ולנטינה נולדה למשפחה פרבוסלאבית, ונמנתה עם קבוצה שברחה מרוסיה לפולין בשנות ה-20 מאימי המשטר החדש שקם לאחר המהפכה הרוסית. קבוצת פליטים זו כונתה בפולין "הרוסים הלבנים", ורובה אחז באורח חיים אנתרופוסופי, לרבות ולנטינה, שנותרה לבדה לאחר שבנה נהרג על ידי הגרמנים.
ב-1943, בתקופת הכיבוש הגרמני בפולין, הכירה ולנטינה בוורשה את איזק גוטמן, שביקש את עזרתה במציאת תעסוקה ומקום מגורים קבוע עבור אחייניתו, הניה רוזנמן בת ה-12 וחצי, שאותה מילט לאחר מאמץ רב מגטו ביאליסטוק. לאחר ימים מספר חזרה ולנטינה ובפיה תשובה חיובית. יֶקָתֶּרינָה שפצ'נקו, שנמנתה עם קבוצת הרוסים האנתרופוסופיים, נזקקה לעזרה בטיפול ובמשק הבית עקב בריאותה הלקויה והתמכרותה למשככי כאבים. במרץ 1943 הגיעה הניה רוזנמן לדירתה של יקתרינה ברחוב בָּגַטֶלָה 15, והתקבלה על ידה מייד בחום רב. בחודשים שבהם שהתה הניה במסתור, העניקה לה יקתרינה בית מוגן ויחס אוהב, והניה סייעה לה בכל עבודות הבית ובכל צרכיה. על מנת למנוע שאלות וחשדות שעורר מראה הלא-סלאבי של הניה, דאגה יקתרינה להנפיק לה תעודת זהות מזויפת על שם הלנה יגורוף, הנמנית כביכול עם קבוצת "הרוסים הלבנים". כל אותה עת שמרה ולנטינה על קשר עם הלנה וקישרה בינה לבין דודהּ ומשפחתו, שלהם סייעה במציאת מקומות מסתור.
הלנה שהתה בביתה של יקתרינה ממרץ 1943 עד כמעט לפרוץ מרד ורשה באוגוסט 1944. ביולי 1944 קרב הצבא הרוסי לוורשה, והגרמנים התירו לפליטים מקרב "הרוסים הלבנים" לעבור לגרמניה. ולנטינה, שחששה מהשלכות אפשריות של נסיגת הצבא הגרמני וכניסת הצבא הרוסי, דאגה שיקתרינה והלנה תירשמנה לנסיעה לגרמניה. וכך, ביולי 1944, ימים ספורים לפני פרוץ המרד הפולני, עלו ולנטינה, יקתרינה והלנה על רכבת אל העיר ראבנסבורג שבגרמניה. עם פטירתה של יקתרינה שפצ'נקו נטלה ולנטינה איוואנובסקה תחת חסותה את הלנה, שהייתה בת 14 באותה עת, והעבירה אותה לגור עימה.
בשמונה במאי 1945 הסתיימה המלחמה. ולנטינה, שהבינה שחובתה המוסרית היא להחזיר את הלנה אל חיק משפחתה, סייעה לה בכתיבת מכתבים לחיפוש קרובי משפחתה ששרדו. ואכן, הן הצליחו לאתר שניים מדודיה בארצות-הברית ואת דודתה ובעלה במחנה העקורים זַלְפֶלְדֶן שליד זלצבורג שבאוסטריה. נוסף על כך, איתרה הלנה קרובי משפחה בישראל. בהסכמה עם נציגי "הבריחה" הוחלט על הברחתה של הלנה לדודתה שבאוסטריה. משהבינה ולנטינה שעל הלנה יהיה "לגנוב את הגבול" ולצעוד ברגל מרחק רב, היא החליטה, למרות הסכנה שנשקפה לה, להצטרף אליה על מנת לערוב לשלומה. לאחר פגישה נרגשת בין הלנה לבין דודתה במחנה זלפלדן, החליטה הלנה לעלות לארץ-ישראל. היא שבה עם ולנטינה - "דודה ולה" – לראבנסבורג והחלה בתהליך הסדרת עלייתה ארצה. ולנטינה והלנה ידעו היטב שבקרוב יהיה עליהן להיפרד זו מזו, והדבר עורר בקרבן רגשות עזים. במחציתה של שנת 1947 הועברה הלנה בשנית על ידי תנועת "הבריחה" אל דודתה במחנה זלפלדן שבאוסטריה, שהיווה תחנת מעבר בדרך להעפלה לארץ-ישראל. באוסטריה הכירה הלנה את דוד סקוצנדק (לימים הראל), מפקד מחנה המעבר בזלצבורג. השניים התאהבו, ובטקס האירוסין שערכו נכחה גם דודה ולה, מצילתה של הלנה.
בדצמבר 1948 הגיעה הלנה ארצה, ואילו ולנטינה שבה לגרמניה. לאחר שנה שב דוד לישראל ונשא את הלנה לאשה. הלנה וּולנטינה שמרו על קשר מכתבים ביניהן כל השנים. ולנטינה עברה להתגורר בארצות-הברית, שם המשיכה לחיות על פי הגישה האנתרופוסופית. היא ביקרה את הלנה בישראל, וב-1975, בהזמנת הלנה ובעלה דוד, הגיעה ארצה והתגוררה בביתם בקריית מוצקין. היא הייתה כאם להלנה וכסבתא לילדיה, שקראו לה "דודה ולה". בערוב ימיה היא התגוררה בבית האבות ע"ש גרטרוד לוקנר שבנהריה.
ב-26 באוקטובר 1978 הכיר יד ושם בוולנטינה איוואנובסקה וביקתרינה שפצ'נקו כחסידות אומות העולם.
ולנטינה סיכנה את עצמה על מנת להציל את הלנה ואת דודהּ איזק גוטמן ומשפחתו ממניעים הומניטריים וללא קבלת תמורה. היא ראתה במעשיה חובה וזכות אנושית, ולכן גם נמנעה מלדבר על פועלה. לשיטתה, "דברים הנעשים מעומק הלב, אינם למטרת פרסום".
ב-11 בינואר 1980, חמש שנים לאחר הגעתה ארצה, הלכה לעולמה ולנטינה איוואנובסקה - דודה ולה, בגיל 84. היא הובאה למנוחות בבית עלמין נוצרי בעכו. בדרכה האחרונה לוותה על ידי כל בני משפחתה של הלנה רוזנמן, היא אילנה הראל, הילדה שאותה הצילה.
