עם פרוץ מלחמת העולם השנייה עברה משפחת סיץ' הפולנית, שהתגוררה בלבוב, טלטלות עזות ששינו את מהלך חייה. אבי המשפחה נמלט מפני הגרמנים, והאם ינינה, מורה במקצועה, נאסרה בהמשך על ידי הרוסים, שפלשו לאזור במסגרת חוזה ריבנטרופ-מולטוב, והושלכה לכלא בדנייפרופטרובסק. רק במהלך שנת 1942 היא שבה למשפחתה וחיה עם ילדיה, וולודז'ימייז' בן ה-13, אנדז'יי בן ה-11 ואירנה בת העשר.
במהלך חורף 1942, ימים מספר לפני סגירתו של גטו לבוב, נכנסו ינינה סיץ' ובתה אירנה אל הגטו ויצאו ממנו כשהן אוחזות בידן את אירנה שוורץ בת התשע, בתם של מיכאל ורגינה. במהלך אחת האקציות התחבאה אירנה יחד עם אביה בתעלת הביוב, ואמה, שסירבה להתחבא, לא נראתה עוד. בעקבות האקציה החליט ד"ר מיכאל שוורץ, עו"ד בעל שם, להציל את בתו אירנה ולהפקיד את גורלה בידיה הנאמנות של אירנה סיץ', שכנתו לשעבר. ינינה הבטיחה למיכאל להגן על בתו ולשלוח אותה לאחר המלחמה אל קרובי משפחתה בארצות-הברית. טרם הוצאתה של אירנה מהגטו והבאתה לבית משפחת סיץ' קיימה ינינה שיחות מעמיקות עם שלושת ילדיה, הסבירה להם את הסכנה שתרחף מעל ראשם בגלל הצלתה של ילדה יהודייה, לימדה אותם כיצד לנהוג ומה לענות לזרים, וציינה את חובתם לטפל בה ולדאוג לה. כבר למוחרת חילוצה של אירנה מהגטו, ובשל הסכנה הרבה שנבעה מעצם שהותה עימם, עברה המשפחה להתגורר בבית אביה בסקרז'יסקו-קמיינה במחוז קיילצה. הסב התגורר בגפו לאחר שאשתו נפטרה ושני ילדיו נרצחו על ידי הגרמנים. עצם המעבר מלבוב לאזור קיילצה טמן בחובו סכנה רבה, שכן בדרך עמדה יחידת קומנדו שנועדה לאתר יהודים על פי תווי פניהם.
בסקרזיסקו הציגו ינינה וילדיה את אירנה שוורץ כיתומה, בתה של דודתן מלבוב, ענדו צלב על צווארה ולימדו אותה להתפלל. ינינה השיגה עבור אירנה מסמכים אריים מזויפים על שם אירנה ביילצקה, ולא חשפה את זהותה האמיתית אפילו לאביה הזקן והחולה. אירנה טופלה כבת משפחה מן המניין על אף שהכול התגוררו בדירת חדר קטנה, ולמרות מצבם הכלכלי הדחוק. המזון המועט שעלה על שולחנם חוּלק שווה בשווה, ולא אחת הורכב התפריט מלחם שחור באיכות ירודה, תפוחי אדמה ומרק כרוב. בחורף הקר חסרו לילדים נעליים והם סבלו מקור ומרעב. כדי לכלכל את משפחתה, עבדה ינינה כמנקה ברכבת ובעבודות פיזיות, ואילו הבנים וולודז'ימייז' ואנדז'יי דאגו לשאוב את המים מן הבאר ולהביא עצים לחימום, ועבדו ברפת בכפר השכן תמורת מנת חלב. הם גם ביקרו בתחנת רכבת רחוקה, ושם, במהלך ההפצצות האוויריות, הצליחו לגנוב מעט שימורים מקרונות הגרמנים. הבנות, אירנה סיץ', שכונתה אירקה גם כדי להבדיל בין השתיים, ואירנה שוורץ דאגו לניקיון ולסידור הבית: הדיחו את הכלים, כיבדו את הרצפה וסדרו את המיטות.
