פרוקופ ומלניה אוניאט, איכרים בעלי חווה, גרו עם בתם נטליה בת ה-12 בכפר סטגניקובצ'ה במחוז טרנופול. נטליה אוניאט הכירה את משפחת רוזנברג, שהתגוררה בכפר וויטקובצ'ה, כ-20 קילומטרים צפונית לזבארז'.
הגרמנים כבשו את האזור בתחילת יולי 1941 במסגרת מבצע ברברוסה, ובמהרה גורשו בני משפחת רוזנברג לגטו בעיירה וישנייווייץ, שם שימשו כעובדי כפייה עד חיסול הגטו באוגוסט 1942.
כשהובלה משפחת רוזנברג אל בורות הירי, ולפני שנורתה, כיסתה האם בגופה את בנה אנדריי, שהיה כבן 14, ושניהם נפלו לבור. אנדריי נותר בחיים ובלילה זחל אל מחוץ לבור והסתתר ביער. מכיוון שחש רעב ולא היה יכול לחזור לכפרו שמא יזהו אותו, החל לשוטט ביער כשהוא מתרחק מכפר הולדתו. באחד הימים נקרה אנדריי בדרכו של פרוקופ אוניאט, ונזכר שהאיש הכיר את הוריו. גם פרוקופ זיהה את הילד היהודי, ולאחר ששמע את סיפורו, הציע לו מקלט בביתו. מקיץ 1943 ועד השחרור באביב 1944 הסתתר אנדריי בחוותה של משפחת אוניאט במקום מסתור קטן שנבנה עבורו באסם, ואיש בכפר לא ידע על מקום הימצאו. במהלך הימים שהה אנדריי במסתור באסם עם החיות, ורק בלילה, בחסות החשיכה, נכנס לבית המשפחה.
פרוקופ, אשתו מלניה ובתם נטליה טיפלו באנדריי בחמלה ובמסירות וסיפקו לו את צרכיו הפיזיים והנפשיים. במהלך היום הייתה נטליה מביאה אוכל לאנדריי, ששהה במחבוא, הייתה מעודדת אותו, וכן נהגה להזהירו כאשר הגיע אורח לחווה. משפחת אוניאט פעלה מתוך מניעים של חמלה והומניות, ללא קבלת תמורה כלשהי ולמרות הסכנה שמי משכניה יבחין בכך וידווח לגרמנים, דבר שהיה מביא עליה כליה. יתרה מזאת, בתום המלחמה קיבלה משפחת אוניאט איומים מלאומנים אוקראינים משום שהצילה ילד יהודי.
לאחר השחרור, במרץ 1944, עזב אנדריי את בית מציליו, אך נשאר איתם בקשר מתמיד. ב-1965 התחתן עם נטליה, וב-1991 הם עלו לישראל. הם התגוררו בכרמיאל ובהמשך בנתניה.
ב-11 בינואר 1993 הכיר יד ושם בפרוקופ ובמלניה אוניאט ובבתם נטליה כחסידי אומות העולם.
במהלך פרויקט "חסד אחרון" נעשה מאמץ רב, לשפוך אור על חייהם של נטליה ואנדריי רוזנברג בישראל. למרות זאת טרם עלה מידע המעיד על פטירתם או מקום קבורתם של בני הזוג.
