מלבינה נולדה כבת האמצעית במשפחה פרוטסטנטית בת חמש נפשות בישוב ולקה בארה, בירת מחוז זמפלן שבצפון הונגריה על גבול סלובקיה. אביה יאן היה קצב ובעל כרמים ויקב, ואמה מריה עבדה כתופרת. בעת הכיבוש הגרמני הייתה מלבינה כבת ,18 אחותה הבכורה אולגה כבת ,22 ואחותה הצעירה אירן כבת .16
בילדותן מת עליהן אביהן. עם הכיבוש הגרמני הוקם במאי 1944 הגטו בשטורליהויהי. אולגה ומלבינה העבירו אוכל לחבריהן היהודים בגטו. הן עשו מאמץ מיוחד לנסות לארגן בריחה למשפחת ואלאר. האישה הייתה מוכנה לנסות, אבל הבעל אמר שהוא מעדיף למות במקום שבו הכול מתים. הם נותרובגטו וגורשו לאושוויץ
בין מאי לאוקטובר 1944 שוכנו כ210- גברים יהודים שנמנו עם פלוגת עובדי כפייה בבית ספר שבינו לבין בית משפחת צ'יזמדיה הפרידה גדר עץ. האם מריה ובנותיה אולגה, מלבינה ואירן החלו לרקום קשרים עם עובדי הכפייה על מנת לסייע להם ככל שלאל ידן. חרף מצבן הכלכלי הדחוק, קנו בנות המשפחה מצרכים עבור עובדי הכפייה, בישלו עבורם אוכל שאותו הביאו בסיר גדול, והעבירו עיתון וידיעות על הנעשה בחזית. בית משפחת צ'יזמדיה שימש גם כמקום מפגש בין אותם עובדי כפייה שמשפחותיהם טרם נלקחו למחנות, לבין קרובי משפחתם שהגיעו ממרחקים לבקרם. היו מבין עובדי הכפייה כאלה שקיבלו חבילות בדואר לפי כתובת בית משפחת צ'יזמדיה. כפי שהעיד מאוחר יותר אחד הניצולים: "הבית שלהן היה הבית שלנו." היהודים בפלוגת העבודה ידעו שבנות צ'יזמדיה נכונות לעזור להם גם אם הדבר כרוך בסיכון חייהן.
כאשר קרבה החזית הרוסית ולשמע ידיעות שהגרמנים עומדים להעביר את עובדי הכפייה למקומות אחרים, פעלו בנות משפחת צ'יזמדיה בדרכים רבות כדי להציל את היהודים עובדי הכפייה. הן החביאו כמה מהם בביתן, וסיפקו לחלקם
שמלות נשים כדי לאפשר להם להימלט. נוסף על כך, הן חילקו את עובדי הכפייה לקבוצות, וכל אחת מבנות המשפחה הובילה קבוצה למסתור אצל קרוביהן בשלושה כפרים שונים. במשך כעשרה שבועות העבירו אולגה, מלבינה ואירן אוכל ליהודים במקומות מסתור שונים,כגון בכרמים, בבתים של קרובי משפחתן,בבתים נטושים, במרתפים ובעליות גג. בנות משפחת צ'יזמדיה הצליחו להציל 29 יהודים על ידי הסתרתם עד לשחרור האזור בדצמבר .1944
בעזרתה של מלבינה הצליח אחד החיילי היהודים, כנר בשם ויקטור איטאי-אדלר, לברוח מן המחנה ולהגיע למקום מסתור בבודפשט. מלבינה הייתה גם גורם מרכזי בבריחתו המוצלחת של לדיסלב שורני בסתיו .1944 בשעה שהובילה את לדיסלב למקום מסתור אל מול הכוחות הנסוגים, הם נדרשו לחצות גשר רכבת שעליו שמר ז'נדרם הונגרי. מלבינה פתחה בשיחה עם הז'נדרם והסיחה את דעתו בזמן שלדיסלב הצליח לחצות את פסי הרכבת ולהתחבא, בשארית כוחותיו, בשדה סמוך. בעזרתה ותמיכתה של מלבינה הצליח לדיסלב לחזור לבית בנות צ'יזמדיה ולהסתתר בו. פעולות הסיוע וההצלה שאותן נקטו בנות משפחת צ'יזמדיה נבעו מטוב לב, מרגשות חמלה ומרצון לסייע לעובדי הכפייה היהודים שסבלו והיו תחת דיכוי. אף על פי שלא הכירו לפני כן את עובדי הכפייה,הן פעלו תוך סיכון עצמי וממשי של חייהן. ב1945- נישאה אולגה, אחותה של מלבינה, לקרול פישר היהודי, שניצל על ידי בנות המשפחה. השניים עברו להתגורר בהיינצ'קה, כפר הולדתו של קרול, ובהמשך הגיעו מלבינה ואמה מריה אף הן לגור עימם.
מכיוון שביתם של אולגה וקרול שכן בקרבת הגבול שבין הונגריה לצ'כוסלובקיה, הוא היווה תחנת מעבר בנתיב "הבריחה." אולגה, קרול, מריה ומלבינה התגייסו לסייע בפעולת הבריחה בכל שיידרש. ניצולי "שארית הפליטה" שהבריחו את הגבול מצאו בביתם אפשרות לנוח, לאכול וללון. למוחרת הן היו מביאות את הבורחים לבראטיסלבה ומוסרות אותם לידיו של אליעזר שוימר,ראש המדור הארץ-ישראלי באזור.
ב1949- שלחה אירן שורני, אחותה הצעירה של אולגה, שכבר עלתה ארצה עם בעלה לדיסלב, מכתב לאמה ולאחיותיה בהונגריה שבו כתבה ש"קשה מאוד בישראל, אבל זאת הארץ שלנו." בעקבות מכתבה עלו ארצה בדצמבר 1949 גם אולגה, בעלה קרול ושני ילדיהם,ואחריהם מלבינה ואמה מריה.
מלבינה, שבישראל נקראה גם מלכה, הקימה משפחה, והתגוררה בעכו ובהמשך בנהריה. היא הייתה בעלת חוש הומור ואישיות חמה, והייתה אהובה על כל הסובבים אותה.
ב15- ביוני 1965 הכיר יד ושם במלבינה צ'יזמדיה כחסידת אומות העולם. ב30- באפריל ,2010 והיא כבת ,84 הלכה מלבינה צי'זמדיה לעולמה. היא הובאה למנוחות בבית העלמין בכפר מסריק