ילדי משפחת סיץ' ואירנה שוורץ עימם פקדו בקביעות בימי א' את הכנסייה המקומית, אך לא נעשה כל ניסיון לנצר את אירנה הקטנה. כאשר ביקשה להיטבל לנצרות זכרה ינינה את הבטחתה לד"ר שוורץ, וברגישות רבה ומתוך כבוד לזהותה היהודית של אירנה ביקשה ממנה להמתין עד שיימלאו לה י"ח שנים.
באפריל 1943 עברה משפחת סיץ' חוויה טראומטית כאשר באחד הערבים נשמע רעש חזק מן החצר. חיילים גרמנים שברו בכידונים את דלת הכניסה לבית, פרצו פנימה עם אקדחים שלופים ורימונים, וציוו על בני הבית לעמוד כשידיהם מורמות ופניהם אל הקיר. הכול סברו שהגיע סופם ושהגרמנים הגיעו כדי ללכוד את אירנה שוורץ. לאחר תום החיפוש עזבו הגרמנים את הבית, יצאו לרחוב וירו בשני גברים. אירועים קשים דומים ואחרים אירעו גם בהמשך ונחרטו בזיכרון בני המשפחה.
מתוך דאגה לביטחונה של אירנה שוורץ ובמטרה לצמצם את הקשר עם זרים, לא פקדו ילדי המשפחה את בתי הספר הפולניים, לרבות מסגרות הלימוד המחתרתיות. על כן, דאגה ינינה, שהייתה כאמור מורה במקצועה, ללמד בעצמה את ילדיה ואת אירנה שוורץ עימם. לפני צאתה לעמל יומה הותירה לילדי הבית הנחיות למידה מוקפדות, ועם שובה התפנתה ללמדם, כך שבתום המלחמה יכלו כל ילדי המשפחה, ואירנה שוורץ בתוכם, לגשת לבחינות הכניסה לגימנסיה.
לאחר המלחמה איתרה ינינה את סבתה ואת שני אחי אמה של אירנה בארצות-הברית. או אז קיימה את הבטחתה לד"ר שוורץ ושלחה את אירנה בת ה-15 אל משפחתה. ינינה הצילה את חייה של אירנה וטיפלה בה בהקרבה עצומה ותוך סיכון עצמי רב וסיכון של חיי ילדיה מספטמבר 1942 ועד ינואר 1946.
ב-1974, לאחר שנים רבות שבהן חיה בארצות-הברית, הגיעה אירנה שוורץ לישראל וקבעה את ביתה בנתניה. במהלך השנים היא שמרה על קשר חם עם משפחת סיץ' והזמינה כמה פעמים את אירקה להתארח בביתה בארץ. בהמשך החליטה אירקה לקבוע את מגוריה בישראל. בסתיו 1987, כשהגיעה אירקה לאחד מביקוריה בארץ, נלווה אליה אחיה אנדז'יי סיץ', דוקטור לפיזיקה ואסטרונומיה ופרופסור מן המניין באוניברסיטת גלייביץ שזכה לעיטורים מדעיים ואקדמיים רבים. בישראל חידש אנדז'יי את קשריו עם אירנה שוורץ, והשניים התאהבו זה בזה וזמן קצר לאחר מכן נישאו. סיפור אהבתם הונצח בספרה של אירנה שוורץ "אהבה בצל השואה".
בישראל הקדיש אנדז'יי את זמנו לציור, ועד מהרה התגלה גם כאומן מחונן. אנדז'יי נקשר לנופי ירושלים בקשר אמיץ, ובאפריל 1989 הציג בבירה תערוכת רישומים של העיר בשם "ירושלים". רישומים אלו אף הוצגו בפולין כמה חודשים קודם לכן.
בעשרה ביוני 1982 הכיר יד ושם בינינה סיץ' כחסידת אומות העולם. ב-1983, במהלך ביקורה בישראל, נטעה אירקה עץ על שם אמה בשדרת חסידי אומות העולם ביד ושם. ב-27 ביולי 1988 הוכרו אנדז'יי סיץ', אחיו וולודז'ימייז' סיץ' ואחותם אירנה דראגיצ'ביץ'-סיץ' כחסידי אומות העולם.
אהבתם של אנדז'יי ואירנה נגדעה בטרם עת. אנדז'יי סיץ' הלך לעולמו ב-1995 בגיל 64, והובא למנוחות בחלקת חסידי אומות העולם בבית העלמין קריית שאול.
