באזור יהודים סירבו הכפריים להמשיך ולהלין אותה מחשש לחייהם. בצר לה פנתה מישקה לוולנטינה, שאותה הכירה מן העבר, אולם מבלי שהייתה כל קרבה ביניהן ובלי ידיעה על המסתור בביתה. מבלי להסס ולו לרגע ומתוך רגשות רחמים, הכניסה ולנטינה את מישקה ההמומה למסתור הצפוף עד אפס מקום. הסכנה הרבה לחייה של ולנטינה, הקושי הכלכלי והמורכבות שברכישת מזון רב יחסית לאישה שחיה לבדה עם תינוקת, דרשו ממנה תעוזה ויצירתיות רבה, אך לא ריפו את ידיה ולו לרגע.
באחד הימים שכרו הגרמנים חדר בבית הוריה של ולנטינה ומיקמו בו את משרדם במשך כמה שבועות. הדבר הגביר הן את הסכנה לחייה של ולנטינה ואת פחדיה והן את הצורך לנקוט משנה זהירות. למרות זאת, לא פחתה נחישותה להציל את חיי היהודים המסתתרים.
הצפיפות במסתור לא אפשרה למסתתרים לשבת, ואת רוב זמנם העבירו בשכיבה. כאשר רצתה ולנטינה דבר-מה מן המסתתרים היא נהגה לנקוש בידה, וכך הם ידעו לפתוח את פתח המסתור. אחת ליום העבירה למסתתרים לחם שאפתה מדי יום ומעט מרק שבישלה והייתה מפנה את צורכיהם, שאותם עשו בסיר לילה, ואחת לחודש הייתה מביאה להם עיתון. אברהם קירשנר העיד שבכל תקופת המסתור הממושכת הוא לבש את אותה הכותונת, התקלח אחת לחודש ברבע ליטר מים, ורק פעם אחת יצא מן המסתור לכמה דקות. מתחת לרצפת חדרה של ולנטינה הסתתרו שבעה יהודים במשך 19 חודשים, עד השחרור בפברואר 1944, ואיש מבני משפחתה ומבני הכפר לא ידע על דבר הימצאם.
לאחר המלחמה עזבו ולנטינה והניצולים את נובוסטאב. באוקטובר 1945 הגיעו ולנטינה, ליובה ובתם חני למחנה העקורים באד גסטיין באוסטריה, שם נולד בנם משה. ולנטינה ובתה עברו תהליך גיור, וּולנטינה-ולה שינתה את שמה לבלה. לישראל הגיעו בעלייה הבלתי לגאלית באוניית המעפילים פאביו, שהפליגה מצרפת ועגנה בחוף חדרה במאי 1948. הם קבעו את ביתם בחיפה. ליובה גויס לצבא ובהמשך עבד כסוור בנמל חיפה. ב-1964 הלך לעולמו בטרם עת. במהלך השנים עבדה בלה בקיוסק שהיה בבעלותה בשכונת הדר, ובשעות הפנאי אהבה מאוד לסרוג.
מרבית חייה נצרה בלה את לשונה, ורק בערוב ימיה ניאותה לספר את קורותיה בשואה. ב-15 במאי 1991 הכיר יד ושם בבלה כחסידת אומות העולם.
ב-13 ביולי 2012 הלכה בלה ליפר הנועזת והנחושה לעולמה, בגיל 95. היא הובאה למנוחות בבית העלמין "חוף הכרמל" בחיפה.
