זינאידה (זינה) נולדה באודסה להוריה מיכאל ואנסטסיה כאחות אמצעית לאחיה הגדול דימיטרי ולאחותה הקטנה ולנטינה. אביה היה ימאי ואמה עבדה ככוח עזר בבית חולים. עד פרוץ המלחמה הספיקה זינה להשלים שמונה שנות לימוד. אביה ואחיה גויסו לצבא והיא נותרה בביתה עם אמה ואחותה.
אנטולי (טוליק) ברייטשניידר התגורר באודסה. בשנה האחרונה ללימודיו הוא השתתף בשיעורי הנדסת קולנוע ועבד כטכנאי בבית הקולנוע אוּטוֹצ'ְקין
באודסה. המורה שלו, אלכסנדר ניקולסקי, היה נשוי לציליה (צילה), שביקרה לעיתים קרובות את בעלה בעבודתו. כשהגרמנים פלשו לברית-המועצות, גויס אלכסנדר לצבא האדום, ואשתו היהודייה נותרה לבדה. כשהוצאה הפקודה ליהודים לעזוב את בתיהם ולעבור לגטו, פנתה צילה בת ה-27 לברייטשניידר וביקשה ממנו להסתיר אותה באופן זמני. מכיוון שהקולנוע המקומי כבר לא פעל, החביא ברייטשניידר את צילה בעליית הגג של אולם הקולנוע במשך כשלושה חודשים. ברייטשניידר שיתף את זינאידה (זינה) קולסניצ'נקו, שהייתה כבת 16 ואחותו של חברו הקרוב, בדבר הסתתרותה של צילה, והשניים ביקרו אותה כמעט מדי יום. הם דאגו לה למזון ולמשקה וזינה אף לקחה עימה את בגדיה של צילה לכביסה. כשהקולנוע נפתח מחדש, הוא מצא עבור צילה מקום מסתור חדש בעליית הגג של בית ברחוב מורוזליבסקיה 36 - 38, ואף שם פקדו אותה השניים והביאו עימם מזון ומשקה עבורה. חרף גילה הצעיר ולמרות הסכנה לחייה ולחיי משפחתה, סיפרה זינה לאמה אנסטסיה על צילה היהודייה, קיבלה את הסכמת האם והביאה את צילה לביתה, שם היא שהתה יותר משנתיים, בין חורף 1941 ועד לשחרור האזור באפריל 1944.
במהלך התקופה הממושכת הזאת חיו תחת אותה קורת הגג זינה, אמה אנסטסיה, אחותה הקטנה ולנטינה וצילה. אנסטסיה המשיכה לעבוד בבית החולים ולא הרשתה לזינה לצאת ולעבוד, שכן חששה שהחיילים הגרמנים והרומנים יפגעו בה. מכיוון שהמים והשירותים היו מחוץ לבית, נאלצה צילה לצאת מן המסתור. לשם כך היא חבשה על ראשה מטפחת וכיסתה את פניה, כפי שנהגו חולי הטיפוס, ובנות המשפחה פנו אליה בשם זִינָה. השמועה על כך שלזינה היה טיפוס התרוצצה בין השכנים, שלא חשדו שמי שיוצאת מהבית היא בעצם צילה. לאחר ארבעה חודשים במחבוא הצליחה זינה להשיג עבור צילה מסמכי זהות מזויפים והובילה אותה לכפר קפוסטאני, שם התגוררה צילה באחת מדירות מפעל הסוכר שבו עבדה. צילה נשארה בכפר עד לשחרור האזור, ולאחר מכן חזרה לאודסה ושמרה על קשר עם מצילותיה.
במהלך חייה עבדה זינה כמוכרת בחנות ואף ניהלה חנות. ב-1946 היא נישאה לטויבה אברבוך היהודי, ולזוג נולדה בת. במהלך חייהם שמרו המצילים אנטולי וזינה על קשר עם הניצולה צילה, שאף שינתה את שמה לזינה. בקרב מכריהן נודעה זינאידה המצילה כזינה הקטנה, ואילו צילה הניצולה נודעה כזינה הגדולה.
ב-29 במאי 1995 הכיר יד ושם באנטולי ברייטשניידר ובזינאידה קולסניצ'נקו כחסידי אומות העולם.
ב-1996 עלתה טטיאנה, נכדתה של זינאידה, לישראל במסגרת פרויקט של הסוכנות היהודית. שנה אחריה, ב-1997, עלתה זינאידה לישראל עם בתה וחתנה, והמשפחה קבעה את ביתה בחולון.
זינה היתה מוכרת כבעלת אישיות עצמאית ונחושה, וכאישה כמלאת שמחת חיים שאהבה לבשל ולארח. היא לא התגאתה מעולם בהצלתה של צילה, ולמשפחתה סיפרה על כך רק כעל אירוע שנשזר במאורעות המלחמה ההיא.
ב-28 במרץ 2013 הלכה זינה לעולמה בגיל 87. היא הובאה למנוחות בבית העלמין קריית שאול.
