ב-1909 הגיעו מריה ובתה וירה אל בית משפחת גולדפלד בעיר רובנו, שם שימשה מריה כמינקת לבנם השלישי מרדכי. המשפחה מנתה מלבדו את האב בן ציון (בנצ'יק), את האם חיה ואת הבנות בינה וזינה. ב-1915 נולדה בת הזקונים מינה גולדפלד, ומריה, שהייתה כבת המשפחה, גידלה אותה באהבה רבה.
מינה בגרה והפכה לעלמה הדורה. אחיה מרדכי, שלמד משפטים בוורשה, אירח בבית הוריו את יצחק אוסיפוב, חברו ללימודים. לא עבר זמן רב והאהבה בין מינה ליצחק ניצתה, ובחלוף הזמן הם נישאו. ב-1940 נולדה בתם היחידה אינה. מריה טיפלה באינה מיומה הראשון, כפי שנהגה לומר לה: "רק תשעה חודשים לא היית אצלי".
ב-28 ביוני 1941 נכנס הצבא הגרמני לרובנו. עד מהרה נקראו היהודים להתייצב למה שהיה על פי השמועה "העברה לעבודה בגרמניה". האם מינה החליטה שלא לקחת עימה את אינה בת ה-11 חודשים. היא הפקידה אותה בידיה המסורות של מריה, והביעה את בקשתה האחרונה שתנהג בה בעדינות באומרה: "אם יהיה לך אי פעם מצב רוח לא טוב, אל תוציאי את זה עליה". מינה הפקידה אוצר נוסף בידיה של מריה: אלבום קטן ובו תמונות של אמה ואביה. בהמשך המלחמה נרצחו מינה ובני משפחתה.
מכיוון שהסביבה ידעה שאינה יהודייה ושהיא אינה נכדתה של מריה, עברו השתיים להתגורר בבית אחיה של מריה ברובנו. מריה חיפשה נואשות דרך להסדיר את מסמכיה של אינה כדי למנוע את חשיפתה. היא פנתה לְכומר וזה סירב לסייע לה. היא פנתה לכומר נוסף, לודוויג סרדיץ', שידע על יהדותה של אינה, ולמרות הסכנה לחייו, הטביל אותה וצייד את מריה בתעודה שבה שוּנה שמה של אינה לאירנה ונכתב שהיא בתה של מריה. משהוסדר נושא התיעוד עברו מריה ואירנה לגור בבית קטן. מריה שמרה על אירנה מכל משמר, לימדה אותה את מלאכות הבית והתקינה לה משחקים בחצר הבית. משגדלה אירנה החלה מריה ללמדה סיפורים ממבחר הספרות הרוסית שזכרה ממה ששמעה בבית משפחת גולדפלד.
עם תום המלחמה גילה יצחק אוסיפוב, אביה של אינה, ששירת בצבא האדום ושרד, שאשתו מינה נרצחה. הוא היה בטוח שגם בתו אינה נרצחה, אולם במכתב שקיבל חברו בן העיר רובנו, נכתב שרוב יהודי העיר נרצחו אך בתו של יצחק ניצלה.
לאחר שהתאחד עם בתו, הגיש יצחק לרשויות בקשת הגירה לישראל עבורו, עבור אירנה ועבור המטפלת המסורה מריה, אך בקשתו סורבה. היחידה שהרשויות נעתרו לבקשתה להגר לישראל הייתה מריה בביץ'.
ב-1957 קיבלו השלושה היתר עלייה לישראל. עם הגיעם ארצה הם התאכסנו בביתה של בינה, גיסתו של יצחק אוסיפוב, בשכונת מאה שערים. אינה-אירנה בת ה-16 נקראה מעתה עירית, ולימים עברו יצחק, עירית ומריה להתגורר בשכונת בית מזמיל (כיום קריית יובל). מריה המשיכה לטפל בשניים באהבה רבה, ואת דרכה בירושלים סללה בזכות אופייה הישיר והנחוש. היא נהגה להתהלך בשוק מחנה יהודה כשם שהתהלכה בשוקי פולין, וזכתה לכבוד מצד סוחרי השוק, שעימם דיברה בבליל שפות של רוסית, יידיש ופולנית.
ב-1962 הייתה מריה בין הראשונים לנטוע עץ בשדרת חסידי אומות העולם ביד ושם, עוד בטרם החלה הוועדה לציון חסידי אומות העולם את פעולתה. ב-28 באוגוסט 1971 הלכה מריה לעולמה. היא הובאה למנוחות בבית העלמין לנשים במנזר הרוסי בעין כרם שבירושלים. עוד בחייה ביקשה שעם לכתה תערך לכבודה מיסה בכנסייה, וכך היה. על קברה נחקקו המילים: "מריה בת וסיל בביץ' אצילת נפש ומצילת נפש".
ב-30 במאי 1978 הכיר יד ושם במריה בביץ' האוהבת והמסורה כחסידת אומות העולם.
