מריה לבית קובץ הייתה תופרת במקצועה, ונשואה ליאן צ'יזמדיה, קצב ובעל כרמים ויקב, שלימים הלך לעולמו. מריה התגוררה ביישוב וֶלְקָה בָּארָה, בירת מחוז זמפלן שבצפון הונגריה על גבול סלובקיה, ובו גידלה את שלוש בנותיה: אולגה, כבת 22 בעת הכיבוש הגרמני, שעבדה בחנות של זוג יהודים בשם ואלאר, מלבינה בת ה-18 ואירן בת ה-16.
עם הכיבוש הגרמני הוקם במאי 1944 הגטו בשטורליהויהי. אולגה ומלבינה העבירו אוכל לחבריהן היהודים בגטו. הן עשו מאמץ מיוחד לנסות לארגן בריחה למשפחת ואלאר. האישה הייתה מוכנה לנסות, אבל הבעל אמר שהוא מעדיף למות במקום שבו הכול מתים. הם נותרו בגטו וגורשו לאושוויץ.
בין מאי לאוקטובר 1944 שוכנו כ-210 גברים יהודים שנמנו עם פלוגת עובדי כפייה בבית ספר שבינו לבין בית משפחת צ'יזמדיה הפרידה גדר עץ. האם מריה ובנותיה אולגה, מלבינה ואירן החלו לרקום קשרים עם עובדי הכפייה על מנת לסייע להם ככל שלאל ידן. חרף מצבן הכלכלי הדחוק, קנו בנות המשפחה מצרכים עבור עובדי הכפייה, בישלו עבורם אוכל שאותו הביאו בסיר גדול, והעבירו עיתון וידיעות על הנעשה בחזית.
בית משפחת צ'יזמדיה שימש גם כמקום מפגש בין אותם עובדי הכפייה שמשפחותיהם טרם נלקחו למחנות, לבין קרובי משפחתם שהגיעו ממרחקים לבקרם. היו בין עובדי הכפייה כאלה שקיבלו חבילות בדואר לפי כתובת בית משפחת צ'יזמדיה. כפי שהעיד מאוחר יותר אחד הניצולים: "הבית שלהן היה הבית שלנו". היהודים בפלוגת העבודה ידעו שבנות צ'יזמדיה נכונות לעזור להם גם אם הדבר כרוך בסיכון חייהן.
משקרבה החזית הרוסית ולשמע ידיעות שהגרמנים עומדים להעביר את עובדי הכפייה למקומות אחרים, פעלו בנות משפחת צ'יזמדיה בדרכים רבות כדי להציל את היהודים עובדי הכפייה. הן החביאו כמה מהם בביתן, וסיפקו לחלקם שמלות נשים כדי לאפשר להם להימלט. נוסף על כך, הן חילקו את עובדי הכפייה לקבוצות, וכל אחת מבנות המשפחה הובילה קבוצה למסתור אצל קרוביהן בשלושה כפרים שונים. במשך כעשרה שבועות העבירו אולגה, מלבינה ואירן אוכל ליהודים במקומות מסתור שונים, כגון בכרמים, בבתים של קרובי משפחתן, בבתים נטושים, במרתפים ובעליות גג. בנות משפחת צ'יזמדיה הצליחו להציל 29 יהודים על ידי הסתרתם עד לשחרור האזור בדצמבר 1944.
פעולות הסיוע וההצלה שאותן נקטו בנות משפחת צ'יזמדיה נבעו מטוּב לב, מרגשות חמלה ומרצון לסייע לעובדי הכפייה היהודים שסבלו והיו תחת דיכוי. אף על פי שלא הכירו לפני כן את עובדי הכפייה, הן פעלו תוך סיכון עצמי וממשי של חייהן.
ב-1945 נישאה אולגה, בתה של מריה, לקרול פישר היהודי, שניצל על ידי בנות המשפחה. השניים עברו להתגורר בהיינצ'קה, כפר הולדתו של קרול, ובהמשך הגיעו מריה ובתה מלבינה אף הן לגור עימם.
מכיוון שביתם של אולגה וקרול שכן בקרבת הגבול שבין הונגריה לצ'כוסלובקיה, הוא היווה תחנת מעבר בנתיב "הבריחה". אולגה, קרול, מריה ומלבינה התגייסו לסייע בפעולת הבריחה בכל שנדרש. ניצולי "שארית הפליטה" שהבריחו את הגבול מצאו בביתם אפשרות לנוח, לאכול וללון. למוחרת הן היו מביאות את הבורחים לברטיסלאבה, ומוסרות אותם לידיו של אליעזר שוימר, ראש המדור הארץ-ישראלי באזור.
ב-1949 שלחה אירן שוּרני, בתה של מריה, שכבר עלתה ארצה עם בעלה לדיסלב שאותו הצילה, מכתב לאמה ולאחיותיה בהונגריה שבו כתבה ש"קשה מאוד בישראל, אבל זאת הארץ שלנו". בעקבות מכתבה עלו ארצה בדצמבר 1949 גם אולגה, בעלה קרול פישר, שאותו הצילה, ושני ילדיהם, ואחריהם מריה ובתה מלבינה.
מריה, שבארץ נקראה מרים ומריש'קה, התגוררה בבית בתה אירן בנהריה והמשיכה לעבוד כתופרת וכן כטבחית בפנסיון המשפחתי. ביתה היה פתוח לכל עולה חדש ונזקק, והיא הייתה מאכילה, מלבישה ומלינה את העולים ומסייעת לכל דורש בחפץ לב. מרים היתה אהובה על כל הסובבים אותה.
ב-14 בספטמבר 1995 הכיר יד ושם במריה צ'יזמדיה כחסידת אומות העולם. ב-1983 הלכה מריה מרים צי'זמדיה לעולמה בגיל 73. היא הובאה למנוחות בבית העלמין הלטיני בחיפה.
