ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה התגייס החייט אפרים (אפרוים) ויינברג לצבא הפולני. בתחילת המלחמה נפל בשבי הרוסי, אך הצליח להימלט אל משפחתו בוורשה. עם שובו העתיקו אפרים, אשתו אסתר ובתם התינוקת חוה את מגוריהם לכפר באצקי ליד לוכוב שבמחוז ונגרוב באזור ורשה, שם גרו הוריו של אפרים.
עם לקוחותיו של החייט אפרים נמנו גם בני הזוג ולדיסלב ואוֹגניה סקווארה מן הכפר קמיונה הסמוך, ועד מהרה נרקמו יחסי ידידות בין המשפחות. כשהחמירו רדיפות הגרמנים את היהודים, הציע ולדיסלב לאפרים לבצע עבורו קניות, לטחון עבורו את הקמח ועוד שליחויות שונות כדי שאפרים לא יסתכן ביציאה לרחוב. הוא אף הציע את ביתו כמקום מסתור למשפחת ויינברג בעת סכנה ממשית.
בסתיו 1942, יומיים לאחר יום הכיפורים, כיתרו הגרמנים את הכפר באצקי ומשפחת ויינברג נמלטה היישר לביתה של משפחת סקווארה. הם התחבאו במשך שישה שבועות בעליית הגג ברפת שבחצר הבית, אולם לאחר שהקור גבר מאוד, החלו ולדיסלב ואשתו להכין מחבוא חדש באסם התבואה שבחצר. הם התקינו את המסתור בחשיכת הלילה ועשו כל שלאל ידם להסתיר את הדבר מדיירי הבית, שעימם נמנו ילדיהם, דיירת משנה שהייתה מורה אנטישמית ופועלי המשק. הם שיתפו בדבר רק את ז'דיסלב, בנם בן ה-13. מעתה הפך הנער לשותף פעיל במעשה ההצלה וסייע באספקת מזון ותרופות, פינוי צורכיהם של היהודים המסתתרים, העברתם ממקום מסתור אחד למשנהו ובשמירה על הסוד.
בסוף דצמבר 1942, כאשר הקור לא אפשר עוד לבני משפחת ויינברג להתחבא באסם, השתמש ולדיסלב סקווארה במעמדו המכובד ובהשפעתו הרבה על בני כפרו ושכנע את גוזק, איכר מקומי, להחביא בביתו את משפחת ויינברג תמורת תשלום חודשי של 150 זלוטי ואספקת המזון ושאר צורכיהם של המסתתרים.
ולדיסלב, אוגניה וז'דיסלב סקווארה דאגו לבני משפחת ויינברג תוך כדי סיכון תמידי של חייהם, באמצעות כספם הם וללא קבלת תמורה כלשהי. אפרים ויינברג ציין בעדותו שלא היתה לו כל יכולת לשלם לזוג סקווארה, ולכן ביקש למסור להם את המעיל של אסתר ואת החליפה שלו. ולדיסלב נאות לקבל את הפריטים רק מכיוון שחש באי הנעימות של בני הזוג ביחס לכך שאין ביכולתם להשיב לו תודה. הוא אמר שבכסף שיקבל תמורת מכירתם, ישלם לאיכר שהסתיר את בני הזוג ויינברג וימשיך לספק את צורכיהם. משפחת סקווארה פעלה בסביבה אנטישמית שעָיְנָה מאוד את היהודים, ואשר בה הסגרת יהודים הייתה מעשה יומיומי. כאשר הציעה משפחת ויינברג לעבור למקום מסתור אחר כדי שלא לסכן את משפחת סקווארה, סירב ולדיסלב ואמר כי לעולם לא יאפשר למשפחת ויינברג ליפול בידי הגרמנים, כי גורלו נקשר בגורלם וכי אשר יקרה להם יקרה גם לו.
בשניים באוגוסט 1943 פרץ המרד במחנה ההשמדה טרבלינקה, שנמצא קילומטרים ספורים מן הכפר קמיונה, וגברו החיפושים שערכו הגרמנים אחר הנמלטים מן המחנה. גוזק, האיכר שבביתו התחבאה משפחת ויינברג, חשש לחייו ולחיי משפחתו אם יגלו הגרמנים את דבר הימצאה. על כן, ולמרות הסיכון העצום, החזיר ולדילסב סקווארה את אפרים, אסתר וחוה ויינברג למחבוא באסם שבחצר ביתו.
