יז'י גדל בוורשה למשפחה בת חמש נפשות. אביו יאן עבד כמורה למתמטיקה, אמו הלנה הייתה עקרת בית, ויז'י היה אח אמצעי לסלאבומיר (סְלָאבֵק) הבכור ולמריה (מרילקה) הקטנה. בילדותו למד בבית ספר שבו למדו גם ילדים יהודים, והוא רכש חברים מביניהם.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה וכיבושה של ורשה פינו הגרמנים את משפחת רדז'יו מביתה, והלנה נאלצה לשכור דירה ברחוב קְוִיאָטוֹבָה 16 (כיום קונווליובה) שבשכונת זֶרַן בעיר (יאן, אבי המשפחה, חי בנפרד ממנה). הדירה הייתה בבית בן שתי קומות בבעלותו של שוטר פולני שהתגורר בקומה שמתחתם, גודלה לא עלה על 40 מטרים רבועים והיא כללה שני חדרים ועליית גג. במהלך 1942 עבדו האחים יז'י (יוּרֶק) וסלאבק רדז'יו אצל דודם במאפייה. בדרכם לעבודתם נהגו לחלוף על פני מחנה עבודה בכפייה בטרחומין (כיום שכונה בוורשה). באחד הערבים, כשעשו את דרכם בחזרה לביתם, נתקלו באדם זר שעמד בסמוך לגדר המחנה. היה זה שמואל (סָמֶק) בַּץ, שסיפר להם שבמחנה קורים דברים רעים. שמואל ביקש את עזרתם. הוא אמר שהוא ואשתו דבורה (דוּשָה) רוצים לברוח, אולם הם יודעים שהגרמנים מחסלים את גטו לגיונובו הסמוך והם זקוקים למקום מסתור.
עובדי הכפייה היהודים שהועבדו במחנה טרחומין, הובאו בבקרים לעבודה ברכבת מן המחנות שבהם נכלאו, ובערבים נשלחו בחזרה למחנות. יז'י וסלאבק סיכמו עם שמואל שהם יבריחו אותו ואת אשתו ביום א', יום שבו הגרמנים בחופשה והאבטחה במחנה דלילה. בשעות הערב, כאשר הכול ימתינו לעלות לרכבות, יגיעו האחים וישלפו את שמואל ואת דבורה מן התור.
באוקטובר 1942 הגיעו סלאבק ויז'י למחנה במועד שנקבע. במקום המתינה להם גם לאה בץ, אמו של שמואל. האחים רדז'יו שלפו את שמואל ואת דבורה מן התור לרכבת, ויחד עם האם לאה הגיעו לבית שכנתם, שם החביאו את השלושה באסם. לאחר כמה ימים העבירו סלאבק ויז'י את השלושה אל ביתם. אם המשפחה הלנה רדז'יו, שלא הייתה מודעת למעשה ההצלה, הופתעה מאוד לראותם. למרות הסיכון לחייה ולחיי משפחתה שהיה כרוך בהסתרת יהודים, הסכימה הלנה לשכנם בחדרון בעליית הגג. הגישה לעליית הגג הייתה דרך דלת בחדר השינה שהוסתרה בטאפט. בעת סכנה הוסוותה הכניסה על ידי ארונית ודלי כביסה שהונחו לפתחה. הלנה ומרילקה בת ה-13 ישנו בחדר השינה, ואילו סלאבק בן ה-18 ויז'י בן ה-17 ישנו בסלון.
ימים מספר לאחר הגעתם לבית משפחת רדז'יו החלה דבורה למרר בבכי. בעלה שמואל סיפר להלנה שכל משפחתה נרצחה, ושהיא חוששת לגורלו של אחיה הקטן אברהם ליפשיץ, שנותר במחנה טרחומין. לאחר דיון משפחתי בן כמה דקות סיכמה הלנה באומרה: "היכן שיש מקום לשלושה, יש מקום גם לרביעי".
מצוידים בתיאורו של אברהם הגיעו סלאבק ויז'י למחנה, נפגשו עימו וקבעו עימו את מועד ההברחה. כמה ימים אחר כך הגיעו למחנה, וסלאבק משך את אברהם מן התור לרכבת ויחד נמלטו מהמקום. כעת שהו בדירה הקטנה שמונה נפשות. על יז'י היה לרכוש מזון רב לכל השוהים בדירה, וזאת מבלי לעורר את חשדם של המוכרים. לשם כך, הוא הרחיק על אופניו עד 40 קילומטרים ממקום מגוריו, וביצע את הקניות במקומות שונים. באחד הימים נתקל יז'י בשוטרים גרמנים שהלקו אותו קשות לאחר שהבחינו בכמות האוכל הגדולה שהייתה ברשותו וחשדו שהוא סוחר בה.
