"בשפה העברית קיימים שלושה ביטויים, שלוש דרגות: אדם, איש, אנוש, דומני שדרושה עוד דרגה: 'שינדלר'"
- יצחק שטרן במפגש בין אוסקר שינדלר לבין הניצולים ב-1962
שינדלר נולד בצוויטאו שבמוראביה (כיום צ'כיה). משפחתו הקתולית השתייכה למיעוט הגרמני בחבל הסודטים בגבולות צ'כוסלובקיה. שינדלר למד בבית ספר גרמני והמשיך ללימודי הנדסה, ומשפחתו ציפתה שינהל את המפעל המשפחתי לייצור ציוד חקלאי. בין שכניו ובין התלמידים בבית ספרו היו יהודים, אך שינדלר מעולם לא פיתח קשרים מיוחדים עימם. כרוב הגרמנים הצעירים במחוז הסודטים, הצטרף גם שינדלר למפלגתו של קונרד הנליין, שתמכה בתנועה הנאצית ופעלה לפירוק צ'כוסלובקיה ולסיפוח שטחים ממנה לגרמניה. כאשר ב-1938 סופח המחוז לגרמניה הפך שינדלר לחבר רשמי במפלגה הנאצית.
בספטמבר 1939, זמן קצר לאחר פרוץ המלחמה, הופיע שינדלר בן ה-31 בקרקוב הכבושה. העיר, ביתם של כ-60 אלף יהודים, הפכה להיות בירת מִנְהַל הכיבוש הגרמני בשטחי פולין שלא סופחו לרייך - הגנרלגוברנמן - והייתה מוקד משיכה ליזמים גרמנים שביקשו להפיק רווחים ולהתעשר. עימם נמנה גם שינדלר, שלא חש כל עכבות מוסריות. באוקטובר 1939 הוא השתלט על מפעל כלי אמייל שהיה לפני כן בבעלות יהודי שנושל מנכסיו. בעזרת כישוריו העסקיים ומיומנויותיו הפיננסיות של יצחק שטרן, החשב היהודי של המפעל, הצליח שינדלר תוך זמן קצר להופכו לעסק מצליח. המפעל, שהיה ממוקם בזבלוצ'ה שבפאתי קרקוב, סיפק ציוד מטבח לצבא הגרמני, והביקושים הגבוהים תרמו לשגשוגו. בסוף 1942 גדל המפעל והתרחב לייצור תחמושת, ושטחו השתרע על כ-45 אלף מ"ר. בין 800 עובדיו היו אז 370 יהודים מגטו קרקוב.
שינדלר בעל האופי הנהנתי, חובב ההימורים, הנשים והיין אימץ עד מהרה אורח חיים ראוותני, הפך לבליין ידוע, ונהג להיראות ולבלות בלילות בחברת פקידים רמי דרג וקציני אס. אס שהוצבו בקרקוב. הוא מעולם לא הפגין התנגדות אידיאולוגית למשטר הנאצי, אולם בשונה משאר אנשי העסקים שביקשו להפיק רווחים מן המלחמה, הפגין יחס אנושי לפועליו, בעיקר ליהודים. הוא חש שאט נפש הולך וגובר כלפי הטרור שהופעל נגד היהודים לעיני כול. הרדיפה אחר חפים מפשע חוללה שינוי עמוק באישיותו, ובהדרגה הפך האינטרס הכלכלי לשיקול משני, וכל התנהלותו הונחתה על ידי הרצון להציל מספר רב ככל האפשר של יהודים. כך צמחה נכונותו לא רק להוציא את כל כספו על הגנת היהודים "שלו", אלא גם לשים את נפשו בכפו כדי שבני חסותו היהודים ישרדו את המלחמה. לשם כך, ניצל שינדלר ביעילות את ההכרה שהוענקה למפעל שלו כ"עסק חיוני למאמץ המלחמתי". סיווג זה אִפְשֵׁר לו מחד גיסא לקבל את הגנת רשויות הצבא שעימן היה חתום על חוזים לאספקת ציוד, ומאידך גיסא לגייס עוד ועוד עובדים יהודים מגטו קרקוב, שהיה תחת שליטת האס. אס, כדי שיוכל לייצר ולעמוד בהתחייבויות החוזיות שלו. כאשר ריחפה סכנת גירוש ושילוח מעל ראשם של עובדיו היהודים, הוא הצליח לקבל בעבורם פטור בנימוק שאם ישולחו, ייפגעו הייצור במפעל והאספקה לצבא. לשם כך, לא חסך שינדלר באמצעים – הוא זייף את הרישומים, רשם אינטלקטואלים, עורכי דין, עקרות בית וילדים כעובדי כפיים מיומנים או כמכונאים מומחים, חיפה על פועלים שלא יכלו לעבוד בשל מצבם הבריאותי, ובמידת הצורך שיחד את האחראים.
