אולגה צ'יזמדיה נולדה כבת בכורה במשפחה פרוטסטנטית בת חמש נפשות ביישוב וֶלְקָה בָּארָה בבירת מחוז זמפלן שבצפון הונגריה, על גבול סלובקיה. אביה יאן היה קצב ובעל כרמים ויקב, ואמה מריה עבדה כתופרת. בעת הכיבוש הגרמני הייתה אולגה בת 21, אחותה מלבינה כבת 18 ואחותה אירן כבת 16. בילדותן מת עליהן אביהן.
אולגה עבדה בחנות של זוג יהודים בשם ואלאר. עם הכיבוש הגרמני הוקם באפריל 1944 הגטו בשטורליהויהי. אולגה ואחותה מלבינה העבירו אוכל לחבריהן היהודים בגטו. הן עשו מאמץ מיוחד לנסות לארגן בריחה למשפחת ואלאר. האישה הייתה מוכנה לנסות, אבל הבעל סירב ואמר שהוא מעדיף למות במקום שבו הכול מתים. הם נותרו בגטו וגורשו לאושוויץ.
בין מאי לאוקטובר 1944 שוכנו כ-210 גברים יהודים שנמנו עם פלוגת עובדי כפייה בבית ספר שבינו לבין בית משפחת צ'יזמדיה הפרידה גדר עץ. האם מריה ובנותיה אולגה, מלבינה ואירן החלו לרקום קשרים עם עובדי הכפייה על מנת לסייע להם ככל שלאל ידן. חרף מצבן הכלכלי, קנו בנות המשפחה מצרכים עבור עובדי הכפייה, בישלו עבורם אוכל שאותו הביאו בסיר גדול, והעבירו עיתון וידיעות על הנעשה בחזית. בית משפחת צ'יזמדיה שימש גם כמקום מפגש בין אותם עובדי כפייה שמשפחותיהם טרם נלקחו למחנות, לבין קרובי משפחתם שהגיעו ממרחקים לבקרם. היו בין עובדי הכפייה כאלה שקיבלו חבילות בדואר לפי כתובת בית משפחת צ'יזמדיה. כפי שהעיד מאוחר יותר אחד הניצולים: "הבית שלהן היה הבית שלנו". היהודים בפלוגת העבודה ידעו שבנות צ'יזמדיה נכונות לעזור להם גם אם הדבר כרוך בסיכון חייהן.
משקרבה החזית הרוסית ולשמע ידיעות שהגרמנים עומדים להעביר את עובדי הכפייה למקומות אחרים, פעלו בנות משפחת צ'יזמדיה בדרכים רבות כדי להציל את היהודים עובדי הכפייה. הן החביאו כמה מהם בביתן, וסיפקו לחלקם שמלות נשים כדי לאפשר להם להימלט. נוסף על כך, הן חילקו את עובדי הכפייה לקבוצות, וכל אחת מבנות המשפחה הובילה קבוצה למסתור אצל קרוביהן בשלושה כפרים שונים. במשך כעשרה שבועות העבירו אולגה, מלבינה ואירן אוכל ליהודים במקומות מסתור שונים, כגון בכרמים, בבתים של קרובי משפחתן, בבתים נטושים, במרתפים ובעליות גג. בנות משפחת צ'יזמדיה הצליחו להציל 29 יהודים על ידי הסתרתם עד לשחרור האזור בדצמבר 1944.
עם פינוי עובדי הכפייה סייעה אולגה לקרול פישר ולשלושה יהודים נוספים שהתחבאו בחדרה של כובסת מקומית, לעבור לדירתו של בן דודהּ. לשם כך היא ציידה את קרול בכובע של פועל רכבת ובדלי, וכך עברו הארבעה לעליית הגג של בן דודה, שם התחבאו כשמונה שבועות עד להגעת הצבא האדום, כשאולגה ואמה מריה מביאות להם את מזונם לכל אורך התקופה.
פעולות הסיוע וההצלה שאותן נקטו בנות משפחת צ'יזמדיה נבעו מטוּב לב, מרגשות חמלה ומרצון לסייע לעובדי הכפייה היהודים שסבלו והיו תחת דיכוי. אף שלא הכירו לפני כן את עובדי הכפייה, הן פעלו תוך סיכון עצמי וממשי של חייהן.
עם השחרור המשיכה אולגה פישר לתמוך בניצול פלוגת הכפייה קרול פישר, שחלה קשות, ולסעוד אותו. היא דאגה שיוענק לו טיפול רפואי, ובמצוות רופאו נסעה שלושה ימים ברכבת משא באזור שבו עדיין התנהלו קרבות ותוך סיכון חייה, על מנת לרכוש בכספה פניצילין, שהיה דרוש להחלמתו. ב-1945 התגיירה אולגה, ובספטמבר באותה שנה נישאה לקרול פישר. השניים עברו להתגורר בהיינצ'קה, כפר הולדתו של קרול, ובהמשך הגיעו לכפר אמה של אולגה ואחותה מלבינה אף הן לגור עימם.
מכיוון שביתם של אולגה וקרול שכן בקרבת הגבול שבין הונגריה לצ'כוסלובקיה, הוא היווה תחנת מעבר בנתיב "הבריחה". אולגה, קרול, מריה ומלבינה התגייסו לסייע בפעולת הבריחה בכל שיידרש. ניצולי "שארית הפליטה" שהבריחו את הגבול מצאו בביתם אפשרות לנוח, לאכול וללון. למוחרת הן היו מביאות את הבורחים לבראטיסלבה ומוסרות אותם לידיו של אליעזר שוימר, ראש המדור הארץ-ישראלי באזור.
ב-1949 שלחה אירן שוּרני, אחותה הצעירה של אולגה, שכבר עלתה ארצה עם בעלה לדיסלב, מכתב לאמה ולאחיותיה בהונגריה ובו כתבה ש"קשה מאוד בישראל, אבל זאת הארץ שלנו". בעקבות מכתבה עלו ארצה בדצמבר 1949 אולגה, בעלה קרול ושני ילדיהם, ואחריהם מלבינה ואמה מריה.
בארץ התגוררו אולגה וקרול פישר בעכו ובקריית מוצקין. אולגה ניהלה אורח חיים אמוּני, התנדבה במסגרות שונות בקהילה ועבדה בכמה עבודות וביניהן עם מתמודדי נפש.
ב-19 במרץ 1987 הכיר יד ושם באולגה פישר (לבית צ'יזמדיה) כחסידת אומות העולם. ב-14 בספטמבר 2006, והיא כבת 84, הלכה אולגה (שרה) פישר לעולמה. היא הובאה למנוחות בבית העלמין בעכו.
