ערב מלחמת העולם השנייה ניהל ליאון הורנונג כמה מסעדות בעיר צ'שין שבשלזיה עלית, לא הרחק מגבול פולין-גרמניה. שבועיים לפני פרוץ המלחמה שלח ליאון את אשתו הניה ואת בתו פרידה הקטנה הרחק מאזור הסכנה אל משפחתה של הניה בעיר סטרי שבפולין (כיום במחוז לבוב שבמערב אוקראינה). עם פרוץ המלחמה גויס ליאון לצבא הפולני כקצין מילואים, ואת שני בניו הגדולים (מנישואיו הראשונים), שמואל בן ה-13 ופרידריך-שרגא בן ה-12, שלח ברכבת לסטרי. לאחר ששוחרר מן השבי הרוסי, הצטרף ליאון למשפחתו בסטרי, שכבר הייתה תחת שליטה סובייטית בעקבות חוזה ריבנטרופ-מולוטוב, עבד שם כאחראי מסעדות ומזנונים בעיר וראה ברכה בעמלו.
הבנים שמואל ושרגא למדו בבית ספר פולני, ובביתם דיברו עם הוריהם בפולנית רהוטה שאפשרה להם להציג את עצמם כנערים פולנים.
ב-22 ביוני 1941 פלשו הגרמנים לאזור במסגרת מבצע ברברוסה. באותה עת נולד לליאון והניה הורנונג בן ושמו סבסטיאן (סָבּי). מכיוון שהמסעדות והמזנונים נהרסו בפלישה, מצא ליאון עבודה בחברת בנייה והתמנה כאחראי על בניית גשר בכפר סטינאבה שבקרבת סטרי. בהדרגה למד ליאון את המקצוע והפך לבעל ידע בבניית גשרים. מכיוון שדיבר גרמנית רהוטה, סברו מעסיקו וחבריו לעבודה שהוא "פולקסדויטשה" (גרמני אתני). כדי לחזק את הרושם, סיפר ליאון שבגלל המלחמה, מתעכבת קבלת המסמכים המאשרים את מוצאו הגרמני וכי זאת הסיבה לכך שהוא מחזיק רישיון עבודה מבלי שיש לו תעודת זהות. ליאון צירף אליו לעבודה את שמואל בנו הבכור, שכונה בשם הפולני סטאשק, ונהג לשולחו מעת לעת לסטרי עם חבילות מזון למשפחה.
לאון, שנזקק לעזרה במשק הבית, סיפר לפועליו שהוא זקוק לבחורה שתבוא לנקות ולבשל אצלו. הפועלים המליצו לו על אננה טומצ'ק, צעירה אוקראינית יתומה כבת 17 מבית עני שעבדה במטבח החברה, ואכן, אננה החלה לעבוד בבית משפחת הורנונג.
בסוף 1941 רוכזו יהודי סטרי ברובע יהודי שהפך לגטו פתוח. הניה, שרגא, פרידה וסבסטיאן הורנונג נכלאו בגטו סטרי, ואילו ליאון ושמואל נותרו בצד הארי של העיר. בספטמבר 1942 בוצעה בגטו אקציה גדולה, והניה, שרגא, פרידה וסבסטיאן הורנונג הועמסו על רכבת ושוּלחו אל מחנה ההשמדה בלז'ץ. שרגא הצליח לקפוץ מן הרכבת ומצא את דרכו אל אביו ואל אחיו, שעבדו ביישוב פודוולצ'יזק. את משק בית משפחת הורנונג ניהלה אננה, שכבר רקמה עם ליאון קשר אישי חם. בכספים שהרוויחו בני המשפחה היא הייתה קונה מצרכים בכפר סמוך ומבשלת עבורם אוכל טעים ומזין, כך שהם לא חשו ברעב.
בהמשך עברו ליאון ובניו לעבוד מטעם החברה בטרנופול, ועימם גם אננה, שטרם ידעה על יהדותה של משפחת הורנונג. ליאון היה אחראי על קבוצת עובדי כפייה יהודים שנלקחו ממחנה סמוך. היהודים, שחשו ביחסו האוהד של ליאון כלפיהם, מצאו את דרכם אל ביתו הסמוך, ושם מסרו לאננה כסף והיא הייתה מבשלת עבורם, מדי יום ותוך סיכון חייה וחיי משפחת הורנונג, סיר או שניים של מרק עם אטריות ושעועית וחתיכות בשר.