שינלדר נעצר ונחקר פעמים מספר על ידי הגסטאפו באשמת אי-סדרים והעדפת יהודים. בכל פעם הצליח לחלץ את עצמו וחזר לפעול ביתר שאת. ב-1943 יצא למסע מסוכן לבודפשט, שם נפגש עם שני נציגים של יהדות הונגריה. הוא דיווח להם על מצבם הנואש של היהודים בפולין, ודן עימם בדרכים אפשריות להצלה ולסיוע.
במרץ 1943 חוסל גטו קרקוב, וכל היהודים הנותרים הועברו אל מחנה פלשוב שמחוץ לעיר. מפקד המחנה אמון גת נודע לשמצה בשל אכזריותו ובשל הטרור שהטיל על אסירי המחנה. שינדלר שכנע את גת להקים שלוחה של פלשוב בשטח המפעל שלו בזבלוצ'ה, ולשכן בו את פועליו היהודים. כך היה יכול להבטיח את שלומם ולספק להם תוספות מזון, שאותן רכש בכספו בשוק השחור. מתחם המפעל הוכרז כנמצא מחוץ לתחום עבור שומרי האס. אס ששמרו על התת-מחנה.
בסוף 1944, עם התקרבותו של הצבא האדום, פונו האסירים מפלשוב. רוב האסירים, כ-20 אלף במספר, שולחו להשמדה. שינדלר הצליח לשכנע את שלטונות הצבא לפנות לעורף את המפעל שלו על פועליו כדי שיוכל להמשיך בייצור, כביכול. לשם כך, הקים מפעל בברינליץ שבחבל הסודטים. לאחר משא ומתן ארוך הצליח להוסיף על הפועלים היהודים שלו אסירים נוספים מפלשוב, ובכך הציל גם אותם.
למרות ההבטחות, כ-700 עד 800 גברים ו-300 נשים מרשימת שינדלר הופנו לגרוס-רוזן ולאושוויץ. כשנודע לו מה קרה, הצליח שינדלר להשיג תחילה את שחרור הגברים ממחנה גרוס-רוזן. לאחר מכן שלח את מזכירו הגרמני האישי לאושוויץ כדי לנהל משא ומתן על שחרור הנשים. המזכיר האישי הצליח להשיג את שחרור הנשים היהודיות בהבטחה לשלם לגסטאפו. זהו המקרה המתועד היחיד בתולדות מחנה ההשמדה שבו קבוצה כה גדולה של אנשים הורשתה לצאת בחיים בזמן שתאי הגזים עדיין פעלו.
פעולת הצלה מרשימה ביותר שביצעו אוסקר ואמיליה שינדלר קשורה למקרה של 120 אסירים יהודים מגולשוב, תת-מחנה של אושוויץ. עם התקרבות החזית הרוסית בינואר 1945 הם פונו מגולשוב והובלו מערבה בקרונות בקר חתומים, בקור מקפיא וללא מזון ומים. בתום מסע מייסר בן שבעה ימים חנו שני קרונות הבקר עם מטענם האנושי בצוויטאו.