חורף 1943 הגיע ועימו הקור, ושוב נאלץ ולדיסלב לבקש מגוזק להסתיר את משפחת ויינברג. למרות סירובו של גוזק, הגיע ולדיסלב באישון ליל עם משפחת ויינברג לבית האיכר ותבע ממנו במפגיע לקבלם. הוא אף איים שאם גוזק יסרב, הוא יסגיר את כולם לידי הגרמנים. בלית ברירה הסכים האיכר והסתירם. גם בעת הזאת לא זנח ולדיסלב את משפחת ויינברג והמשיך לבקרם. הוא נהג לעודד אותם, הביא עימו עיתון או ידיעות על המתרחש, ובחגים הנוצריים היה נוטש את משפחתו ומביא להם ממאכלי החג שהכינה אוגניה כדי לרומם את רוחם. לא אחת הוא הגיע בשעה שהגרמנים ערכו חיפושים באזור או שלבית האיכר הגיעו אורחים. או אז נאלץ ולדיסלב להישאר שעות ארוכות במחבוא עם משפחת ויינברג. רק כשהתאפשר הדבר שב בלילה אל ביתו, כשהוא מסתכן במעצר על ידי הגרמנים ובשל הצורך להסביר לבני ביתו את נסיבות היעדרותו בשעות הלא שגרתיות הללו.
כאשר קרבה החזית הרוסית שרפו הגרמנים את בתי הכפר קמיונה ועימם גם את ביתו של גוזק. שוב נאלצה משפחת ויינברג להימלט ליער. למרות הסכנה מן הגרמנים ולמרות הירי הבלתי פוסק באזור, יצא ולדיסלב סקווארה אל היער, איתר את בני המשפחה והובילם למחסה. גם שם המשיך לפקוד אותם ולציידם במזון.
ב-24 באוגוסט 1944 שחררו הרוסים את האזור. משפחת סקווארה נותרה חסרת כול לאחר שביתה ומִשקה נשרפו, וכל שנותר היה המרתף שבו התגוררה כעת. למרות מצבה הקשה ולמרות הסיכון שעוד היה קיים בהסתרת יהודים וגילויַם על ידי הסביבה האנטישמית, קיבלה משפחת סקווארה בשמחה את משפחת ויינברג וחלקה עימה את המעט שהיה לה.
מחמת המצב החליטה משפחת ויינברג לנסוע לוונגרוב, עיר הולדתה של אסתר, שבה החלו להתרכז יהודים. אף שם לא נטש אותם ולדיסלב. בכספו המועט רכש עבור אפרים מכונת תפירה כדי שיוכל להתפרנס, והביא אותה בעגלתו אליהם כשהוא נושא עימו מעט מזון ובגדים.
באפריל 1945 עברה משפחת ויינברג ללודז', ואף שם המשיכה משפחת סקווארה לבקרם. גם משהוטב מצבם הכלכלי של אפרים ואסתר סירב ולדיסלב לקבל פיצוי או תמורה למעשיו, וטען שפעל כאדם מאמין באל, ומתוך הכרה שאין להשלים עם רצח חפים מפשע רק בגלל היותם בני עם אחר או דת אחרת.
הוא נהג לומר ש"אלוהים ברא את כולם שווים ולכולם זכות לחיות". ז'דיסלב סקווארה, שותף פעיל במעשה ההצלה, ציטט את אביו שאמר שלא ייתכן שההשמדה היא ציווי אלוהי, ולכן יש לעזור למשפחת ויינברג ולהצילה. מוּנעים מכוח אמונתם, רגשות חמלה והומניזם פעלו ולדיסלב, אשתו אוגניה ובנם ז'דיסלב במשך שנתיים וחצי להציל את משפחת ויינברג תוך שהם מחרפים את נפשם ומסכנים את חיי משפחתם.
לאחר המלחמה למד ז'דיסלב עריכת דין, אולם עסק בנושאים אחרים. הוא ניהל בית דפוס, עבד במערכת החינוך הפולנית ואף שימש כמפקח על בתי-ספר מקצועיים.
ב-27 במאי 1981 הכיר יד ושם בוולדיסלב סקווארה, באשתו אוגניה ובבנם ז'דיסלב כחסידי אומות העולם.
ב-1983 הגיע ז'דיסלב סקווארה לארץ כדי לקבל את מדליית חסיד אומות העולם, ובהמשך הגשים את חלומו והגיע ארצה עם אשתו מריה. הזוג סקווארה, ששמר לאורך השנים על קשר עם משפחת ויינברג, קבע את מושבו ברמת השרון. ז'דיסלב נהג לבקר בפולין ואף ליווה ישראלים שהגיעו לסייר בה. בערוב ימיהם הורעה בריאותם של בני הזוג. לאחר פטירתה של מריה בוורשה המשיך ז'דיסלב להתגורר בישראל, ומשהחמיר מצבו הרפואי השיב אותו בנו לפולין.
ז'דיסלב תואר כג'נטלמן בכל רמ"ח אבריו, אינטלקטואל ואיש שיחה וספר. בעשרה בפברואר 2009 הלך ז'דיסלב סקווארה לעולמו והוא כבן 79. הוא הובא למנוחות בוורשה.
