ולדיסלב קובלסקי נולד בקייב, אז חלק מן האימפריה הרוסית. בצעירותו למד אגרונומיה בסנט פטרסבורג, וב-1915 הוסמך כמהנדס. במלחמת העולם הראשונה לחם בצבא הרוסי, ובעת המלחמה הפולנית-סובייטית עבר לצבא הרפובליקה הפולנית השנייה, שבו שירת עד 1935. כבר אז נודע ביחסו האוהד ליהודים. הוא פרש בגיל 40 בדרגת קולונל (אלוף משנה), ובין 1935 ל-1945 עבד כנציג חברת פיליפס ההולנדית בוורשה.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה פיקד קובלסקי על חטיבה שהגנה על ורשה. במהלך הלחימה סירב להיכנע למרות הפקודות שקיבל, והמשיך להילחם שבועיים נוספים עד לנפילתו בשבי הגרמני. זמן קצר לאחר מכן הוא שוחרר משביו בזכות היותו עובד חברת פיליפס.
מעשה ההצלה הראשון אירע בקיץ 1940 ברחובות ורשה, כאשר ברוּנוֹ בּוֹרַל (Bruno Boral) פנה לקובלסקי ואמר: "אני נער יהודי נרדף. לא אכלתי שלושה ימים. בבקשה קנה לי משהו לאכול". קובלסקי לא נותר אדיש למצוקתו של הנער, וארגן עבורו מקלט בביתו של ידיד ואף מסמכים מזויפים, ובכך הציל את חייו. קובלסקי הפך את ביתו שבוורשה למקלט ליהודים נרדפים, וסידר לאחרים מקומות מסתור בעזרת קרובי משפחה וידידים. מתוקף עבודתו בוורשה והאינטרס הגרמני ב"פיליפס", נהנה קובלסקי מחופש תנועה ברחבי העיר, לרבות בתוך גטו ורשה, שבו רוכזו היהודים החל באוקטובר 1940; והוא אכן נכנס לגטו בתירוץ של גביית חובות, אולם פעל להצלת יהודים ולהברחתם אל מחוצה לו.
מאוגוסט 1942 ועד לפרוץ המרד הפולני באוגוסט 1944 החביא קובלסקי 12 יהודים בביתו שברחוב פאנסקה 111 שבצד הארי של ורשה. הוא הבריח לדירתו חומרי בנייה במזוודות, ורומן פישר, פועל בניין שהסתתר בדירה, בנה קיר חדש לכל אורכו של אחד החדרים. קובלסקי סיפק ליהודים שבביתו מזון ודאג לצורכיהם לכל אורך תקופת המסתור. הוא הגה רעיון שהיהודים המסתתרים ייַצרו בביתו צעצועים, מכר אותם בשוק, ואת הכספים שקיבל הקדיש לרכישת מזון ולקיום אנשי הקבוצה. במקביל שילם קובלסקי עבור כלכלתם של 15 יהודים שעבורם סידר מקומות מסתור בבתי מכריו.
בסתיו 1942, לפני גירוש שרידי גטו איזביצה שבמחוז לובלין, נכנס קובלסקי לגטו תוך סיכון אישי עצום, והבריח מתוכו את בני משפחת רוזן, חיים ומלבינה רוזן ובתם וַנדה, ואת עדה, אחותו של חיים רוזן. הוא ארגן עבורם מקלט בוורשה בבית חברו, הקולונל ז'דיסלב שצ'פנובסקי, ובכך הציל את חייהם.
בפברואר 1943 חילץ קובלסקי שבעה יהודים מתוך גטו ורשה. ליוסף ורחל טיליה הוא דאג למחסה בבית ידידו, הקולונל יאן בבצקי, בוורשה. את לאה בוכהולץ הוא העביר לחסות ידידו פרנצ'יסק מייבסקי בעיר טרצ'ין, הסמוכה לוורשה. לזוג ארון והלנה ביאלר ולזוג ברברה ומיצ'יסלב רז'יק הוא דאג בעצמו למסתור. ארבעת האחרונים סבלו מתת-תזונה והיו מוכים וחבולים, אך תחת טיפולו של הקולונל קובלסקי, שחרד מאוד לשלומם, הם שבו לאיתנם.