כשנודע לאוסקר ולאמילי שינדלר על הימצאות האסירים היהודים, הם חשו למקום והצליחו לשכנע את מפקד האס. אס להעביר את האסירים לרשותם באמתלה שהם נזקקים לידיים עובדות. כאשר נפרצו בכוח הדלתות הקפואות של הקרונות התגלו בתוכם לא פחות מ-13 גופות קפואות. מפקד המחנה תכנן לשרוף את הגופות, אולם שינדלר, שנענה לפנייתם של הרב לברטוב ויצחק שטרן, דאג להביאן לקבורה יהודית בחלקת אדמה ליד בית הקברות הקתולי, שרכש במיוחד לשם כך. את 107 הניצולים הנותרים, שסבלו מכוויות קור קשות והיו מפוחדים מאוד, העבירו שינדלר ואמילי למפעל, ושם טיפלו בהם במסירות עד ששבו לאיתנם.
כאשר הסתיימה המלחמה נפרדו שינדלר ואשתו מן היהודים שהצילו. העובדים היהודים הכינו לשינדלר מתנה, טבעת שאותה יצקו משיני זהב של אחד הניצולים, וכתבו עבורו מכתב בגרמנית וביידיש לכוחות בעלות הברית ובו אישור ששינדלר סייע ליהודים והציל אותם. שינדלר עזב את ברינליץ וחזר לגרמניה כשכיסיו ריקים. מכל העושר שצבר בשנות המלחמה לא נותרה פרוטה – את כל כספו הוציא כדי לקיים ולהציל את היהודים שתחת חסותו. גם בשנים שלאחר המלחמה לא הצליח שינדלר בעסקיו, ונשאר תלוי כלכלית בסיוע שקיבל מארגונים יהודיים ומניצוליו. הוא היגר לדרום אמריקה, אך גם שם לא נחל הצלחה, ושב לאירופה.
ב-1961 הגיע שינדלר לביקורו הראשון בישראל. 220 איש מבין ניצוליו קיבלו את פניו בחום ובאהבה. שינדלר המשיך לחיות בגרמניה, אך הגיע לביקורים תכופים בישראל. ב-1962 נטע עץ בשדרת חסידי אומות העולם, שזה עתה נחנכה ביד ושם, אולם נדרשו עוד 30 שנה עד שהוכר כחסיד אומות העולם יחד עם אשתו אמילי. כאשר הוצע לראשונה להכיר בו כחסיד אומות העולם התנגדה המשפחה שאותה נישל מנכסיה כשהגיע לקרקוב. רק לאחר דיונים חוזרים החליטה הוועדה לציון חסידי אומות העולם שמעשיו הטובים מכריעים את הכף לטובתו, וכי אף על פי שהחל את דרכו כחבר מפלגה נאצית וכספקולנט, הוא ראוי לשאת את התואר. ב-18 ביולי 1967 החליט יד ושם לשלוח לאוסקר שינדלר תעודה על נטיעת עץ.
לאחר מותו בהילדסהיים שבגרמניה בתשעה באוקטובר 1974 מילאו ניצוליו אחר בקשתו והעלו את ארונו לישראל. שינדלר נטמן בבית הקברות הלטיני שעל הר ציון בירושלים. מאות מניצוליו ובני משפחותיהם ליוו אותו בדרכו האחרונה. על מצבתו נכתב בגרמנית: "המציל הבלתי נשכח של 1,200 יהודים נרדפים".
ב-1956 פנה שינדלר במכתב ליד ושם ובו תיאר את הקונפליקט הפנימי שחווה במהלך השואה: "עד שהצלחתי להשתחרר מן המושגים של ציות וכבוד לחוק שהוטבעו בי... ללכת לפי ההבנה שלי ולפנות מקום לאנושיות ולחמלה...". הוא המשיך וכתב: "אני רחוק מלהיות קדוש... יש לי יותר פגמים מרוב האנשים שחיים בצורה מתורבתת לחלוטין. (למרות זאת) הצלחתי לשמר ולהגן על כבוד האנושות".
ב-24 ביוני 1993 הכיר יד ושם באמילי ובאוסקר שינדלר כחסידי אומות העולם.
