רובין אָסֶן דימיטרוב, שכונה "ביצקו", התגורר בסופיה בירת בולגריה עם סבתו, שהייתה בעלת בית ומאפייה ברחוב סטפאן סטמבולוב שבלב הרובע היהודי יוץ' בּוּנָר. מכיוון שגדל בלב הרובע היהודי, התיידד ביצקו עם היהודים, למד את השפה הספניולית וחש עצמו כאח ליהודים.
במרץ 1941 כרתה בולגריה ברית עם גרמניה הנאצית. בהתאם למדיניות גרמניה הכריזה הממשלה הבולגרית על חוקי גזע שחלו על אזרחיה היהודים. אף על פי שהחוקים הללו לא נאכפו בקפדנות, גירשו הרשויות הבולגריות גברים יהודים למחנות עבודה ברחבי הארץ שבהם הם סבלו מיחס נוקשה, מרעב ומתנאי מחיה קשים ביותר. במחנה סטארו אוריתובו שבמחוז וארנה נפוצה השמועה שצעיר בולגרי פוקד בין שלוש לארבע פעמים בחודש את המחנה, ומביא עימו ליהודים חבילות מזון, מכתבים, סיגריות ובייחוד לבנים, שהיו כה חשובים לאסירים, שסבלו מכינים ששרצו בבגדיהם. אותו "צעיר בולגרי" היה ביצקו, שנחשב למלאך בקרב היהודים, ואלה נמנעו מלנקוב בשמו פן יבולע לו, ונהגו לומר "הבן אדם בא". מכיוון שנהג להגיע בחסות החשכה, לא ראו אותו או הכירו אותו רבים, ורק החבילות שהביא העידו על ביקוריו.
ב-24 במאי 1943, בעקבות שמועות כי הם עתידים להיות מגורשים, התאספו רבים מיהודי סופיה במחאה כדי לצעוד לעבר הארמון המלכותי של בוריס השלישי. הם נתקלו בכוח משטרה גדול שאליו התלוו צעירים בולגריים חברי ארגונים לאומניים קיצוניים, ואשר נשלח לעצור את ההפגנה. היהודים הוכו ללא רחמים, ומי שנלכד הועמס על משאיות שחורות שנסעו אל יעד לא ידוע.
הבהלה, ההמולה, הצעקות, קולות הבכי ומראה היהודים הנסים על נפשם ומחפשים מסתור, הניעו את ביצקו להזמין כ-20 מהם להיכנס למאפייה של סבתו. הוא נקט פעולות שונות כדי להסוות את היהודים המסתתרים ולהטעות את הרודפים אחריהם. בין היתר, ביקש מסבתו לשבת על כיסא ליד ערמת עצי הסקה שהערים בכניסה למאפייה, ולסרוג. כשהרוחות נרגעו הוא סייע ליהודים לצאת לרחוב דרך פתח קטן בגדר שבחצר האחורית של המאפייה.
כ-400 בני אדם נעצרו באותו יום ונלקחו למחנה סוֹמוֹבִיט. כמה מנשות העצורים פנו לביצקו בבקשה שיביא להן חבילות מזון, וכך עשה. הוא אף הכניס תרופות לחבילות, והוסיף עליהן שתי חבילות משלו. לימים הסביר ביצקו שעשה זאת כהכרת תודה ליהודים שסייעו לו שנים מספר לפני כן כשנזקק לעזרה. כשהשוטרים ראו אותו מחוץ למחנה מברך ומנשק יהודי ששוחרר, חבר ילדות בשם פפו בן בסט, הם עצרו אותו, חקרו אותו והכו אותו בחמת זעם. כתוצאה מן המכות שספג בראשו, איבד ביצקו את הכרתו, ראייתו נפגעה, והוא סבל מהשפעות המכות במשך שנים רבות לאחר מכן.
למרות החקירה האכזרית והמכות שספג, המשיך ביצקו להביא חבילות מזון, ביגוד ומכתבים לעצירים היהודים במחנות העבודה השונים.
ביצקו פעל מתוך אהבת אדם כשהוא מונע מרגש הכרת תודה ליהודים שבקרבם חי ושבהם נעזר לפני המלחמה. הוא עשה זאת אף על פי שנחקר והוכה קשות, והמשיך בפעולותיו גם לאחר מכן חרף הסכנה לחייו.
לאחר המלחמה נשאר ביצקו בקשר עם החברים שהציל. ביוני 1962, בהיותו בן 47, הגיע לישראל כאורח איגוד העולים מבולגריה, שביקש לטפל בארץ בראייתו שהתדרדרה, ובמימונו. בסופו של דבר בחר ביצקו להישאר בישראל. הוא התגורר בתל-אביב לבדו, ובערוב ימיו בבית האבות הבולגרי בראשון לציון.
ב-16 ביולי 1963 הכיר יד ושם ברובין דימיטרוב כחסיד אומות העולם.
ב-1995, והוא כבן 79, הלך רובין "ביצקו" דימיטרוב לעולמו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין קריית שאול.