באחד הימים זומנו ליאון ובניו אל משרדי החברה שבה עבדו ללא סיבה ברורה. לאחר שהמנהל האחראי עליו לחש לאוזנו שלא להגיע למשרד, שב ליאון לביתו ופקד על שמואל ושרגא ללבוש את בגדיהם הטובים ביותר ולארגן תיק עם הדברים החיוניים ביותר. ליאון קרא לאננה וסיפר לה שהוא וילדיו חייבים לברוח מייד, שהם זומנו למשרדי החברה וכי נראה ששם ממתין להם הגסטאפו; ולראשונה חשף בפני אננה ההמומה ובפני אחותה, שהתגוררה עימם, את דבר יהדותם.
לאחר שנדדו בדרכים והתאכסנו אצל פולנים, מצא ליאון עבודה בחברת בנייה בעיר בוריסלאב, הסמוכה לדרוהוביץ. שוב עוררו שלושתם חשד בהגיעם לעבודה עם אותם בגדים נאים וללא כל חפץ שנשאו עימם. כדי להפיג את החשדות, סיפר ליאון שאשתו אמורה להגיע אליהם, ואכן יצר קשר עם אננה וביקש ממנה להגיע אליהם עם חפציהם. הבנים שמואל ושרגא התנגדו למהלך, כי חששו שאננה, שכבר ידעה על דבר יהדותם, תסגיר אותם לגסטאפו. ימים מספר לאחר מכן הגיעה אננה ועימה שש מזוודות, ונותרה עימם. מן הרגע הזה ואילך הוסרו החשדות מעל ליאון, שמואל ושרגא, ששבו והצטיירו כפולנים אמיתיים המנהלים חיי משפחה רגילים. אננה, מצידה, לא שינתה את יחסה לבני המשפחה עתה משנחשפה יהדותם, והמשיכה לטפל בהם ולדאוג להם מבלי לתת להם להרגיש שהם תלויים ברצונה הטוב. השנה הייתה כבר 1943.
לאחר גלגולים שונים שעברו על המשפחה הגיעה המלחמה לסופה, וב-1944 נישאו אננה וליאון. ב-1945 נולד בנם המשותף רוני. ב-1948 עלה פרידריך-שרגא לישראל כמתנדב במלחמת השחרור, ואף אחיו שמואל, שעלה אחריו, השתתף בקרבות.
אננה וליאון רכשו בעיר צ'שין מלון גדול שכלל תיאטרון, מסעדה ובית קפה, וניהלו אותו. בתחילת שנות ה-50 החרים השלטון הסובייטי את המלון, והם נכלאו לשנה. בהיעדרם טופל הבן הקטן רוני על ידי שכנים שונים. עם שחרורם הפכו אננה וליאון את ביתם לפֶּנְסְיוֹן. ליאון עבד לפרנסתו כאחראי על מסעדות ובתי קפה מטעם ממשלת פולין, ואננה ניהלה את משק הבית. ב-1957 עלתה המשפחה ארצה והתאחדה עם הבנים שמואל ושרגא. אננה וליאון קבעו את מושבם בצריף בקריית עמל (כיום חלק מטבעון).
אט-אט החלו אננה וליאון לבסס את מעמדם הכלכלי בעוד ליאון עובד כמלצר וכטבח במסעדות. לימים רכשו דירה שאותה הסבו לפנסיון למחייתם, ובהמשך שיכנו בו קשישים שבהם טיפלו. ב-1973 הלך ליאון לעולמו. לאחר מותו עברה אננה לגור בטבעון לצד בנה רוני. היא המשיכה לטפל בקשישה, אהבה לסרוג ולרקום, הייתה צנועה מאוד בהליכותיה ונהנתה בחברת מכריה הרבים. במהלך כל השנים היא שמרה על קשר עם שתי אחיותיה שבפולין. אננה וליאון לא הרבו לספר על קורותיהם במהלך השואה, ורק בשנים האחרונות לחייה פתחה אננה את סגור ליבה ושיתפה אחרים במה שעבר עליה באותה תקופה.
ב-16 בספטמבר 1996 הכיר יד ושם באננה טומצ'ק-הורנונג כחסידת אומות העולם. אננה הלכה לעולמה ב-12 בפברואר 2012 והובאה למנוחות בבית העלמין "מנוחה נכונה" בקריית טבעון.