מספטמבר 1943 ועד סוף יולי 1944 ערכו הגרמנים שלושה חיפושים בדירתו של קובלסקי, אך לא הצליחו לגלות את מקום המסתור. לאחר החיפוש השלישי נלקח קובלסקי לגסטאפו, אולם שוחרר בהמשך הודות למכריו.
בתחילת אוקטובר 1944 דוכא המרד הפולני באכזריות רבה, וכל תושבי ורשה אולצו לעזוב את העיר. קובלסקי סירב לנטוש את היהודים שהיו תחת אחריותו, והכין עבורם מחסה בבונקר שבין הריסות העיר ברחוב סיינה 20/22. הוא נשאר עימם במחבוא 105 ימים, עד לשחרור האזור על ידי הצבא האדום בינואר 1945. במשך תקופת ההסתתרות כללה מנת מזונם היומית שלוש כוסות מים, מעט סוכר וגלולות ויטמין.
את מעשי ההצלה ההרואיים עשה קובלסקי ללא כל תמורה כספית. הוא אף הקדיש את כל הכנסתו כדי לקנות מזון ובגדים ליהודים שעליהם פרש את חסותו. הוא נמנע מלרכוש בגדים לעצמו, ואף התהלך בנעליים בלויות.
הקולונל ולדיסלב קובלסקי בחר להציל יהודים אף שידע שלוּ ייתפס, יוּצא להורג. יתרה מזאת, כמה פעמים נחקר קובלסקי על ידי אנשי הגסטאפו בחשד שעזר ליהודים, ולמרות זאת לא הסגירם.
לאחר המלחמה עבד קובלסקי במשרד החקלאות הפולני, וב-1947 נשא לאישה את לאה בוכהולץ, שאותה הציל. ב-1957 עלה ארצה. רוב ניצוליו היגרו לאחר המלחמה לישראל. היתר היגרו לקנדה, ארצות-הברית, ברזיל, צרפת, אוסטרליה, גרמניה ובלגיה.
בעלותו ארצה היה קובלסקי כבן 62, בריאותו הייתה רופפת ולפרנסתו הדלה עבד בחנות מכולת בקריות. הדבר הגיע לידיעתו של חבר הכנסת פרץ ברנשטיין, שפנה בשאילתה לראש הממשלה דוד בן-גוריון. נראה שלאור הפנייה, סודרה לקובלסקי משרה חלקית במחלקת התיעוד של "יד ושם".
קולונל קובלסקי הציל כ-56 יהודים, ובמהלך חייו הוענקו לו בשל גבורתו בשדה הקרב 12 עיטורי הצטיינות על ידי צרפת, פולין ורוסיה. עם זאת, בארבעה ביוני 1963 הכיר "יד ושם" בוולדיסלב קובלסקי כחסיד אומות העולם, והפעם הוענקה לו מדליה בשל גבורתו האזרחית ועמדתו המוסרית. בנאומו אמר את הדברים הבאים:
"אות ההצטיינות הישראלי הוא עבורי היקר ביותר מבין כולם... איני מכיר בלאומיות ובגזענות! ... ודורש אני זאת גם מאחרים, להכיר בשוויון הזכויות של כל תושבי העולם! שואף אני בכל לבי ובכל מאודי להפיץ אחוות עמים ברחבי תבל כולו! אם אידיאל זה יתגשם... לא יהיה ממילא צורך בהצלת אנשים ובמתן אותות הצטיינות בזכות מעשים אלה!!".
ולדיסלב קובלסקי הלך לעולמו בשלושה בפברואר 1971 והוא בן 76. לפני מותו ביקש: "אחרי מותי אל תרחיקו אותי מן היהודים. קברו אותי ביניהם". לאחר ימים מספר שבהם לא נמצא פתרון לבקשתו, ניאות קיבוץ יד מרדכי לטומנו בשטחו. בטקס הקבורה הצנוע שנערך לקובלסקי בשמונה בפברואר בבית העלמין בקיבוץ, נכחו כ-50 איש, ביניהם אשתו לאה ובנה משה ורדי, יו"ר "יד ושם" כתריאל כ"ץ ואחדים מניצוליו. על קברו נקבעה מדליית חסיד אומות העולם.
מידע על גטו ורשה מתוך האנציקלופדיה של הגטאות, יד ושם
מידע על ורשה בשואה מתוך לקסיקון השואה, יד ושם