למרות הצפיפות, חיו שתי משפחות יחדיו כמשפחה אחת. יז'י וסלאבק, שעישנו, כיבדו מאוד את לאה בץ וביקשו את רשותה לעשן בשבת. על מנת לממן את רכישת המזון, הכינו נשות המשפחה עבודות מלאכה שונות, שנמכרו.
עם זאת, הסכנה התמידית לחייהם, הצורך להישמר על כל צעד ושעל פן יתגלה דבר ההסתרה והעובדה שלא היה לה עם מי לחלוק את סודה, הקשו מאוד על הלנה רדז'יו. בעת וידוי בכנסייה היא סיפרה לכומר שהיא מסתירה משפחה יהודית, והוא חיזק את ידיה וביקש ממנה להישמר לנפשה, ובכך הקל עליה במקצת. נוסף על כך, סיפרה הלנה על דבר ההסתרה גם לשתי אחיותיה.
כ-200 מטרים מבית משפחת רדז'יו חנתה סוללת תותחים גרמנים נגד מטוסים. בקיץ 1944 נכנס רופא צבאי גרמני להתגורר במשך כמה ימים בדירתה של משפחת רדז'יו. הרופא החליט להתמקם דווקא בחדרן של הלנה ומרילקה, שהוביל אל עליית הגג. מכיוון שנוכחותו של הרופא מנעה מן היהודים לצאת מן המסתור, הציע סלאבק לרופא לצאת למועדון ולשתות. הייתה זו הזדמנות להעביר את היהודים המסתתרים לביתה הסמוך של אחותה של הלנה.
בסמוך לפרוץ מרד ורשה הפולני נעצרו סלאבק ויז'י ברחוב על ידי סיור גרמני, והועברו למחנה העבודה בכפייה ארפורט בגרמניה. שם הם הועבדו במחצבות אבן, והתקיימו אך בקושי ממזון דל. למזלו של יז'י, שחלה מאוד, נתנה לו אישה גרמנייה אוכל שאפשר לו לשרוד. כאשר קרבה החזית הרוסית החלו הגרמנים לפנות את האוכלוסייה הפולנית ממזרח ורשה למערבה. הלנה ומרילקה רדז'יו הועברו אף הן לפרושקוב, הסמוכה לוורשה. משפחת בץ ואברהם ליפשיץ נותרו סגורים בעליית הגג ללא יכולת לצאת. לאחר כשבועיים שבהם נותרו כמעט ללא מזון ומשקה, פסקו ההפגזות, הצבא האדום נכנס לוורשה והיהודים המסתתרים יצאו לחופשי.
משפחת רדז'יו סיכנה את חייה למען הצלתם של משפחת בץ ואברהם ליפשיץ, ובמשך שנתיים ימים הסתירה אותם ודאגה לכל צורכיהם. היא עשתה זאת אף על פי שלא הייתה ביניהם כל היכרות מוקדמת, והיא פעלה ממניעים הומניטריים וללא קבלת תמורה.
עם סיום המלחמה במאי 1945 שוחררו סלאבק ויז'י מעבודת הכפייה. יז'י בן ה-18 היה תשוש גופנית, בריאותו הייתה לקויה והוא שקל 34 קילוגרמים. אט-אט שבו החיים למסלולם. יז'י שב לוורשה, השלים את לימודי התיכון והחל לעבוד במפעל לייצור מכוניות. בהמשך פתח עם אמו חנות בגדים, ובתחילת שנות ה-60 נישא לאלדונה.
משפחת רדז'יו והניצולים, שעלו לישראל, שמרו כל השנים על קשר חם.
בשניים במאי 1985 הכיר יד ושם בהלנה רדז'יו ובילדיה סלאבומיר, יז'י ומריה כחסידי אומות העולם.
ב-1988 הגיעה בתו של יז'י לביקור בישראל, החליטה להשתקע בארץ והקימה משפחה. ב-1995 עלו גם יז'י ואשתו אלדונה לישראל בעקבות בתם ומשפחתה. הם התגוררו עימה בתחילה בירושלים, אחר כך עברו לחולון, ובהמשך קבעה המשפחה המורחבת את ביתה בתל מונד.
יז'י נהג לספר את סיפורו בפני הקהל הרחב כשלצידו אברהם ליפשיץ (לאור), שאותו הציל. כשנשאל מדוע עזר ליהודים, ענה כי כורח המציאות ואנושיות, למרות הסיכון המתמיד שבו חיו, היו המניעים לעזרה שאותה הגישה משפחתו. יז'י היה אדם אופטימי, חיוני, נמרץ ובעל חוש הומור, ושמר על קשרי ידידות עם חסידי אומות עולם אחרים שהתגוררו בישראל.
ב-11 ספטמבר 2005, והוא כבן 80, הלך יז'י לעולמו במהלך ביקור משפחתי בוורשה. הוא הובא למנוחות בבית עלמין סמוך לוורשה.
