יאדביגה ואלקוב הייתה בת 28 עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. היא התגוררה בקמיונקה סטרומילובה, אז עיירה בתחומי פולין שבמזרח גליציה, ועבדה כאחות במרכז רפואי גרמני ששירת את תושבי האזור. במרכז זה עבד גם הרופא היהודי ד"ר הנריק זינגר.
בסוף שנת 1942 רבו האקציות והרציחות ביהודי העיר וביהודים שנכלאו במחנה העבודה שהוקם. פולקסדויטשה (כינוי בגרמניה הנאצית לאנשים ממוצא אתני גרמני - להוציא יהודים - שחיו מחוץ לגבולותיה של גרמניה) מקומי שהיה מעוניין להציל את ד"ר זינגר ומשפחתו ממוות בטוח, סייע לפֶליציה, אשתו של ד"ר זינגר, ולאחיה העורך דין. הוא ארגן עבורם מסמכים מזויפים וצייד אותם בכתובת בלבוב. את ד"ר זינגר, שהיה בעל חזות יהודית ברורה, הוא הפנה ליאדביגה על מנת שתעניק לו מחסה זמני. "מאז ה'זמני', הזה התמשך, והייתי צריכה לחפש דירה אחרת", כתבה יאדביגה בעדותה. היא עברה לדירה בטוחה יותר שכללה חדר ומטבח, ובה היא הסתירה את הנריק מאחורי ארון פינתי.
במרץ 1943 הצטרפה פליציה להנריק במסתור. קודם לכן, ואף שנשאה מסמכים אריים, נעצרה פליציה בלבוב ונשלחה למחנה ההשמדה בלזץ'. בסמוך לכפר ז'צקה היא הצליחה להימלט מן המשלוח ומצאה מחסה אצל הכומר המקומי, שהודיע על כך ליאדביגה וביקש ממנה לאסוף את פליציה.
זמן קצר לפני השחרור אחיה של פליציה, שהגיע לביתה של יאדביגה ברגל מלבוב, הצטרף אליהם למסתור. וכך, עד ליוני 1944 דאגה יאדביגה לכל צורכיהם של המסתתרים בביתה למרות הפחד והסכנה המתמדת לחייה.
בשנת 1947 נישאה יאדביגה ליעקב שיינבאום, ניצול שואה שאיבד את כל משפחתו, וב-1957 הם היגרו לישראל והתגוררו בתל-אביב. לזוג נולד בן שהיגר בבגרותו לדנמרק.
ב-11 בינואר 1982 הכיר יד ושם ביאדביגה ואלקוב שיינבאום כחסידת אומות העולם.
בין השנים 1990 ל-1993 התגוררה יאדביגה בבית האבות ע"ש גרטרוד לוקנר שבנהריה.
ב-1993 הלכה יאדביגה שיינבאום לעולמה והיא בת 83. היא הובאה למנוחות בבית העלמין קריית שאול.
