אירנה יאנקייביץ' גדלה בוורשה לאם עקרת בית ולאב שעבד כמנהל עבודה בכפר פָּשוֹנקה, באחוזה חקלאית גדולה שהייתה בבעלותו של יצחק-מנדל גולדמן בפָּריסוֹב שליד העיר גרבולין במחוז ורשה. האחוזה כללה גם מבשלת שיכר ובית חרושת לייצור וודקה. אירנה נהגה לבקר באחוזה כשהתלוותה לאחותה הגדולה סוזאנה, שהייתה חברתה הטובה של חנה גולדמן, בתו של יצחק.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ולאחר הפלישה הגרמנית הוחרמה אחוזתו של גולדמן, והוא ומשפחתו, ובהם בנו פישל, שני נכדיו וחתנו אהרן לנדאו, שהיה מנהל העסקים של יצחק, נשלחו לגטו פריסוב.
אירנה נהגה, תוך סיכון נפשה, להתגנב ולהביא אוכל לבני משפחות גולדמן ולנדאו, והידיעה על הסיוע שהגישה התפשטה בגטו. עם חיסול הגטו, בסוף ספטמבר 1942, נמלטו ממנו כ-15 בני אדם, ובהם אהרן לנדאו, אשתו חנה ובניו אברהם וטדיאוש (שמעון), ופנו לאירנה בבקשת עזרה. בתחילה העבירה אירנה את הנמלטים לדירת הנופש של משפחתה בראדוש, פרבר של העיר ורשה, אולם מכיוון שהדירה הייתה קטנה מלהכילם, פיצלה אותם לכמה מקומות מסתור שאיתרה בסמוך לכפר פשונקה. לשם העברת היהודים בין מקומות המסתור, הסתייעה אירנה ברכבת והעבירה בכל פעם יהודי בודד. היא נדרשה לתושייה רבה כדי שפעולותיה לא תיחשפנה. לאהרן לנדאו,שהיה בעל חזות יהודית, נתנה עיתון שבו כבש את פניו כדי שלא ימשוך תשומת לב.
כשנודע דבר ההסתרה לשכנים באזור פשונקה, חששה אירנה מהלשנה. על כן, הבריחה באישון לילה את המסתתרים ליערות פריסוב, ולא זנחה אותם אף שם. היא הגיעה אליהם פעמיים בשבוע והביאה עימה מזון, מצרכים חיוניים וחדשות על המתרחש. אירנה לא איבדה מנחישותה ולא נרתעה גם כאשר נאלצה להימלט עם היהודים מפני הגרמנים והמשטרה הפולנית, שניהלו אחריהם מרדף.
קבוצת המסתתרים ביערות כללה יהודים שנמלטו מן הגטו וכן כאלו שברחו ממחנות עבודה והשמדה, כמו למשל יוסף צ'רני, ששהה בטרבלינקה. בשניים באוגוסט 1943, עם פרוץ המרד, נמלט צ'רני והגיע לפריסוב לאחר ששוטט בין כפרים ויערות. הוא קיבל סיוע ומחסה משמעון והלנה קלקה, חקלאים מקומיים (לימים הוכרו אף הם כחסידי אומות העולם), ולאחר מכן נלקח לחוותה של "אירקה" האגדית (היא אירנה), שצירפה אותו לקבוצת יהודים שהסתירה אף על פי שלא הכירה אותו לפני כן. עם המסתתרים נמנו מינה מילר ובעלה טוביה, סלה גוטריימן ובעלה יעקב, חיים רוטברד ומשה קליינמן. כדי לדאוג לכלכלת היהודים, נהגה אירנה למכור בירה לגרמנים וכן לרכוש אוכל בכפר, פעולה שטמנה בחובה סכנה שמא חשדם של המקומיים יתעורר.
אירנה המשיכה להסתיר יהודים ולסייע להם עד לשחרור האזור על ידי הצבא האדום ביוני 1944. מבין היהודים שהיא הגישה להם סיוע בשואה, שרדו את המלחמה כ-11 איש.
בתום המלחמה נישאה אירנה לאהרן לנדאו, שהיה מבוגר ממנה בכ-20 שנה ואב לאברהם ולשמעון מנישואיו הקודמים. השניים נישאו בעיר גרבולין, ובהמשך עברו להתגורר באוטובצק הסמוכה לוורשה. הם התגוררו שנים מספר בעליית גג זעירה, ולאחר מכן בדירה שרכשה אירנה. אירנה הייתה עקרת בית, ואהרן עבד כמנהל חשבונות. עם הקמת מדינת ישראל ב-1948 הגישו אהרן ואירנה בקשת עלייה, וסורבו. אהרן אף הורחק בשל כך ממשרת ניהול שבה עבד והועבר למשרת פקיד פשוט, ואילו בנו שמעון נאסר. לימים אושרה בקשת העלייה במסגרת עליית גומולקה ובאחד במאי 1957 הם הגיעו ארצה. מלבד המניע הציוני שהביאם לישראל, הייתה גם העובדה שבשל העזרה שהגישה אירנה ליהודים, היא כונתה בפולין "משרתת היהודים". בארץ נקראה אירנה בפי כול בשמה היא, אולם בעלה אהרן, שאהב אותה עד מאוד, נהג לקרוא לה אירית. עם הגיעם ארצה התגוררו אירנה ואהרן כמה חודשים בכפר יונה, ומשם עברו לגני תקווה. אהרן עבד בקופת חולים כללית בהנהלת חשבונות, ואירנה הייתה עקרת בית, גידלה את ילדיהם ואהבה לסייע לשכניה בכל שנדרש. לאחר פטירתו של אהרן עברה אירנה להתגורר אצל בתה ברמת-גן. במשך כל השנים היא שמרה על קשר חם עם אחותה בפולין.
אירנה סיפרה שהיא פעלה להצלת יהודים בהשראת החינוך שקיבלה בביתה לאהבת האדם, בגלל הכאב שחשה כשחזתה בגורל יהודי פולין, ומאהבתה ליהודים בכלל ולמשפחת לנדאו, שהיו טובים אליה, בפרט. בישראל המשיכה לקיים את מצוות דתה הקתולית בנאמנות כשהיא "נושאת עימה את זכר השואה ואת הכאבים. נתיב היסורים...", כעדותו של יוסף צ'רני, ניצול המרד בטרבלינקה שלו העניקה מקלט במנוסתו.
בשישה בנובמבר 1986 הכיר "יד ושם" באירנה אירית לנדאו-יאנקייביץ' כחסידת אומות העולם.
אירנה הלכה לעולמה באחד במרץ 2010 והיא בת 88. היא הובאה למנוחות בחלקת חסידי אומות העולם בבית העלמין קריית שאול בתל-אביב.
