הִילדה (כונתה הִיל ) בת ה-17 הייתה אחת משבעת ילדי משפחת דויזר, שהתגוררה בקצה הכפר הקטן אספרן במרכז הולנד. הוריה היו פרוטסטנטים אדוקים, איכרים טיפוסיים בעלי חוות סוסים, פרות, גידולי חקלאות ושדות מרעה. רוב אחיה הגדולים כבר עזבו את בית ההורים. עם מותו של אביה פראנס ב-1940 הפסיקה הילדה את לימודיה בבית הספר כדי לסייע לאמה חייסברטיה במטלות הבית הרבות. בסוף 1941, עם התגברות הצעדים נגד היהודים ובעיקר נגד הפליטים היהודים הרבים, מכר של משפחת דויזר שאל את חייסברטיה האם תסכים להסתיר בחוותה פליט יהודי מגרמניה. לאחר התייעצות משפחתית שערכה אם המשפחה ובהסכמת כל ילדיה, על אף הסכנה לחייהם שהייתה כרוכה בכך, הוחלט להעניק מקלט לדניאל הס, שהיה בשנות ה-20 לחייו.
עד מהרה התחבב דניאל על המשפחה. הוא עזר במטלות המשק והקפיד שלא לצאת מהבית ולא להיראות לעין כול, פרט לטיולים בשעות החשכה עם אחד מבני המשפחה. כשסייע בקיץ בעבודות השדה, הסתתר מתחת לקש על העגלה. לדניאל הייתה חברה באמסטרדם. לאחר כשנתיים במסתור גברו עליו געגועיו והוא התעקש לבקרה, בניגוד לעצת משפחת דויזר, שחששה לשלומו. דניאל יצא לדרכו, נתפס וגורש למחנה סוביבור, שם נרצח. זמן קצר לאחר עזיבתו את החווה, ב-1943, הגיע אליה יוֹפְקֶה (יוזף) ון סטראטן בן ה-22, בן דודו של דניאל הס. כאשר החל גירוש יהודי הולנד למחנות נעצר יופקה על ידי הגרמנים במהלך עבודתו במפעל בלוקים סמוך, ועמד להישלח למחנה ריכוז. הוא נחלץ בתחבולה מתחנת המשטרה, ובהמשך הגיע לבית משפחת דויזר, שהעניקה לו מקלט מבלי להסס, מכיוון שהבינה את הסכנה שבה היה נתון. בין משפחת דויזר לבין משפחת ון סטראטן היו קשרי מסחר והיכרות עוד ערב המלחמה, שכן להוריו של יופקה היה אטליז בכפר רומט הסמוך. מקום לינתו ומחבואו של יופקה היה בין חבילות הקש בעליית הגג שמעל לרפת. במהלך היום הוא כמעט שלא יצא מפתח הבית, למעט כדי לסייע בעבודות השדה או להתאוורר בהליכה בשעות הערב.
נוסף על ליופקה, הסתתר בבית המשפחה גם קוס, אחיה של הילדה, שהיה שוטר וסירב להצטרף להכשרה שעברו שוטרים במסגרת פעילות התנועה ההולנדית הפרו-נאצית NSB.
ב-1944, זמן-מה לאחר הגעתו, כיתרו החיילים הגרמנים את הכפר וערכו חיפושים מבית לבית במטרה לאתר יהודים מסתתרים, מכשירי קשר ואופניים בלתי חוקיים. במהלך המבצע סרקו הגרמנים גם את בית משפחת דויזר. במהלך החיפוש הם התכוונו לעלות גם לעליית הגג שמעל לרפת. יופקה וקוס הסתתרו בעליית הגג ברווח שבין החציר לגג, ונוסף על כך, הוסתרו במקום אופניים ומקלט רדיו. כדי להסיט את תשומת ליבם של הגרמנים ולמנוע מהם לטפס לעליית הגג, החלו הילדה וגיסתה אנס לפלרטט עימם, וזאת בשעה שאחד מהם כבר הניח את רגלו על הסולם כדי לטפס. לאחר כרבע שעה מורטת עצבים עזבו הגרמנים, לאחר שרק דקרו בכידוניהם את החציר ומבלי עלו לעליית הגג. השכנים עוד ריכלו זמן רב על "ההתנהגות השערורייתית של נערות דויזר", מבלי שידעו את הסיבה האמיתית לכך. באותה עת נעצרו הוריו של יופקה, שהסתתרו עם עוד חמישה יהודים בחווה סמוכה בכפר רומט. הם הועברו למחנה המעבר וסטרבורק, שם נכלאה גם אחותו של יופקה, ובהמשך שולחו לאושוויץ ונרצחו. הילדה, שראתה את צערו של יופקה, ששמע על אובדן משפחתו, עשתה ככל שביכולתה על מנת לנחמו, ולכן הוא כינה אותה בעברית "נחמה", כינוי שהפך לימים לשמה העברי.
יופקה ון סטראטן שהה בחוותה של משפחת דויזר עד לשחרור האזור בינואר 1945.
ביוני 1945, חודש לאחר סיום המלחמה, נישאו יופה והילדה, שהתגיירה בינתיים. בתחילת דרכם כזוג נשוי התגוררו בבית הוריו של יופקה בכפר רומט, ובהמשך עברו לגור עם אחיו סמי ועם גיסתם באמרספורט. לאחר כמה שנים עלו ארצה והתיישבו ברמת-חן שברמת-גן. במהלך חייה בארץ הייתה הילדה עקרת בית. משפחתה תיארה אותה כאישה חזקה ואוהבת חיים שהייתה נטועה בתוך משפחתה. האומץ שאפיין אותה במהלך המלחמה ניכר גם לאחריה, כאשר ויתרה על משפחתה, מולדתה וארצה והגיעה עם אהוב ליבה-בעלה לישראל, אל ארץ שאותה לא הכירה, וגידלה בה את משפחתה בבית ישראלי-הולנדי ודתי אורתודוקסי.
ב-1968 הלכה האם חייסברטיה לעולמה, ויופקה עצמו נפטר ב-1988. רק יותר מעשור לאחר פטירתו חשפה הילדה בהדרגה מסמכים ומכתבים בני התקופה שאותם הצפינה במהלך השנים.
ב-13 ביוני 2004 הכיר יד ושם בחייסברטיה דויזר-ורהוף ובהילדה ון סטראטן (דויזר) כחסידות אומות העולם.
הילדה הלכה לעולמה ב-19 במרץ 2011, והיא בת 86. היא הובאה למנוחות בבית העלמין בקיבוץ בארות יצחק, שם התגורר בנה הבכור יהודה.
